הצדדים ועיקר הטענות

1. התובעת והנתבעים מתגוררים בשכנות, בבתים פרטיים ברחוב יצחק הלוי בחולון (התובעת בבית מספר 60; הנתבעים בבית מספר 62). הבתים נבנו לפני שנים רבות. התובעת מתגוררת במקום מאז שנת 1969 (עמ' 16, ש' 7). הנתבעים עברו למקום מאוחר יותר, בשנת 2005, אז הם גם ערכו שיפוץ מקיף בביתם ובחצר. בין חצרות בתי השכנים מפרידה גדר ישנה מבלוקים (עם חגורת בטון), ועליה גדר קלה מרשת ברזל. הנתבעים נטעו שורה של עצים, בסמוך לגדר, בתחומי חצרם. הם התקינו במקום מזרקה, והציבו על גדר הבלוקים גדר קלה נוספת מבמבוק.
2. כיום מצבה של הגדר רעוע. ישנם סדקים בגדר, חגורת הבטון התפוררה בחלקה וקיימת "בטן" שבולטת לכיוון חצר התובעת. התובעת חוששת מפני קריסה של הגדר לתחומי שטחה. לטענתה, מצב הגדר נעוץ בעצים שנטעו הנתבעים בסמוך לגדר ובמים במקום: מי השקיה, מימי המזרקה. העצים עצמם גדלו מאוד ועליהם פרושים מעל לשטח החצר של התובעת. נשורת העלים מכבידה עליה ומונעת ממנה ליהנות מחצרה. היא הלינה גם על גדר הבמבוק שהתקינו הנתבעים, בגובה גבוה יותר מגובה גדר הבלוקים המקורית והגדר הקלה מרשת הברזל שמעליה. היא עתרה לקבלת סעד של עקירת העצים ומתן צו המונע מהנתבעים לשוב ולנטוע עצים בסמוך לבית מגוריה או בסמוך לגדר. היא ביקשה לחייב את הנתבעים להרוס את הגדר הקיימת ולבנות גדר חדשה במקומה. בנוסף, היא טענה כי התנהלות הנתבעים עולה כדי מטרד ליחיד, והיא עתרה לחיובם של הנתבעים לפצות אותה בסך של 100,000 ₪.
3. הנתבעים טענו להתיישנות עילת התביעה, לנוכח מועד נטיעת העצים והתקנת המזרקה (בשנת 2005), ובאשר לגדר: הם טענו כי מצבה נעוץ בבלאי טבעי, תכנון לקוי ובניה רעועה, לצד דירוג מקורי של מפלסי הקרקעות, שלפיו מפלס הקרקע בחצר הנתבעים גבוה ממפלס הקרקע בחצר הנתבעת, באופן שקיים עומס על הגדר, לכיוון חצר התובעת. לשיטתם, העצים והמזרקה (עצמאית ואטומה) אינם משפיעים על הקרקע במקום או על הגדר. אשר לגדר הבמבוק: הנתבע 1 טען כי בעת שהנתבעים שיפצו את ביתם הוא הציע לתובעת לשפץ יחד את הגדר הישנה, שכן כבר אז מצבה היה רעוע, לחזק אותה ולהגביה, אך התובעת סירבה, ולכן הוא התקין מעל הגדר המקורית גדר במבוק קלה, לפי הנחיות העיריה, וזו אינה מסבה נזק לגדר המקורית. הנתבעים הוסיפו כי הם לא נכנסים לחצר התובעת ללא רשותה, כי היא מעולם לא טענה כי העצים שהם נטעו מפריעים לה או שהם פוגעים בגדר, וכי הם מקפידים על גיזום העצים וניקיון החצר שלהם, בעוד התובעת לא מאפשרת להיכנס לחצרה לגזום ולאסוף עלים. הנתבעים גורסים כי אם יש לתקן את הגדר, ראוי להשית את עלות התיקון על שני הצדדים, לפי סעיף 49 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (להלן – חוק המקרקעין), וכי דרישת התובעת לעקירת העצים אינה מידתית.
4. הצדדים הם שכנים. על-כן, ראיתי חשיבות מיוחדת לפעול לקידום הסכמות בין הצדדים. ניסיונות שנעשו לקדם הסכמות, במהלך כל שלבי ההליך המשפטי, לא נשאו פרי, ועל-כן נדרשת הכרעה. לגופם של דברים, לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, העדויות והראיות, מצאתי כי דין התביעה להתקבל באופן חלקי בלבד. טענות שלא זכו להתייחסות פרטנית נמצאו על ידי בלתי רלוונטיות להכרעה במחלוקות בהליך שלפניי.
5. העדויות: התובעת ובנה, מר אבי כהן, מסרו עדות. כן הוגשו שתי חוות דעת של מומחים: אדריכל אבי שיף (להלן – האדריכל); אגרונם יעקב שפיר (להלן – האגרונום). מומחה נוסף (הנדסאי דני מועדים) לא העיד, וחוות דעתו אינה חלק מראיות התביעה; הנתבעים, שניהם, מסרו עדות. כן הוגשה חוות דעתו של המהנדס יצחר אולשבנג (להלן – המהנדס). הנתבעים וויתרו על חוות דעתו של מומחה נוסף מטעמם, מפאת מחלה וגיל. המומחים, כמו גם העדים האחרים, נחקרו בבית המשפט, ובהמשך סיכמו הצדדים את טענותיהם בכתב. בסיכומים חזרו הצדדים על הטענות בכתבי הטענות.

