שני ערעורים על פסק הדין של כב' המפקחת על רישום המקרקעין בחיפה (הגב' יעל ליבוביץ) מיום 6.6.2018, בתיקים 8/170/2016, 8/691/2016, 8/702/2016 ו-8/772/2016.

רקע כללי -

1. ההליך בפני המפקחת התנהל לגבי מבנה ברח' רמב"ם 7 בקריית ים (גוש 10444 חלקה 585, להלן: "המבנה"), אשר הינו בית משותף הכולל 7 יחידות כהגדרתו בחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"). במבנה שני מרכולים. האחד, בבעלות ובניהול הגב' פנינה סאדיחוב (להלן: "המרכול של פנינה"). השני, בבעלות ובניהול של חברת מרכול עם הכל בע"מ, אשר מנוהלת על ידי מר רוני סימנדיוב (להלן: "המרכול של רוני"). שני המרכולים מצויים בחזית החלקה, זה לצד זה, וחולקים קיר משותף. לשני הצדדים זכויות ביחידות נוספות במבנה מעבר ליחידות שבהן מתנהלים שני המרכולים (כך שבתת חלקות 6-7 מנוהל המרכול של רוני, בתת חלקה 1 קיימת דירת מגורים של רוני, ובתת חלקה 2 קיים המרכול של פנינה וחלק אחר משמש למגורים של שוכרים מטעם פנינה). בין היתר, קיים במגרש שטח של חצר המצויה בין שני המרכולים ומאחוריהם – להלן: "חצר המריבה".
2. בין הצדדים התנהלו מספר הליכים משפטיים סביב מאבקי שליטה על השטחים הציבוריים במבנה, השימוש ברכוש המשותף והוספת מבנים שונים על ידי הצדדים אשר נבנו בשטח המגרש.
3. בתחילה, התנהל הליך בבית משפט השלום בקריות (ת"א 7239-01-13, בפני כב' השופטת לוקיץ') שם ניתן פסק דין ביום 14.12.2014 (להלן: "פסק הדין בשלום"). ההליך בשלום, אשר נפתח על ידי פנינה בדרישה לקבלת צווי מניעה וצווי עשה שונים, נסב בעיקר סביב השימוש בחצר המריבה, ובין היתר ביקשה פנינה באותו הליך שיינתן צו מניעה קבוע אשר ימנע מבאי המרכול של רוני עשיית שימוש בחצר המריבה ואטימת פתחים שקיימים בקיר של המרכול של רוני המאפשרים יציאה מהמרכול של רוני אל החצר. מטעמו של רוני הוגשה שם תביעה שכנגד, ועתירה למתן צו לסילוק חפצים של פנינה מחצר המריבה.

במסגרת פסק הדין בשלום, ניתן צו מניעה אשר אסר על שני הצדדים לאחסן בחצר המריבה ציוד וחפצים, אסר על פנינה למנוע מעבר של אנשים לשירותים אשר הגישה אליהם היא דרך חצר המריבה, נקבע כי הלקוחות של המרכול של רוני יכולים לעשות שימוש בשירותים – אך חייב להיות זה שימוש מינימלי רק כמעבר לשירותים ושימוש בשירותים עצמם, פנינה חויבה למסור בידי רוני מפתח לשער שיאפשר גישה לחצר המריבה ונדחתה הבקשה של פנינה למתן צו עשה המורה לרוני לאטום את פתח הכניסה לשירותים.

עוד נקבע בפסק הדין בשלום, לגבי חצר המריבה, כי החצר הינה חלק מהרכוש המשותף, והגם שקיימת חלוקה "היסטורית" בפועל בשטח בין חלקים שונים של החצר, היא אינה מוצמדת בתקנון הבית המשותף למי מהיחידות ולאף אחד מהצדדים אין את הזכות הבלעדית להחזיק בחצר או למנוע את השימוש הסביר בה מהצד השני. על פסק הדין לא הוגש ערעור.

