09 אוגוסט 2021

1. התובעת הועסקה כמורה בבתי ספר של הנתבעת, שהינה מפעילה של מוסדות חינוך במגזר החרדי, הפרושים ברחבי המדינה בתקופה שמיום 1.9.2003 ועד ליום 31.8.2017. הצדדים חלוקים בנוגע להיקפי משרתה של התובעת עד לשנת 2007.
2. עיקר התביעה בתיק שלפנינו הינו שאלת נסיבות סיום העסקתה של התובעת אצל הנתבעת החל מיום 1.9.2017 (שנת הלימודים תשע"ח). האם מדובר בפיטורי התובעת בניגוד לחוק עבודת נשים, תשי"ד-1954 (להלן – "חוק עבודת נשים") או שמה מדובר בהתפטרות התובעת.

רקע

העובדות העיקריות הרלוונטיות, כפי שעולות מטענות הצדדים והמסמכים שהוצגו בפני בית הדין, הן כלהלן -

1. בשנת הלימודים תשע"ה (2014-2015) עבדה התובעת בבית הספר של הנתבעת "תורת משה" בירוחם. בתחילת שנת הלימודים תשע"ו (1.9.2015) שהתה התובעת בחופשת לידה. לאחר חזרתה מחופשת הלידה בתחילת שנת 2016, בעקבות קיצוצים שבוצעו לכלל מורי בית הספר (לטענת הנתבעת, אשר לא נסתרה), שולם לתובעת שכר נמוך בכשלושים אחוז משכרה ערב יציאתה לחופשת הלידה.
2. בתחילת שנת 2017 (שנת הלימודים תשע"ז), לאחר שהתובעת חזרה מחופשת לידה נוספת, שובצה לבית ספר "שילה" בדימונה, לאחר שבית הספר "תורת משה" נסגר.
3. ביום 10.5.2017, לאור ממגבלות תקציביות ותקנים אליהם נקלע גם בית הספר "שילה", נשלח לתובעת (כמו גם למורי בית הספר האחרים) מכתב בנושא "זימון לשימוע לפני קבלת החלטה בעניין המשך העסקתך". במכתב נכתב, בין היתר, כי נוכח המצב בכוונת הנתבעת להפסיק את עבודתם של עובדי ההוראה בבית הספר. במסגרת הזימון ניתנה לתובעת אפשרות להשמיע את טענותיה בעניין זה עד ליום 18.5.2017. כבר כעת יש לציין כי בסופו של יום בית הספר לא נסגר והוא המשיך לפעול גם בשנת הלימודים תשע"ח.
4. התובעת שלחה תגובתה במכתב שמוען להנהלת החינוך העצמאי, הנושא תאריך כ"ח אייר תשע"ז (24.5.2017), שבו ציינה כי מכתב הזימון לשימוע הגיע לידיה רק ביום כ"ה אייר (21.5.2017). במכתבה כתבה התובעת בין היתר, כי: "....ב. דבר נוסף ועיקרי, כעת אני הרה בחודש הרביעי להריוני והפסקת עבודתי במציאות הנוכחית אינה תקפה כלל ועיקר. ג. אני לקראת העברת דירה לשנת תשע"ח בעז"ה לעיר אלעד. ועל כן אבקש בכל לשון של בקשה להתחשב בטענותי ובהתמסרותי המרובה במשך שנים ארוכות. להתאמץ לעזור לי ולשבץ אותי במקום עבודה חלופי באזור מגורי החדש אלעד. עמנ' שאמשיך בעז"ה להחזיק בית של תורה" (הדגשות במקור, ע.ר.).
5. במכתב "בקשה להעברת מקום עבודה לשנת תשע"ח" שאותו מילאה התובעת ונושא תאריך של אותו יום (24.5.17) ביקשה לעבור לעבוד בעיר אלעד וסביבותיה, תוך שהיא מנמקת את בקשתה כלהלן: "אנו מעתיקים את מגורנו לעיר אלעד לשנת תשע"ח בעזרת ה' יתברך. הסיבה בשלה אנו עוברים דירה בעיקר היא מסגרת לימודית מסויימת עבור אחד מילדי. דבר נוסף שעלי לציין הוא שאני הרה בחודש הרביעי להריוני מה שיקשה עלי למצוא מקום עבודה חילופי במציאות הנוכחית. אבקש מאוד להתאמץ ולשבץ אותי באחד מבתי הספר באלעד או סביבותיה" (הדגשות במקור, ע.ר.).