דיון

מצב הגדר

1. הגדר היא ישנה מאוד (היא נבנתה בשנת 1969 (סעיף 1.1 לחוות דעת האדריכל)). היא נחזית להיות רעועה, סדוקה, עם "בטן" לכיוון חצר התובעת. חגורת הבטון, שממוקמת בחלקה העליון, אינה שלמה והיא אינה ממלאת אחר יעודה.
2. הגדר מפרידה בין חצרות התובעת והנתבעת. מפלס הקרקע בחצרות הבתים שונה – לא כתוצאה מעבודות שביצעו הנתבעים בחצרם. מפלס הקרקע בחצר הנתבעים גבוה ממפלס הקרקע בחצר התובעת. הפרש גובה המפלסים הוא 50 ס"מ עד 60 ס"מ, כאמור בחוות דעת האדריכל (סעיף 2.2 לחוות הדעת) או כ-40 ס"מ, כאמור בחוות דעת המהנדס (בעמ' 4 לחוות הדעת).

נטיעת העצים לאורך הגדר; עקירה של עצים

1. אגרונם אחד העיד בהליך המשפטי. עדותו נשמעה מטעם התובעת. הוא נחקר בחקירה שכנגד, והשיב לכל שאלות בית המשפט. עדותו הייתה בהירה. בסעיף 5 לחוות הדעת פירט המומחה את סוגי העצים (12 עצים) שהנתבעים נטעו לאורך הגדר, תוך ציון מידות העץ (קוטר וגובה), מרחק נטיעה מקיר, שנדרש בהתאם להנחיות פקיד היערות, והמרחק שקיים במקום בפועל בין כל עץ לגדר. חוות דעת האגרונום בסוגיה זו היא חוות דעת מקצועית והיא לא נסתרה. בהתאם לממצאי חוות הדעת, העצים – כולם – ניטעו בסמיכות לגדר, במרחק קטן יותר מהמרחק המינימלי הנדרש.

הנתבעים, אפוא, פעלו בניגוד להוראות הדין, בכל הקשור לנטיעת העצים לאורך הגדר. עובדה זו היא ממצא משמעותי שנזקף לחובת הנתבעים. ממצא משמעותי, אולם אין מדובר בממצא מספק. נטיעה בניגוד לנהלים לחוד, ונזק לגדר לחוד. על התובעים מוטל היה הנטל להוכיח, כי נטיעת העצים בסמוך לגדר היא שהסבה נזק לגדר.