1. ההליך השני היה הגשת בקשה לפי פקודת ביזיון בית המשפט, מצד פנינה, בהתייחס להפרות נטענות של פסק הדין בשלום (ת"א 16253-02-15, להלן: "בקשת הביזיון"). בבקשה זו, אשר הוגשה כחודשיים לאחר מתן פסק הדין בשלום, טענה פנינה, כי רוני מפר את פסק הדין בשלום. בתחילת בירור בקשת הביזיון הסכימו הצדדים למתן צו לאיטום פתח בגדר החוצצת בין חצר המרכול של רוני לבין חצר המריבה, ובשלב מאוחר יותר, היות והתברר כי החלו גם שלל הליכים בפני המפקחת, הוסכם כי המשך בירור בקשת הביזיון תועבר לכב' המפקחת.
2. למען שלמות התמונה – נציין עוד כי הבניה והשימוש בחלקה אף הניבו הליכים פליליים מכוח חוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: "חוק התכנון והבנייה"), כדלקמן:

בשנת 2010 הוגשו שני כתבי אישום כנגד רוני לגבי בניה בלתי חוקית בחלקה (במסגרת תו"ב 21431-03-10 ותו"ב 28533-06-10 בבית המשפט לעניינים מקומיים בקריות) אשר אוחדו והסתיימו במתן גזר דין ביום 24.10.2010 הכולל מתן צו הריסה כנגד אחד מהמבנים הבלתי חוקיים שנבנו בחלקה מטעם רוני - אלא שהצו טרם בוצע במועד פסק הדין קמא (וככל הנראה לא בוצע עד היום).

בשנת 2016 הוגשו כנגד רוני והמרכול שלו כתבי אישום נוספים (תו"ב 9615-07-16 ותו"ב 9727-07-16 בבית המשפט לעניינים מקומיים בקריות) בהם מיוחסות להם עבירות של בנייה נוספת ללא היתר, הפרת צו הפסקת עבודות שיפוטי, בניה ושימוש ללא היתר ואי קיום צו הריסה שיפוטי.

1. במסגרת ההליך בפני המפקחת – העלו הצדדים שלל טענות האחת כלפי השני, בנוגע לחריגות בניה, השתלטות על שטחים משותפים, שימוש לא ראוי ברכוש המשותף ובמיוחד בחצר המשותפת של המבנה, בניה המפריעה לשימוש הסביר של הצד שכנגד, הפרות של ההחלטות הקודמות שניתנו בהליך הקודם ועוד. אין צורך לפרט את כל הטענות ההדדיות שהועלו – ונפנה בהקשר זה לכתבי הטענות קמא, ונבהיר כי שני הצדדים העלו טענות דומות, אם כי לא זהות – וניכר היה כי איבה רבה שוררת ביניהם. רק בתמצית יאמר כי רוני מצדו טען כי פסק הדין בשלום ניתן בחוסר סמכות, כי דינו להתבטל, וכי יש לתת כנגד פנינה צווים אשר יורו לה להרוס כמה מבנים שהיא בנתה, ולאפשר גישה לארון החשמל המשותף הממוקם בשטח "שסופח" למרכול של פנינה. פנינה מצדה טענה שפסק הדין בשלום שריר ותקף וכי רוני מפר אותו, ועתרה מבחינתה למתן צווי הריסה כנגד מבנים שנבנו על ידי רוני ומתן צו מניעה לגבי עבודות בניה עתידיות ברכוש המשותף (להלן: "הבקשה לצו המניעה").
2. כב' המפקחת ניסתה להביא את הצדדים לכדי הסכמות לגבי ניהול המרכולים, לגבי הסדרים שיאפשרו לשני הצדדים להתנהל ולהתפרנס בשכנות – אך ללא הואיל. המפקחת אף קיימה שני ביקורים במבנה והתרשמה באופן בלתי אמצעי מהמצב בשטח.

פסק הדין קמא -

1. בהעדר הסכמה, ולאחר שמיעת ראיות, ניתן פסק הדין קמא.