6. מכתב הנתבעת ובו הודעה בדבר קבלת החלטה לסיים את העסקתה של התובעת ביום 31.8.2017 הוצא ביום 24.5.2017, ככל הנראה טרם קבלת מכתביה של התובעת, הנושאים את אותו תאריך. בסיום המכתב נכתב, בין היתר, כי "ככל שיחולו שינויים אשר יאפשרו שיבוצך לעבודה אנו נפנה אליך במסמך מתאים בכתב, ואולם עד שתימסר הודעה אחרת בכתב תעמוד בתוקף הודעתנו זו על סיום העסקתך".
7. ביום 3.8.2017 חתמו התובעת ובעלה על הסכם לשכירת דירה בבני ברק, בתחולה מיום 15.8.2017.
8. ביום כ"ב אב תשע"ז (14.8.2017) שבה התובעת ושלחה מכתב להנהלת הנתבעת, שכותרתו "בקשה חוזרת להעברת מקום העבודה". במכתב כתבה התובעת, בין היתר, כי "לפני שלושה חודשים הגשתי בקשה להעברת מקום העבודה לאזור מרכז הארץ, לפני כחודש יצרתי קשר ואמרו לי שעוד לא הספיקו לטפל בבקשה.... אבקש בכל לשון של בקשה לטפל בבקשתי ולשבצני באחד הבתי ספר כיוון שאני מפרנסת יחידה ובעלי אברך... דבר נוסף שעלי לציין שאני הרה בחודש השביעי להריוני מה שיקשה עלי מאוד למצוא מקום עבודה חילופי במציאות הנוכחית".
9. ביום 22.10.2017, לאחר שפנייתה של התובעת לא נענתה, כתבה התובעת מכתב לגב' בריינדה ויינברג (מנהלת מחלקה לארגון ותקן בנתבעת), שבו שטחה את השתלשלות העניינים, ובסיומו כתבה – "ניסיתי להעזר במפקח ביה"ס בו עבדתי הרב לוריא שליט"א ובהמשך בהסתדרות המורים כיון שפניתי לביטוח הלאומי עם מכתב הפיטורין ולא אשרו לי אבטלה כיון שאני עומדת לפני לידה ופיטורי אינם תקפים. בנוסף ציינו בפני שאין באפשרותי כלל וכלל לחתום אבטלה רק לאחר שלושה חודשים מחופשת הלידה. כעת אני לקראת לידה (בימים הקרובים) שביעית בעז"ה ללא משכורת ובחוסר ודאות לגבי עבודתי לאחר הלידה. על כן אבקש מאוד לבדוק מה הדין לגבי השכר שלי בחודשים האחרונים (ספטמבר, אוקטובר) וכן לגבי שיבוץ בעבודה לאחר חופשת הלידה".
10. בסופו של דבר, לאחר שגם בעקבות התערבות ב"כ התובעת דאז, הצדדים לא הגיעו להסכמות, הוגשה התביעה שבפניי.
11. יש לציין כי במהלך הדיון בתיק זה ערכה הנתבעת לתובעת גמר חשבון ושילמה לה פיצויי פיטורים – לטענת הנתבעת לפנים משורת הדין - בגין התקופה שמיום 1.9.2007 ועד ליום 31.8.2017.
12. בדיון ההוכחות שהתקיים העידה התובעת ומטעם הנתבעת העיד מר אייזיק גולדשטיין, מנהל מחלקת תנאי שירות גמלאות ופיצויים אצלה.
13. לאחר שסיכמו טענותיהם בסיום דיון ההוכחות, לאור הדברים שנאמרו במסגרתו ובהתאם לבקשתם, ניתנה לצדדים שהות לנסות ולהגיע להסכמות. לאחר שלא נתקבלה מטעם הצדדים כל הודעה, ניתן פסק הדין.