1. התובעת ובנה אכן טענו כי העצים (ביחד עם המזרקה) הם שהסבו נזק לגדר. עדותם אינה עדות מקצועית, ואף שיש לה משקל (שהרי הטיעון מבוסס על השוואה חזותית בין מצב הדברים לפני נטיעת העצים למצב הגדר לאחר הנטיעה, השוואה שהתובעת ובנה יכולים היו לערוך), אני סבור שהמשקל שיש להעניק לעדותם הוא נמוך. מדובר בהשוואה חזותית שנסמכת על שינוי מצב שהתרחש לאחר שנים רבות, ולא בעקבות אירוע ממוקד, והעדים כאמור אינם יכולים לנטרל את ממד הזמן מהבחינה שערכו והמסקנה אליה הם הגיעו. השאלה האם עצים שניטעו בסמוך לגדר הסבו לגדר נזק היא שאלה מקצועית, והראיות שנדרשות הינן ראיות של מומחים. התובעת נסמכה על שני מומחים; האגרונום; המהנדס.
2. האגרונום חיווה דעתו, כי "שורשי העצים הרבים הנטועים בחצר הבית של יצחק הלוי 60 במרחק של 0.15 מ' -1 מ' גרמו לנטייה ולסדיקה של קיר גדר הנמצא בין החצרות של יצחק הלוי 60 ל-62" (סעיף 6.1 לחוות דעת האגרונום). למסקנה כאמור בחוות הדעת לא קדמו דיון או בדיקות, למעט עצם קיומם של עצים (תוך ציון סוגי העצים) בסמוך לגדר, במרחק קצר יותר מהמרחק המינימלי הנדרש. אין די בכך. היה על המומחה להוסיף ולנמק כיצד הגיע למסקנה כי הקרבה לגדר גרמה בהכרח לנזק. בנקודה זו, שהיא מהותית – חוות הדעת נמצאה חסרה. המומחה לא בדק את סוג הקרקע במקום (הוא השיב: "לא צריך", עמ' 37, ש' 20-19), והוא לא בדק את שורשי העצים (הוא השיב: "לא צריך. יש הוראות [...] על סמך ניסיוני יש הוראות מפורשות של פקיד היערות הארצי לגבי מרחקים", עמ' 37, ש' 24-21). הוא העיד: "יש ניסיון של פקיד היערות הארצי שקובע מה המרחקים שצריכים להיות בין בנייה לבין עץ, ואתה לא תקבל היתר בניה אם אתה לא תעמוד במרחקים האלה" (עמ' 38, ש' 6-4). עדות זו מחזקת את המסקנה, כי הנתבעים פעלו בניגוד להוראות, בעת שנטעו את העצים בסמוך לגדר. עם זאת, כאמור, אין בעצם האמור כדי לבסס את המסקנה כי הנטיעה – בניגוד להנחיות – הסבה בפועל נזק לגדר.

ב"כ הנתבעים הציג לעד תמונה של חצר התובעת (מוצג נ/3) – שטח מרוצף שאין בו עדות להתרוממות של ריצוף כתוצאה משורשים. האגרונום השיב: "יכול להיות [...] כן, יכול להיות. השורשים לא חייבים ללכת ככה ולעלות, לפעמים הם הולכים ישר והם עולים למעלה ולפעמים ממשיכים ללכת ישר ולא עולים למעלה, יש הרבה דברים כאלה" (עמ' 38, ש' 34-32). העצים ניטעו כאמור בשנת 2005. חלף זמן רב מאז. בית המשפט שאל את האגרונום, האם קיים סיכוי שתיתכן בעתיד התרוממות של הריצוף. הוא השיב: "קרוב לוודאי שזה לא, אם זה לא העלה את הריצוף עד להיום, קרוב לוודאי שזה נע, כמו שאמרת לכיוון הצדדים אבל מתחת לפני הקרקע, וקרוב לוודאי שזה לא יעלה, קרוב לוודאי" (עמ' 39, ש' 7-1).

האגרונום נשאל באשר ל"בטן" בגדר לכיוון חצר התובעת (מוצב נ/3), והשיב באופן נחרץ: "[זה] נובע מלחץ של השורשים על הקיר". הוא נשאל לגבי אמירה קודמת, שלפיה השורשים יורדים מטה, והשיב: "שורשים יורדים למטה וגם מתפשטים לרוחב" (עמ' 39, ש' 15-8).