בפתח פסק הדין הקדימה כב' המפקחת והדגישה כי התרשמותה היא כי המדובר בסכסוך עסקי סביב ניהול המרכולים המתחרים הסמוכים "בכסות" של מחלוקות קנייניות/תכנוניות/ משפטיות. עוד נקבע כי במהלך בירור הראיות התברר כי שני הצדדים מצאו לנכון לבנות תוספות בניה שונות ומשונות ללא היתרי בניה וללא הסכמת בעלי הדירות כפי שנדרש בבית המשותף – וכי מומלץ לצדדים להגיע ביניהם להבנות חלף מתן פסק דין אשר יהווה "חרב פיפיות" מבחינת שני הצדדים, שכן סכסוך "פעוט" לכאורה לגבי השימוש בחצר המשותפת עלול להסתיים במתן צווי הריסה נרחבים. כב' המפקחת ציינה כי למרבית הצער, שני הצדדים עמדו על מתן פסק הדין, בבחינת "גַּם-לִי גַם-לָךְ לֹא יִהְיֶה" ("משפט שלמה", מלכים א פרק ג' פסוקים טז-כח') - ולכן, אין מנוס אלא ליתן צווי הריסה כנגד שני הצדדים בהתייחס לכמה וכמה פריטי בנייה.

1. בשלב הבא, נדחית הטענה לגבי חריגה מסמכות בכל הנוגע לפסק הדין בשלום, תוך פירוט ההנמקות לכך.

בהמשך, מפרטת כב' המפקחת את טענות הצדדים, את הראיות, את הממצאים כפי שהוכחו, לרבות לאחר ביקוריה בשטח ואף מפנה לשרטוטים, תכניות ותמונות מתאימות. קיים ניתוח של העדויות של הצדדים, הערות לגבי המצגים שהציגו, התייחסות פרטנית לכל אחד ואחד מפריטי הבנייה הקיימים במקום – החל מדירות ויחידות דיור וכלה בחוטי חשמל, דלתות של תאי שירותים וגדרות, ולאחר ניתוח הוראות החוק הרלבנטיות והפסיקה המתאימה – התקבלו הלכה למעשה שתי התביעות בחלקן. כך, התוצאה האופרטיבית של פסק הדין קמא הינה שורה של החלטות בדבר הריסה פריטי בניה שונים – חלקם שייכים ומשמשים את פנינה וחלקם – את רוני. אין התייחסות בפסק הדין קמא לבקשה לצו המניעה של פנינה.

הערעורים -

1. שני הצדדים אינם שבעי רצון מהתוצאה – והוגשו ערעורים מטעם שניהם לגבי פסק הדין קמא (עש"א 12728-09-18 מצד פנינה, ועש"א 17952-09-18 מצד רוני). פנינה, בערעור מטעמה, טענה כי לא היה מקום ליתן כנגדה צווי הריסה, ומעלה עוד שתי טענות. האחת, כי כב' המפקחת לא דנה בבקשה לצו המניעה ולא הכריעה בה, ויש מקום ליתן צו כפי שהתבקש. הטענה השנייה הייתה כי פנינה נדרשה להרוס מבנה אשר נמצא על פני הקרקע ואשר מעליו נמצא מבנה של צד שלישי, משפחת מעודד (להלן: "הצד השלישי"), אשר לא היה צד להליך קמא, ולכן – אם היא תהרוס את הפריט כאמור "יקרוס" גם המבנה שעליו, והדבר יפגע בצד השלישי. רוני טוען כי לא היה מקום ליתן כנגדו צווי הריסה, בין היתר לאור כך שקיימים היתרי בניה לגבי הפריטים שהוא הצטווה להרוס וכי קיימת הסכמה של שאר הדיירים לבניית אותם פריטים.

בנוסף, שני הצדדים הגישו בקשות להוספת ראיות נוספות בערעור.

1. במהלך הדיון שהתקיים בפנינו, חזרו הצדדים על טיעוניהם, ולא מצאנו לנכון לחזור על הטענות הרבות והמפורטות המופיעות במסמכים שהוגשו מטעם הצדדים.