טענות הצדדים

עיקר טענות התובעת

1. התובעת פוטרה שלא כדין בהיותה בהריון, ללא שנערך לה שימוע ומבלי שהנתבעת המתינה לקבלת טיעוני התובעת.
2. אין לראות בבקשות ההעברה של התובעת מחודש מאי 2017 ומן החודשים שלאחר מכן כהודעת התפטרות מטעמה.
3. הנתבעת לא סתרה את טענת התובעת לפיה מידי שנה הזמינה אותה ואת חברותיה להגיש את בקשת ההעברה, וכי בקשות כאלו נענו כשהוגשו על ידי חברותיה של התובעת. משכך, לטענת התובעת, הנתבעת אינה יכולה לטעון לכך שבקשת ההעברה דינה כהתפטרות. עוד לעניין זה טוענת התובעת, כי טענה זו הועלתה לראשונה במסגרת כתב ההגנה, שבו טענה הנתבעת כי בקשת ההעברה למעשה מנעה את האפשרות לשבץ את התובעת להמשך עבודה בבית הספר גם בשנת הלימודים שלאחריה.
4. לטענת התובעת, יש בהתנהלות הנתבעת בעת חזרתה מחופשת הלידה בשנת הלימודים תשע"ו כדי להראות על התנהלותה הכללית של הנתבעת בכל הנוגע לקיום הוראות חוק עבודת הנשים לגבי נשים בהריון ולאחר חופשת לידה.
5. בנוגע לטענת הנתבעת לפיה התובעת לא פעלה להקטנת נזקיה, טוענת התובעת כי בלית ברירה הותירה דירה בבעלותה בדרום, נשאה בדמי שכירות יקרים במרכז וטלטלה את ילדיה למוסדות חינוך חדשים במרכז מתוך רצון להקטין את נזקה ולעבוד אצל הנתבעת באחד ממוסדות החינוך הרבים שיש לנתבעת במרכז, וכי הנתבעת אשר התעלמה ממנה, הציעה לה מקום עבודה רק לאחר שנה שבה ישבה בבית וכי לפני הודעת הפיטורים התובעת כלל לא חשבה לעבור דירה. עוד לעניין הקטנת הנזק טוענת התובעת כי יש לדחות את נסיון הנתבעת "להכניס יד לכיסה" ולהנות מדמי האבטלה שקיבלה בחלק מן התקופה שבה לא קיבלה שכר. עוד טוענת התובעת בעניין זה כי מאחר שהמוסד לביטוח לאומי לא הכיר בפיטוריה בהריון, היא נאלצה להמתין 90 יום לאחר סיום חופשת הלידה טרם קיבלה דמי אבטלה.
6. עוד לטענת התובעת, מר גולדשטיין, אשר היה העד היחיד שהעיד מטעם הנתבע לא היה בקשר עימה, וכי הנתבעת לא הביאה לעדות את הגב' בריינדה, שהיא הגורם הרלוונטי שהיה צריך להביאו לעדות בתיק זה. עוד לעניין זה טענה התובעת במסגרת עדותה בבית הדין, כי כאשר בסוף יולי 2017 התברר לה שבית הספר לא ייסגר היא פנתה למנהל בית הספר וביקשה להשתבץ כמו שחברותיה קיבלו, אך נענתה כי באותו שלב אלה היו השעות שקיבל (עמ' 9 לפרוטוקול ,שו' 18-29).
7. בנסיבות האמורות, ביקשה התובעת לחייב את הנתבעת בפיצויי פיטורים בגין 15 שנות עבודה ולא בגין 10 שנים כפי ששולמו על ידי הנתבעת, פיצוי בגין הפרת חוק עבודת נשים (הפסדי השתכרות, אובדן הפרשות לגמל, אובדן הפרשות לקרן השתלמות, אובדן דמי הבראה, הפסד פיצויי פיטורים), פיצוי בגין אובדן דמי מחלה, פיצוי הפרת חובת שימוע, הפרשי שכר שלא שולמו לשנה"ל תשע"ו, הפרש דמי ביגוד שלא שולמו, קצובת נסיעה שלא שולמה, פיצוי בגין הפרשה מלאה לקופת פנסיה (גמל מעסיק) ופיצוי נזק לא ממוני (עגמת נפש וחוק שוויון הזדמנויות בעבודה).
8. בסיכומי תשובתה טענה התובעת להרחבות חזית אסורות מטעם הנתבעת, הן במהלך החקירה הנגדית והן במהלך סיכומיה. עוד טענה התובעת כי היה על הנתבעת לכל הפחות לאפשר לתובעת להמשיך לעבוד בדרום, חרף העובדה שעברה לגור במרכז, וכי היה על הנתבעת להותיר בידי התובעת את הזכות לבחור אם להמשיך לעבוד בבית ספר בדרום, אם לאו.

