בתאריך 24.8.16 התובע נפגע בתאונת דרכים.

תחילה היתה תלויה ועומדת בין הצדדים שאלת חבות, אולם זו באה על פתרונה עם קבלת תעודת עובד ציבור לפיה פסילת רישיון הנהיגה של התובע נדחתה לתאריך 13.10.16, ומכאן שבמועד התאונה לתובע היה רישיון נהיגה בתוקף.

משעברנו משוכה זו, התובע חוזר ועותר למינוי מומחה בתחום הפסיכיאטריה. זאת לאחר שבקשה קודמת שלו נדחתה בשל תיעוד רפואי דל שלא הקים 'ראשית ראיה' למינוי (ראו החלטת הרשמת מתאריך 27.1.19).

כידוע, בתביעות שלפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה – 1975 הדרך היחידה בה יכול נפגע להוכיח את טענותיו בתחום הרפואה היא באמצעות מינוי מומחה מטעם בית המשפט. לפיכך, על בית המשפט לנהוג בזהירות בדחיית בקשה למינוי, שמא הנפגע יוותר ללא יכולת לקבל פיצוי על מלוא נזקיו.

עיינתי בתיק בית המשפט ובתיעוד הרפואי, גם זה שנוסף במהלך התקופה מאז ניתנה החלטת הרשמת. אמנם, התובע פנה לראשונה לפסיכיאטר רק כשנה לאחר התאונה (23.7.17) וכשברקע גם אירוע מצער של פטירת אמו, ז"ל. אלא שאיחור היחסי בפניה לקבלת עזרה נפשית אינו עומד לתובע לרועץ. שלא כמו בתחומים אחרים (כאורתופדיה לדוגמא) שהשבר הפיזי מורגש ונראה לעין, בתחום הנפשי לא בהכרח הנפגע מזהה את התסמינים השונים או מכיר בכך שהוא זקוק לעזרה. יש לציין כי עובר לתאונה התובע לא טופל על ידי פסיכיאטר, ואילו מאז התאונה ובמשך למעלה משנתיים, הוא נמצא במעקב פסיכיאטרי עקב תלונות בתחום הנפשי, אובחן כסובל מחרדה ונוטל תרופות לסירוגין. האמור מקים איפוא 'ראשית ראיה' לקיומה של נכות בגין התאונה, וככל שמצבו אינו קשור לתאונה אלא לאירוע טראומתי אחר, יוכל המומחה שימונה לעמוד על כך. עדיף למנות מומחה ושבדיעבד יתברר כי זה היה מיותר, מאשר לחסום בפני התובע את האפשרות להוכיח את תביעתו במלואה.

לאור האמור ימונה מומחה בתחום הפסיכיאטריה, במימון ביניים של הנתבעת.

המזכירות תמציא החלטתי זו לב"כ הצדדים.

ניתנה היום, י"ז ניסן תש"פ, 11 אפריל 2020, בהעדר הצדדים.