דיון והכרעה -

1. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים ולאחר בחינה קפדנית של המסמכים והראיות קמא, מצאנו להורות על דחיית שני הערעורים למעט לגבי שתי נקודות, אשר לגביהן נורה על השבת הדיון לכב' המפקחת.

הבקשות להוספת ראיות בערעור -

1. תקנה 457(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות") קובעת כי ככלל, בעלי דין בערעור אינם זכאים להביא ראיות נוספות לפני ערכאת הערעור, אך ככל שערכאת הערעור סבורה שיש צורך בקבלת הראיות הנוספות כדי לאפשר מתן פסק דין, או מכל סיבה חשובה אחרת, בית המשפט רשאי, להתיר את הבאתן, כאשר ההלכה היא כי המבקש להביא את הראיות הנוספות נדרש להוכיח כי אי-הבאתן נבעה מסיבות שאינן תלויות בו, ואין להתיר הבאת ראיות נוספות בערעור אם הייתה קיימת האפשרות להגישן במסגרת ההליך בערכאה המשפטית הקודמת (ע"א 4272/91 ברבי נ' ברבי, פ"ד מח(4) 689, 698 (1994); ע"א 27/91 קבלו נ' ק' שמעון, עבודות מתכת בע"מ, פ"ד מט(1) 450, 458 (1995); ע"א 3518/16 פוגל נ' עיריית טבריה (25.10.2018); רע"א 6912/15 וולנר נ' רוזנצוויד, פסקה 7 (1.2.2016); בש"ם 6614/17 קפלן את לוי בע"מ נ' החברה למשק וכלכלה של השלטון המקומי בע"מ, פסקה 12 (3.9.2017); חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 389 (מהדורה שלישית, 2012)).

הבקשה של רוני להוספת ראיות –

1. רוני מבקש להוסיף את הראיות הבאות:

(א) מסמכים מהוועדה המקומית לתכנון ולבניה אשר מוכחים לשיטתו כי רוב תוספות הבניה והמחסן אשר נבנו מטעמו בתת חלקה 1 – נבנו עוד טרם רכשה החברה שבבעלותו את הנכס וכי התוספות הוקמו עם היתר בניה כדין ולאחר קבלת הסכמת כל השכנים (להלן: "המסמכים לגבי הבניה לפני רכישת הנכס");

(ב) הסכם המכר שבו רכשה החברה של רוני את הנכס (להלן: "הסכם המכר"), אשר ממנו, כך לשיטת רוני, עולה כי הנכס נקנה כאשר חלק מתוספות הבניה כבר קיימות, כי המחסן כבר היה "בשטח", וכי רוני לא יכול היה לדעת שעליו לבצע את תיקון צו הבית המשותף;

(ג) מסמך לגבי תשלומי הארנונה בשנת 2000 ממנו מנסה רוני ללמוד על השטח של הנכס שנרכש מטעמו (להלן: "מסמך ארנונה");

(ד) מסמך לגבי פגישה עם נציגה של הוועדה משנת 2017, שם רשמה הנציגה על נייר בכתב יד מהן הזכויות שניתן עוד לנצל במבנה – תכנונית ומסחרית (להלן: "הרישום בכתב יד");

(ה) מסמכים מהוועדה שמראים כי הדיירים הנוספים במבנה ביצעו הרחבות דומות – ולכן יש לקבוע כי הייתה הסכמת קונסטרוקטיבית מצדם לביצוע הבניה גם מצד רוני, לאחר שרכש את הנכס (להלן: "המסמכים לגבי הבניה של השכנים");

(ו) תמליל שיחה עם גב' בתיה מעודד (להלן: "בתיה"), שהתקיימה אחר מתן פסק הדין קמא, אשר ממנה עולה כי רוני פנה אליה בבקשה שתסכים לחתום על בקשתו ללגליזציה של הבניה הבלתי חוקית שלו אך בתיה מסרבת בשל פחדה מפנינה ונציגיה (להלן: "השיחה עם בתיה");