עיקר טענות הנתבעת

1. ראשית, טענה הנתבעת כי היא מבין המעסיקים הגדולים ביותר של נשים במגזר החרדי וככזה היא מקפידה לשמור על הוראות הדין.
2. לטענת הנתבעת, הריטואל של שליחת מכתבי פיטורים בחודש מאי לקראת שנת הלימודים הבאה הינו ריטואל קבוע, הנובע מחוסר ודאות וסכנת סגירה של בתי ספר שונים שבהם הועסקה התובעת. בנסיבות אלה, לטענת הנתבעת, התובעת אשר היתה מודעת להתנהלות זו, ידעה גם לכל המאוחר בסוף חודש יולי 2017 כי בית הספר לא ייסגר וכי יש מורות שקיבלו שיבוץ, ולמרות זאת כל פניותיה של התובעת (שלוש במספר) מדברות על מעבר לעיר אלעד ובהתאם לכך בקשה להיות משובצת בבית ספר באזור אלעד.
3. לטענת הנתבעת, מכתבים אלה מעידים על כך שהמשך העסקתה באזור הדרום לא היה רלוונטי מבחינת התובעת, וכי יש לראות בחומרה את טענתה שהועלתה בדיון, לפיה המכתבים היו למעשה מצג שווא שהוצג בפני החינוך העצמאי, שנכתבו בשל עצות שנתנו לה חברותיה. עוד טוענת הנתבעת כי ברור שהסיבה היחידה שבעטייה התובעת לא המשיכה לעבוד בבית הספר היתה משום שעזבה את הדרום ועברה לגור באזור המרכז, מרחק של לא פחות משעתיים נסיעה ממקום עבודתה בדימונה.
4. בכל הנוגע לבקשת ההעברה שהגישה התובעת, טוענת הנתבעת כי מדובר בבקשה וכי אין זה מחייב את הנתבעת להיעתר לה. עוד לטענת הנתבעת, הבקשה נבחנה ובאותו שלב לא נמצא שיבוץ עבורה באזור המרכז (יש לציין כי הנתבעת לא הביאה כל עדות או אסמכתא לטענה זו).
5. לטענת הנתבעת, לאור העובדה שהתובעת חתמה על הסכם לשכירת דירה בבני ברק כבר ביום 3.8.17, ומעידה אף היא על החלטתה לעבור לאזור מרכז. לעניין זה טוענת הנתבעת שיש לדחות את טענת התובעת לפיה חתמה על ההסכם ברגע האחרון, אחרי שראתה שאין שיבוץ עבורה.
6. עוד לטענת הנתבעת, לאור העובדה שבסופו של יום בית הספר לא נסגר, הליך הפיטורים למעשה בוטל והתייתר, ולכן ממילא לא נדרש היתר פיטורים להליך פיטורים שלא היה קיים. כמו כן, לטענת הנתבעת, לראשונה התובעת העלתה טענות בדבר הפגמים שנפלו לכאורה בסיום העסקתה כאשר הנתבעת הציעה לה שיבוץ באזור המרכז במשרה מלאה בחודש פברואר 2018. לטענת הנתבעת, גם אם יתקבלו טענות התובעת, הרי שלכל היותר יכולה היא להיות זכאית לשכר עד הלידה ובמשך 60 יום לאחר חופשת הלידה.
7. בכל הנוגע לצמצום המשרה בשנת הלימודים תשע"ו, טוענת הנתבעת כי התובעת קיבלה זימון לשימוע לקראת פיטורים או צמצומים אפשריים. בסופו של דבר סגירת בית הספר נמנעה, אולם הנתבעת נאלצה לבצע קיצוץ רוחבי לעובדי ההוראה. לטענת הנתבעת, העובדה שהתובעת חזרה לעבודה, מהווה הסכמה לקיצוץ. לעניין זה טוענת הנתבעת, כי אף אם התובעת לא הוחתמה על מסמך הסכמה לקיצוץ (כפי שטענה לראשונה בישיבת ההוכחות), הרי שבהתנהגותה הסכימה לקיצוץ. עוד מוסיפה הנתבעת וטוענת כי, לראשונה העלתה התובעת טענה לעניין קיצוץ זה במסגרת כתב התביעה, וכי לכל היותר זכאית התובעת לפיצוי בגין 60 ימים, שהינם התקופה המוגנת על פי חוק עבודת נשים.
8. לעניין הזכויות האחרות שתבעה התובעת (ביגוד, נסיעות, הפרשים בגין היעדר הפקדות לקרן פנסיה), הפנתה הנתבעת לאמור בתצהירו של מר גולדשטיין שהינו גם חשב שכר, ולעניין זה טענה בין היתר, כי חלק מהעילות התיישנו. לעניין התביעה לפיצוי בגין ימי מחלה, טענה הנתבעת כי אין בדין בסיס לתביעה בעילה זו.
9. בכל הנוגע להשלמת פיצויי הפיטורים, טוענת הנתבעת כי היא שילמה לתובעת השלמה זו אך לפנים משורת הדין וכי בתביעת התובעת חושבו גם תקופות שבהן היקפי ההעסקה היו נמוכים ותקופות בהן עבדה במילוי מקום, אשר אין להביאן בחשבון. עוד לעניין זה, טוענת הנתבעת כי הוותק המופיע בתלוש השכר אינו בהכרח ותק לצורך חישוב הפיצויים, אלא ותק לצורך חישוב השכר.
10. תביעת התובעת, אשר הוגשה על סך של קרוב לחצי מליון ₪, הוגשה ללא אישורים רפואיים בנוגע להריון וללידה, ללא מסמכים מהמוסד לביטוח לאומי ולעניין זה טענה הנתבעת כי יש לנכות את הסכומים שהתקבלו מהמוסד לביטוח לאומי בגין דמי לידה ואבטלה מכל סכום שייפסק שמגיע לה, ככל שייפסק.
11. עוד טענה הנתבעת כי פיצוי בגין עוגמת נפש ייפסק רק במקרים חריגים, ואין מקום לפסוק פיצוי כזה במקרה שבפנינו.
12. העובדה שמנהל בית הספר מסר לתובעת את מכתב הפיטורים מאת הנהלת הנתבעת אינה הופכת אותו לגורם המחליט, וכי – ככל שלתובעת היו בקשות לעניין השיבוץ, היה עליה להפנותן להנהלת הנתבעת, כפי שאף עשתה. לעניין זה טענה הנתבעת כי התובעת לא הפנתה להנהלה כל בקשה לעניין שיבוצה במוסד חינוכי בדרום. עוד לטענת הנתבעת, מר גולדשטיין שהיה חתום על מכתב ההודעה לתובעת, הוא הגורם הרלוונטי, ולכן הימנעות התובעת מחקירתו הנגדית על דברים מהותיים מעלה תהיות.

דיון והכרעה

1. לטענה לפיה התובעת פוטרה בניגוד להוראות חוק עבודת נשים –
2. במכתבים ששלחה התובעת לנתבעת, כתבה בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים כי היא ביקשה לסיים העסקתה בבית הספר בדימונה ובדרום בכלל בשל מסגרת לימודית שנדרשה עבור אחד מילדיה, תוך שהיא מבקשת להיות משובצת בבית ספר באלעד או בסביבותיה. היא חזרה על בקשתה זו בשלושת מכתביה (מיום 24.5.2017, 14.8.2017 ו- 22.10.2017).
3. טופס בקשת ההעברה הפורמאלי שצרפה התובעת למכתבה מיום 24.5.2017 כלל אף הוא את הנימוק לפיו התובעת ומשפחתה מעתיקים את מגוריהם לעיר אלעד לשנת הלימודים תשע"ח, בעיקר בשל המסגרת הלימודית הנדרשת לאחד מילדיה.
4. מנספח 6 לתצהיר התובעת^[1] עולה כי היא חתמה על חוזה שכירות דירה בבני ברק כבר ביום י"א אב תשע"ז (3.8.2017), לטענתה ביום שבו ראתה את הדירה (עמ' 10 לפרוטוקול, שורה 22).
5. בעדותה בפני בית הדין טענה התובעת, בין היתר, כי -

"ת. אני הגשתי בקשה להעברה, הטופס נמצא באופן קבוע בחודש מאי, תלוי בחדר מורות, טופס העברה, יש זמן מוגבל להגיש אותו. כשראיתי שבית הספר עומד להסגר ואני מפרנסת יחידה, יש לי אחריות החלטתי שאולי באמת כדאי לי לעבור למקום שיש בו עשרות בתי ספר, כל שנה אתם מטרטרים אותי ורומסים את הזכויות שלי, אני החלטתי לעבור לאזור שיש בו הרבה בתי ספר ולא כל שנה לא אדע ואחיה בחוסר וודאות לגבי מה קורה בשנה הבאה. בפרט שראיתי שכמה מחברותיי עשו את הצעד הזה, באמת לצורך פרנסה בלבד.... כל אחת שעברה שובצה.

ש. אז כשאת כותבת בבקשת העברה שהסיבה מסגרת לימודית עבור ילדיך זו לא האמת.

ת זו עצה שקבלתי על מנת לזרז ותהיה התחשבות בבקשה שלי. גם לא פרטתי. היה ילד שלא בדיוק הסתדר במוסד שלמד, ורצינו למצוא מוסד אחר כי אצלנו יש מוסד אחד וזה מאד מוגבל בירוחם.

ש. תפני אותי למכתבים שכתבת לחינוך העצמאי איפה כתבת שאת מבקשת לקבל שיבוץ באזור הדרום ולא באזור אלעד.

ת. בעקבות כך שלא קיבלתי שיבוץ בעבודה, לקראת סוף יולי כל המורות קבלו שיבוץ, ואני לא שובצתי.

ש. תפני אותי לתצהירך,

ת. למה אני צריכה לבקש שיבוץ לאזור הדרום אם אני גרה שם. אני עובדת בבית הספר.

ש. אבל בית הספר לא היה אמור להיסגר באותו שלב? למה חשבת שיהיה לך שיבוץ בבית ספר שעומד להיסגר.

ת. כל המורות קיבלו שיבוץ מלבדי, כשפניתי למנהל בית הספר זה השעות שהוקצו לי, אם יהיה לי בהמשך, זה מה שיש לי כרגע.

ש. מתי ידעת שבית הספר בסופו של דבר לא נסגר.

ת. ידעתי בסוף יולי

ש. למה לא פנית בסוף יולי לחינוך העצמאי וביקשת לקבל שיבוץ כמו שהחברות שלך קיבלו.

ת. בוודאי שפניתי למנהל בית הספר, כי זה היה הנוהל, וזה התשובה שקיבלתי. כשצלצלתי לבריינדה, כמו כל הפעמים כל עשרות הפעמים היא האחראית ואיתה מדברים, אין לי עם מי לדבר, ההודעות נשארו אצל המזכירה, נשארו לה על השולחן. כמו אפס תגובה והתייחסות לכל המכתבים לאורך כל הדרך.

ש. כן שלחת באותו שלב מכתבים לחינוך העצמאי לגבי דברים אחרים, לגבי העברה למרכז.

ת. לא נעניתי, ולא קיבלתי תגובה על שום מכתב ששלחתי. על שום הודעה שהודעתי. מבחינתי מנהל בית הספר הוא המחליט והוא אמר שאין לי שעות. יש מורות שעובדות 20, 25 שנים והוא אמר שלא יקצץ להם במשרה, אני הבנתי שאני בחוץ." (הדגשות לא במקור, עמ' 9 לפרוטוקול שורה 6 – עמ' 10 שורה 3).