(ז) תכתובות באפליקצית ווטצאפ בין רוני לבין הבן של הגב' שושנה, בעלת הזכויות בתת חלקה 3 במבנה (להלן: "שושנה"), שהוחלפו לאחר מתן פסק הדין, ואשר מהן עולה לשיטת רוני כי שושנה מסרבת לחתום על הסכמתה להכשרת הבנייה מחמת חוסר תום לב ותוך ניסיון לסחוט את רוני (להלן: "התכתובות לגבי שושנה");

(ח) תמליל שיחה עם מר ג'מאל, פועל שביצע עבודות בניה עבור רוני ועבור שושנה (להלן: "ג'מאל"), אשר קיים מעין בוררות בין רוני לבין שושנה לגבי העבודות שבוצעו ואשר נזכר במהלך השיחה עמו שהוקלטה, שהחברה של רוני באה לקראת שושנה לגבי התשלומים כלפיו, שיחה שאף היא התקיימה אחר מתן פסק הדין קמא (להלן: "השיחה עם ג'מאל").

1. לשיטתנו, יש לדחות את הבקשה של רוני לצירוף ראיות נוספות – לגבי כל הפריטים המבוקשים, וזאת לאחר שלבקשתנו הראיות הנוספות עצמן הוצגו לעיון ההרכב במהלך הדיון.
2. באשר למסמכים לגבי הבניה לפני רכישת הנכס – המסמכים היו יכולים להיות מוגשים בעת ניהול ההליך קמא, המדובר במסמכים ציבוריים "גלויים", ובוודאי שמן הראוי היה להגיש אותם במסגרת ההליכים הפליליים כנגד רוני המתוארים מעלה (ככל שהם יכולים להוכיח את חפותו בהליכים הפליליים). בבקשה ובתצהיר של רוני שצורף לבקשה אין הסבר לגבי אי הצגתם בפני המפקחת ואף לא נטען במפורש לגבי אי איתורם עד עתה. בנוסף, עיון במסמכים מראה כי המדובר ברישיון משנת 64 אשר ניתן לבעלים הקודמים של הנכס, בתוקף לשנה, בתנאים מסוימים (כולל הריסת מחסן קיים) – ולא ברור אם הבניה לגביו בוצעה ואם התקיימו התנאים; ובנוסף, שורות בודדות קטועות מפרוטוקולים נטענים של ישיבות מהשנים 1983 ו-1987 – אך לא הוצגו הפרוטוקולים מלאים ולא הוצגו היתרי בניה בפועל כתולדה של אותן ישיבות. עוד יש לציין כי המחסן שאליו מתייחס אחד המסמכים הינו בשטח של 6 מ"ר ואילו התוספות שנבנו עתה הן בשטח רחב בהרבה.

לגבי הסכם המכר – משנת 2014, אין כל הסבר לגבי אי הגשתו לבית המשפט קמא, וממילא לא ניתן ללמוד ממנו את מה שרוני מנסה ללמוד ממנו, וממילא אין בו כדי להשליך על הנושאים שהיו במחלוקת בפני כב' המפקחת.

לגבי מסמך הארנונה – המסמך אינו דרישת תשלום של העיריה לגבי ארנונה, אלא שרטוט של משרד מדידות שעליו הכותרת "עירית קרית ים" ולא ברור כלל וכלל מהי משמעותו.

הרישום בכתב יד – בוודאי שאינו מעלה ואינו מוריד בכל הנוגע למחלוקות קמא, והיות והמסמך נרשם (כך לפי הטענה של רוני) בפגישה בשנת 2017, לא הייתה כל סיבה שלא להגיש אותו לכב' המפקחת, ואין כל הסבר לגבי מחדל זה.

באשר למסמכים לגבי הבניה של השכנים - המדובר בהיתר למשפחת מעודד משנת 1980, אשר יהא בתוקף למשך שנה, ולא ניתן ללמוד מה נבנה, אם נבנה, ובפרוטוקול משנת 1971 אשר מתייחס אולי לאותו היתר (שניתן רק 9 שנים לאחר מכן) – ובכל אופן, לא ברור למה הכוונה ובוודאי שלא ניתן ללמוד משני מסמכים אלו על הרחבה דומה או על הסכמה קונסטרוקטיבית של משפחת מעודד או של כל שאר השכנים.

תמליל השיחה עם בתיה והתכתובות לגבי שושנה – הראיות בהקשר זה אינן רלבנטיות כלל וכלל למחלוקות קמא. השיחה והתכתובות היו אחרי פסק הדין , כך שלא ניתן לומר שאפשר היה להציג את הראיות לכב' המפקחת, אלא שהמגעים בין רוני לבין בתיה או שושנה לאחר פסק הדין, רק מלמדים שרוני מבין כי עליו לנסות ולהכשיר את כל הבניה הבלתי חוקית שבוצעה מטעמו וכי עליו להשיג את הסכמתן של שתי גברות אלו, ואין בשיחה או בהתכתבות כדי לשנות נתון זו או אחר בדיעבד בכל הנוגע לקביעות העובדתיות והמשפטיות של כב' המפקחת.

לגבי השיחה עם ג'מאל – ברי כי יש לדחות את הבקשה לגביה – ואין בשיחה ולא כלום.

1. עוד נעיר, טרם סיום הדיון בנושא זה, כי חלק מהראיות שמבקש רוני לצרף עתה, ובעיקר המסמכים מהוועדה אשר לשיטתו מלמדים על כך שכבר היו היתרי בניה לחלק מהפרטים שאותם הוא נצטווה להרוס, וכי היו הסכמות של הדיירים לבנית אותם פריטים – עומדות בסתירה לדברים שמסר רוני עצמו כאשר העיד בפני כב' המפקחת. תמוהה היא העובדה שהטענות שמנסה היום רוני להעלות, בהתבסס על מסמכים "חדשים" (למרות שהם ישנים מאוד), לא עלתה בבית המשפט קמא, או במסגרת התיק בשלום או במסגרת ההליכים שמנהל רוני בתיקים הפליליים, כלומר, שהגשת הראיות המבוקשות כרוכה אף בשינוי או הרחבת חזית. הדבר אף אינו עולה בקנה אחד עם העדות של רוני – ונפנה לכך כי בעמ' 9 לפסק הדין קמא, סעיף 38, בהתייחס לבניה שבוצעה כחלק מהרחבת המרכול של רוני (תת חלקות 6-7) מציינת כב' המפקחת כי ביום 7.3.2018 הציג רוני מכתב מהועדה המקומית לתכנון ולבניה קריות ממנו עולה כי מתנהל הליך להוצאת היתר לגבי תוספות הבניה שבוצעו בחנויות ובדירתו – אלא שלא הוצגו ראיות לגבי כך שהתקבל היתר. בסעיף 39, נקבע עוד כי אף אם יהא היתר בניה בהיבט התכנוני, לא הוצגו כל ראיות לגבי הסכמת הדיירים בפן הקנייני וכי רוני בעדותו (בעמ' 4 לפרוטוקול הדיון מיום 21.5.2017, שורות 17-23) העיד כי הבנייה נעדרת היתר בנייה וגם לא קיבלה את הסכמת השותפים לחלקה. לכן, לא ברור כיצד עמדת רוני היום הינה שכן היו היתרים וכי כן הייתה הסכמה. בדומה, בעמ' 11 לפסק הדין קמא, קיימת התייחסות מפורטת להרחבות שביצע רוני לגבי דירתו (תת חלקה 1), כאשר הקביעה העובדתית של כב' המפקחת היא כי "יחידה זו הורחבה לכל כיוון אפשרי" וכי בביקור במקום כב' המפקחת התרשמה כי השטח של דירת רוני בפועל "הוא לפחות פי 3 משטחה המקורי (אם לא למעלה מכך)", וכי היחידה פוצלה ל-3 יחידות שונות (סעיף 49). לגבי היתרי בניה לתוספת כאמור, נקבע כי היתר לא הוצג בפני כב' המפקחת, ולגבי הסכמת השכנים, רוני העיד כי "השוכרת למעלה" נתנה לו הסכמה ושוכרת נוספת "ככל הנראה לא תתנגד" (עמ' 5 לפרוטוקול שורות 14-22, סעיף 51 לפסק הדין קמא). כב' המפקחת ממשיכה וקובעת כי אין המדובר ב"הרחבת דירה", כי אין ראיות לגבי הסכמת הדיירים, כי הסכמה של שוכרים אינה מעלה ואינה מורידה, כי נדרשת הסכמה בכתב של הבעלים ואין די באי-התנגדות, כי לא ניתן ללמוד על הסכמות קונסטרוקטיביות ועוד קביעות אשר סיכומן הוא כי אין הסכמה לגבי ההרחבות שבוצעו מטעם רוני. לפיכך, שוב, טענות אלו של רוני במהלך עדותו אינן מתיישבות עם הראיות שאותן הוא מבקש להציג כעת, בשלב הערעור, כך שלמעשה הוא מנסה לשנות את גרסתו בשלב זה של ההליכים.
2. לכן, הבקשה להבאת ראיות נוספות בערעור מטעם רוני נדחית.