1. כפי שעולה מעדותה בבית הדין, התובעת מודה בכך שהנימוק שנכתב בבקשתה לפיו הסיבה למעבר הינה הצורך במסגרת לימודית מיוחדת עבור ילדיה – נימוק שעליו חזרה בשלושת מכתביה - אינו אמת, וכי "זו עצה שקיבלתי על מנת לזרז ותהיה התחשבות בבקשה שלי". עדותה זו מעמידה בספק את מהימנותה של התובעת. לא למותר לציין, כי גם אם היינו מקבלים את עדותה של התובעת כמהימנה, הרי שתוצאה זו היתה מובילה למסקנה שהתובעת ניסתה ליצור מצג שווא כלפי הנתבעת, על מנת לקבל שיבוץ בבית ספר באיזור המרכז.
2. העובדה שבשלושת המכתבים ששלחה התובעת לנתבעת במהלך התקופה שמחודש מאי 2017 ועד לחודש אוקטובר 2017, חזרה התובעת על טענתה לפיה היא עוברת להתגורר עם משפחתה במרכז הארץ בשל הצורך במסגרת לימודים מסויימת עבור אחד מילדיה, מעידה כי מנוי וגמור על התובעת לסיים את העסקתה בבתי הספר של הנתבעת בדרום הארץ, וזאת ללא קשר לשאלת שיבוצה בבית ספר אחר של הנתבעת באיזור המרכז. בחירת התובעת לעבור למרכז, אינה יכולה לחייב את הנתבעת למצוא לה שיבוץ באיזור המרכז. עוד לא מצאנו לקבל את טענת התובעת לפיה היתה מוכנה להמשיך ולעבוד בבתי הספר של הנתבעת בדרום הארץ, שכן אילו היתה נכונה לעשות כן, חזקה עליה כי היתה מעלה זאת, ולו ברמז, במסגרת המכתבים ששלחה להנהלת הנתבעת.
3. לאור האמור, לאחר שבחנו את טענות התובעת, ולאור העובדה שאף שכרה דירה בבני ברק כבר בתחילת חודש אוגוסט 2017, מצאנו להעדיף את האמור בשלושת מכתביה לנתבעת, שמהם עולה באופן שאינו משתמע לשתי פנים כי החליטה לסיים עבודתה באיזור הדרום ולעבור לעבוד באיזור המרכז מסיבות אישיות, וזאת ללא קשר לשאלה אם יימצא עבורה מקום עבודה אצל הנתבעת באיזור המרכז, אם לאו.
4. מעבר לאמור לעיל, יש להוסיף כי כפי שעולה מעדות התובעת (עמ' 9 לפרוטוקול, שור' 8-10), היא הכירה היטב את התנהלות הנתבעת, אשר הודיעה מידי שנה על פיטורי המורים בשנה שלאחר מכן וכי בסופו של דבר למעשה הפיטורים לא נכנסו לתוקף. גם עובדה זו מחזקת את המסקנה לפיה התובעת החליטה לעבור לאזור המרכז, חרף העובדה שידעה כי ככל הנראה בסופו של דבר עבודתה לא תופסק גם בשנת הלימודים תשע"ח. ללא קשר, נבקש להבהיר כי התנהלות זו של הנתבעת, הגם שלכאורה הינה חוקית, אינה התנהלות "בריאה" ועל הנתבעת לעשות כל מאמץ להימנע ממנה ולהבטיח את יציבות עבודת עובדיה, ככל הניתן.
5. בהתאם לפסיקה, בחינת התקיימותן של העילות השונות בסיומם של יחסי העבודה הינה בחינה אובייקטיבית [ראו לעניין זה ע"ע (ארצי) 197/03 פרי שר אסייג נ' חנה גורן הפקות בע"מ (ניתן ביום 16.6.2005)].
6. לאור כל האמור לעיל, ולאור העובדה שלא הוצג בפנינו מקור נורמטיבי המחייב את הנתבעת לשבץ את התובעת במוסד חינוכי אחר בהתאם לבקשתה, אנו דוחים את טענת התובעת לפיה פוטרה על ידי הנתבעת, וקובעים כי התובעת היא זו שביקשה להפסיק ולעבוד בבית הספר בדימונה ולעבור לאיזור המרכז, כפי שאף עשתה בפועל וכי בהתנהגותה זו ביצעה התובעת אקט מפורש וחד משמעי של התפטרות.
7. לאור התוצאה אליה הגענו, כל תביעותיה של התובעת הנובעות מטענתה לפיה סיום העסקתה ביום 31.8.2017 בעת היותה בהריון, נעשה בניגוד לחוק עבודת נשים, נדחות. עסקינן בעילות התביעה שלהלן - פיצוי בגין הפסד השתכרות, פיצוי בגין אובדן הפרשות לגמל, פיצוי בגין אובדן הפרשות לקרן השתלמות, פיצוי בגין אובדן דמי הבראה, פיצוי בגין הפסד פיצויי פיטורים, פיצוי בגין אובדן ימי מחלה. לעניין תביעת התובעת לפיצוי בגין אובדן ימי מחלה יובהר גם כי אין בדין זכאות מוקנית לפדיון דמי מחלה שלא נוצלו, והתובעת לא הציגה מקור נורמטיבי אחר המזכה אותה בפדיון ימי מחלה במועד שבו סיימה את העסקתה, או אף במועד סמוך לאחר סיום התקופה המוגנת, ככל שהיה נמצא כי היא זכאית לה.
8. עוד בהתאם לתוצאה שאליה הגענו לפיה התובעת היא זו שבחרה לסיים את ההתקשרות עם הנתבעת, ולכל הפחות בכל הנוגע להעסקתה בבית הספר "שילה", נדחות תביעות התובעת לפיצוי בגין הפרת חובת השימוע ובגין הפרת חוק שוויון הזדמנויות בעבודה.
9. התביעה לתשלום פיצויי פיטורים – לאור המסקנה אליה הגענו בדבר נסיבות סיום העסקתה של התובעת, דין התביעה ברכיב זה להידחות אף היא. בנסיבות אלה, איננו נדרשים לשאלת תקופת העסקתה של התובעת שבעטיה שילמה לה הנתבעת פיצויי פיטורים לפנים משורת הדין.
10. התביעה להפרשי שכר שלא שולמו לשנה"ל תשע"ו (1.9.15 – 1.9.16) – כאמור, אין מחלוקת כי בשנת לימודים זו קוצצה משכורתה של התובעת וכי לא נתבקש - ובוודאי גם לא ניתן לכך - היתר בהתאם לסעיף 9א לחוק עבודת נשים. לטענת התובעת משכורתה קוצצה שלא כדין, בהיעדר שימוע ובניגוד לחוק עבודת נשים, לאור חופשת הלידה שבה שהתה מתחילת שנת הלימודים ועד לחזרתה ממנה בתחילת שנת 2016. בגין הפחתה זו ביקשה התובעת לחייב את הנתבעת בתשלום הפרש של 2,200 ₪ לחודש בגין 8.5 משכורות ובסה"כ סכום העומד על 18,700 ₪. הנתבעת מנגד, טענה כי משכורתה של התובעת אכן קוצצה כמו גם משכורותיהם של יתר עובדי ההוראה בבית ספר "תורת משה", בשל פיחות במספר התלמידים, ולאחר שאף נשקלה האפשרות לסגור את בית הספר. לטענת הנתבעת, התובעת נתנה הסכמתה להפחתה בהיקף המשרה, וכי מכל מקום היא העלתה לראשונה טענה בעניין זה רק במסגרת ההליך המשפטי. לטענת הנתבעת, הקיצוץ שבוצע במשכורתה החודשית של התובעת עמד על 1,703 ₪, ולא כפי שנטען על ידי התובעת.