הבקשה של פנינה להוספת ראיות –

1. פנינה מבקשת להוסיף חוות דעת של מהנדס בשם אורי פישר, מיום 27.8.2018 (לאחר מתן פסק הדין, להלן: "חוות הדעת"), אשר ממנה עולה כי מעל פריט בניה אחד שפנינה הצטוותה להרוס, בנוי מבנה השייך לצד השלישי, ומבחינה הנדסית – אם פנינה תבצע את ההריסה כפי שחויבה – תתמוטט גם הבניה של הצד השלישי.
2. כפי שיפורט להלן, בכוונתנו להורות לכב' המפקחת להשלים את פסק הדין לגבי נושא זה, מבלי להביע דעה ביחס לנכונות האמור בחוות הדעת ההנדסית שפנינה נסמכת עליה, וזאת לגבי ההשלכות האפשריות של ההריסה על הזכויות של הצד השלישי, ולכן – אין מקום או צורך להגיש את חוות הדעת לבית המשפט שלערעור, וככל שיהא צורך – ניתן יהא לבקש להגיש אותה לכב' המפקחת.

לגבי בקשת פנינה למתן צו מניעה –

1. בפני כב' המפקחת אוחדו ההליכים שהוגשו נכון לאותה עת, וזאת בהחלטתו של כב' השופט עלי במסגרת ת"א 16253-02-15, ופסק הדין שניתן מטעמו ביום 15.11.2016. בהליכים שהועברו לטיפול כב' המפקחת, התבקש מטעם פנינה, בין היתר, מתן צו מניעה כלפי רוני, בסעיף 20 לכתב הטענות מטעמה, בזו הלשון: "צו מניעה קבוע האוסר על הנתבעת ו/או על עובדיה ו/או על מי מטעמה לבצע או לעשות ו/או לקיים עבודות בנייה ו/או להרוס קירות ו/או לבנות קירות כולל כל עבודות שיפוץ ו/או הריסה ו/או בנייה ו/או עבודות אחרות ברכוש המשותף לרבות פריצת דרך ו/או פריצת מעבר ו/או דרכי גישה מהמרכול לעבר החצר המשותפת לבעלי היחידות בבית המשותף".
2. בפסק הדין קמא אין התייחסות לסעד זה, אשר התבקש, לרבות - קביעה בדבר דחייתו המפורשת. לכן, במצב שנוצר, יש טעם בבקשתה של פנינה לגבי השלמת פסק הדין של כב' המפקחת לגבי הבקשה לצו מניעה. אין צורך לשמוע את הצדדים בהקשר זה – שכן כל הנתונים כבר הוצגו וכתבי הטענות בפני כב' המפקחת היו מפורטים. אלא שעל כב' המפקחת להוסיף לפסק הדין השלמה לגבי הבקשה למתו צו מניעה קבוע כפי שהתבקש – ועליה לקבוע אם היא מעניקה את צו המניעה, או חלקו, אם לאו – בשים לב לשאר פסק הדין המפורט שניתן מטעמה.