במסגרת חקירתה הכחישה התובעת כי נתנה הסכמתה לקיצוץ הרוחבי וטענה כי הופתעה לגלותו לאחר חזרתה מחופשת הלידה. עוד טענת התובעת כי אף פנתה בנושא להסתדרות המורים של אגודת ישראל ונפגשה עם עו"ד, אשר בנוכחותה התקשר לנתבעת שתשובתה היתה "לא מתאים לה שתישאר בבית" (עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 6-11). אמנם פירוט השתלשלות העניינים כפי שתיארה התובעת בחקירתה לא הופיע בתצהירה, אולם נוכח העובדה שהנתבעת לא הציגה אסמכתא ולא הביאה עד רלוונטי לתמיכה בטענתה לפיה התובעת נתנה הסכמתה לקיצוץ, אנו מקבלים את טענת התובעת לפיה לא נתנה הסכמתה לקיצוץ זה.

מבדיקת תלוש השכר לחודש מאי 2015, טרם יציאת התובעת לחופשת לידה, ולחודש מאי 2016, לאחר חזרתה של התובעת מחופשת הלידה עולה כי ההפרש בשכרה עמד על 1,732 ₪.

לאור האמור, מצאנו כי הנתבעת הפחיתה את שכרה של התובעת לאחר חזרתה מחופשת הלידה בניגוד לסעיף 9א לחוק עבודת הנשים. בנסיבות אלה ובהתאם לאמור באותו סעיף, מצאנו לחייב את הנתבעת בתשלום ההפרש בגין שתי משכורות, בסך כולל של 3,464 ₪. התובעת לא הציגה בסיס חוקי או הסכמי, שבעטיו יש לחייב את הנתבעת בתשלום הפרש השכר למשך כל יתרת שנת הלימודים.

1. התביעה לתשלום קצובת ביגוד - תביעת התובעת בגין רכיב הביגוד, שלטענתה לא שולם לה בשנת 2011 התיישנה והיא נדחית.
2. התביעה לפיצוי בגין אי הפרשה מלאה לקופת הפנסיה – לעניין זה טוענת התובעת כי, בגין התקופה שמשנת 2010 הופרשו לקרן הפנסיה סכומים המסתכמים ב- 1,077 ₪ פחות מן הסכומים שהיה על הנתבעת להפריש ברכיב התגמולים. לטענת הנתבעת, מעבר לעובדה שהטענה בגין חלק מהתקופה התיישנה, הרי שהנתבעת הפרישה את מלוא ההפרשות הנדרשות במהלך השנים והתובעת לא הציגה חישוב מדויק לביסוס תביעתה. לאחר שבחנו את טענות הצדדים ברכיב זה, נוכח העובדה שלא הוצג חישוב מפורט של הסכומים שלטענת התובעת לא הועברו לקרן הפנסיה, ואף לא הוצגו דו"חות של קרן הפנסיה לביסוס טענתה, וכן לאור ההתיישנות שחלה לגבי חלק מהתקופה, התביעה ברכיב זה נדחית.
3. התביעה לתשלום דמי נסיעות – לטענת התובעת לא שולמו לה דמי נסיעות בסך כולל של כ- 3,124 ₪ בגין התקופה שמחודש מרץ 2011 ועד לחודש יוני 2017. במסגרת כתב ההגנה נטענה התיישנות לגבי חלק מהתקופה וכן הכחשה גורפת של התביעה ברכיב זה. במסגרת תצהיר הנתבעת ניתנה התייחסות מפורטת לטענה זו.