לגבי הריסת המבנה מטעם פנינה –

1. בסעיף 104 לפסק הדין קמא הורתה כב' המפקחת לפנינה להרוס פריט בנייה מסוים, אלא שפנינה טוענת כי מעל פריט זה נמצאת יחידת הדיור של משפחת מעודד וכי הריסת הבניה תמוטט את היחידה של מעודד, ותגרום להם לנזק – הגם שהם לא היו צד להליך קמא.

מצאנו כי יש לברר סוגיה זו בירור נוסף. יש לברר אם עובדתית אכן נכונה היא טענתה של פנינה באשר למשמעות הנטענת של ההריסה – ואם כך הוא הדבר, על כב' המפקחת לתת את הדעת לטענות הצדדים בהקשר זה (ונחזור שוב על כך כי אין באמור כדי להביע עמדה לגבי חוות הדעת). מצאנו כי אין מנוס אלא להשיב לכב' המפקחת את התיק על מנת לבחון סוגיה זו – ולכן, פנינה תוכל אף תוכל לבקש להציג לכב' המפקחת את חוות הדעת של המהנדס מטעמה, אשר צירופה התבקש בערעור, ואם תתיר כב' המפקחת את הגשתה - רוני יוכל להציג חוות דעת נגדית.

באשר ליתר טענות הצדדים –

1. מצאנו לדחות את שאר טענות הצדדים ולאמץ את פסק הדין קמא מכוח סעיף 460(ב) לתקנות, לאחר שראינו לאמץ את מכלול הממצאים העובדתיים והמשפטיים שנקבעו בפסק הדין קמא, לאחר שמצאנו כי אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בפסק הדין; כי הממצאים העובדתיים תומכים במסקנה המשפטית; וכי אין לגלות בפסק הדין טעות שבחוק.

נבהיר מעל לנדרש, ובמצטבר לאמור, כי עיקר הקביעות קמא סומכות על ממצאי עובדה "מובהקים", שנקבעו באופן מפורט לאחר שמיעת הצדדים, בחינה מעמיקה של הראיות ושני ביקורים "בשטח" – ואין כל סיבה להתערב בממצאים כאמור (ע"א 983/17 סעד נ' הימנותא בע"מ (25.11.2018); ע"א 5619/16 סולטניאן נ' כהן (28.10.2018)); והדברים יפים במיוחד על רקע מהות תפקידה של המפקחת וניסיונה המקצועי, אשר מחייב, כך לשיטתנו, ליתן משקל רב לממצאיה ולהתרשמותה מן המצב בשטח (עש"א (חיפה) 35538-10-11 וייסבוך נ' שמיר (15.4.2012); עש"א (מרכז) 10716-03-10 קו-אופ רשת הריבוע הכחול תל-אביב דן רמת השרון-הרצליה נ' נציגות הבית המשותף (31.3.2011); ע"א (חיפה) 4913/07 קובה נ' שיינקמן (22.5.2008)).

1. עוד נעיר כי אנו מצטרפים לעמדת כב' המפקחת לפיה המדובר בסכסוך כוחני עסקי, כאשר שני הצדדים פורעי חוק בהיבט של חוק התכנון והבניה וקשה להלום את הפניות החוזרות והנשנות שלהם לערכאות השיפוטיות, טרם יפעלו לקיים את הוראות החוק בעצמם.

סיכום -

1. סיכומם של דברים הינו ששני הערעורים נדחים בעיקרם, ואנו מורים להשיב לכב' המפקחת את התיק על מנת שתכריע בשתי שאלות נקודתיות (ובהן בלבד): האחת, האם יש מקום לתת צו מניעה כפי שהתבקש מטעם פנינה, והשנייה - האם יש מקום לשיקול דעת מחודש לגבי הריסת המבנה שאליו מתייחס סעיף 104 לפסק הדין קמא.
2. בשים לב לתוצאה – אין צו להוצאות. המזכירות תשיב לשני המערערים את הפיקדונות שהופקדו, ככל שהופקדו, באמצעות באי כוחם.
3. המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, כ"ב טבת תשע"ט, 30 דצמבר 2018, בהעדר הצדדים.