התביעה בגין החזר דמי נסיעה לחודש מרץ 2011 התיישנה, ולפיכך נדחית. לגבי התביעה בגין החודשים אוקטובר 2015 – מרץ 2016 ו- ספטמבר 2016 – דצמבר 2016, חרף העובדה שפירוט טענת הנתבעת ניתן רק במסגרת התצהיר שהגישה, הרי שמעיון בתלושי השכר שצורפו ולאור התקופות שבהן אין מחלוקת כי התובעת שהתה בחופשת לידה, עולה כי התובעת קיבלה תשלום מלא בגין חודשים אלה, וייתכן שאף שולם לה תשלום עודף, ומשכך התביעה בגינם נדחית. בגין החודשים מרץ – יוני 2017, נוכח העובדה שאין מחלוקת כי התובעת עבדה בחודשים אלה וכי – מסיבה שאינה ברורה – לא שולמו לה דמי נסיעות בגין חודשים אלה, תישא הנתבעת בתשלום זה בסך של 1,600 ₪, כפי שנתבע. דרישת הנתבעת לקיזוז סכום זה מן הסכומים ששולמו לה לטענתה ביתר ברכיב הנסיעות במהלך השנים הועלתה לראשונה בתצהיר הנתבעת ומשכך היא נדחית.

1. התביעה לתשלום פיצוי בגין עגמת נפש – ככלל, פיצוי בגין עוגמת נפש ניתן במקרים חריגים (ראו בין היתר, ע"ע (ארצי) 25805-12-11 מדינת ישראל נ' מירון חומש (29.11.2016) והפסיקה הנזכרת שם). כאמור, לטענת נציג הנתבעת בקשת התובעת לשיבוץ במשרה באיזור המרכז נבחנה ובאותו שלב לא נמצאה לה משרה פנויה. הנתבעת לא הציגה כל מסמך התומך בטענה זו, וגם אין חולק כי התובעת לא קיבלה מענה – ולכל הפחות מענה כתוב – לבקשותיה להיות משובצת למשרה באיזור המרכז, עד לאחר פניית ב"כ דאז בחודש ינואר 2018. לאור תקופת עבודתה ארוכת השנים של התובעת אצל הנתבעת וחוסר הוודאות שבו הותירה הנתבעת את התובעת בנוגע לאפשרות למצוא לה מקום עבודה אחר תחת מקום העבודה אותו עזבה התובעת ונוכח מצבה הכלכלי של התובעת, שככל הנראה אינו מן המשובחים, אנו סבורים כי התנהלותה של הנתבעת במקרה זה נכללת במקרים החריגים המצדיקים פסיקת פיצוי בגין עגמת נפש. בנסיבות אלה ולאור כלל נסיבות העניין, החלטנו לחייב את הנתבעת בתשלום פיצוי בגין עגמת נפש לתובעת בסך של 25,000 ₪.

סוף דבר

1. נוכח האמור לעיל, תשלם הנתבעת לתובעת תוך 30 יום מיום שפסק הדין יומצא לידיה את הסכומים כלהלן, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (7.9.2018) ועד תשלומם המלא בפועל –
2. הפרשי שכר בגין שנת הלימודים תשע"ו בסך של 3,464 ₪.
3. דמי נסיעות בסך 1,600 ₪.
4. פיצוי בגין עוגמת נפש בסך 25,000 ₪.
5. התביעה בגין הרכיבים האחרים נדחית.
6. נוכח התוצאה אליה הגענו, ולאור סכום התביעה שעמד על למעלה מ – 430,000 ₪, ראוי היה לחייב את התובעת בהוצאות הנתבעת בהליך. יחד עם זאת, לאחר שהבאנו בחשבון את כלל נסיבות העניין ואת מצבה הכלכלי של התובעת, החלטנו – לפנים משורת הדין – שלא לחייבה בהוצאות, וכל צד יישא בהוצאותיו.
7. על פסק דין זה ניתן להגיש ערעור בזכות לבית הדין הארצי לעבודה בתוך 30 ימים מיום שיומצא לצד המבקש לערער.

ניתן היום, א' אלול תשפ"א, (09 אוגוסט 2021), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

1. עמודו הראשון של החוזה נמסר על ידי התובעת במעמד הדיון. ↑