האגרונום נשאל באשר לאפשרות שלפיה אותה "בטן" בגדר נובעת ממצע קרקע מסיבי יותר בחצר של הנתבעים – כתוצאה ממפלס שונה של הקרקע – שיוצר עומס על הגדר, מכיוון החצר של הנתבעים לכיוון החצר של התובעת – נתון מהותי שאינו מצוי במחלוקת. כך הוא השיב: "לפי דעתי, כי אני גם רואה את הקיר, קודם כל אני מכיר דברים כאלה שזה מזיז לפעמים גם קיר בטון, אבל כשאניח רואה את הקיר, שיראו לי את הקיר השני מול הקיר הזה ששמה נבנה באותו זמן ושמה אין שום סדקים ואין שם כלום ופה יש כן סדק, אז זה סביר מאוד, יותר מסביר להניח שהשורשים פשוט לוחצים את הקיר ומזיזים אותו" (עמ' 39, ש' 29). הוא נשאל שוב, כיצד ייתכן כי שורשים יוצרים עומס כה משמעותי על גדר, עד שהם גורמים לה לנזק, בעוד שהריצוף בשטחה החצר של התובעת לא נפגע. הוא השיב: "כי זה הריצוף מלמטה, לא קשור" (עמ' 39, ש' 34).

ב"כ הנתבעים הסב את תשומת לב האגרונום לשוני בין הגדר הנוכחית לגדרות אחרות, מאחר ושוני במפלס הקרקע – מצדה האחד של הגדר, ומצדה השני – קיים רק ביחס לגדר הנוכחית. נתון זה נחזה להיות מהותי ומשמעותי. לשאלה זו השיב האגרונום: "לפי מה שאני זוכר 3 החצרות באותו הגובה" (עמ' 40, ש' 9). ב"כ הנתבעים ציין לפניו, כי "החצר של הנתבעים גבוהה יותר ב- 50, 60 ס"מ מאשר החצר של התובעים". העד השיב: "יכול להיות לא יודע, יכול להיות" (עמ' 40, ש' 16-15). בהמשך הוא העיד שוב: "אני חשבתי שהם, שהכל קודם כל באותו גובה" (עמ' 40, ש' 36).

בהמשך עדותו ציין העד המומחה: "[...] אם השורשים מגיעים לקיר אז סביר ביותר השורשים יזיזו את הקיר [...] אם יש מגע ואמור להיות מגע במרחק הזה ואם הקיר מגיע, אם הקיר מגיע לאיזור בית השורשים של העץ אז הוא יזיז את הקיר וזה מה שקרה" (עמ' 41, ש' 35-32).

המומחה נשאה האם הוא בדק את השורשים וחפר במקום כדי לבדוק את הגדר מתחת לפני הקרקע, והשיב: "לא, אני לא עושה את זה אף פעם" (עמ' 42, ש' 2-1).

לקראת סיום עדותו שאל בית המשפט את העד, כיצד הוא ממליץ לנהוג. העד השיב: "להעתיק אותם ואז לבנות קיר חדש" (עמ' 46, ש' 26-25).

עקירה של עץ היא פעולה קשה, אכזרית ולעתים בלתי הפיכה. בית המשפט יצווה עליה רק אם הוא נוכח – על-יסוד ראיות משכנעות – כי העץ ושורשיו בהכרח מזיקים לסביבה, בעניינו – לגדר. על הראיות להיות משכנעות, מבוססות ומלאות. עדיפה בדיקה יסודית – גם אם היא מורכבת או יקרה, על פני השערה – גם אם היא מובאת על ידי מומחה שניסיונו רב. נדרשת וודאות. בענייננו, חשוב להבטיח, כי ממד הזמן, הבלאי הטבעי, היעדר תחזוקה והעובדה שהגדר מצויה בין שני חצרות, כשהמפלס בצדה האחד גבוה באופן משמעותי יותר ביחס למפלס בצדה השני של הגדר – אינם הגורם המהותי שמשפיע על הגדר. חשוב לנטרל את המשתנים הללו, כדי שניתן יהיה להסיק כי העצים אכן פוגעים בגדר.

הוכחות כאמור אמורות להימצא בבדיקה מקיפה של אגרונום. ממצאי בדיקה כאמור לא הונחו לפניי. בדיקה של הקרקע לא נעשתה, השורשים לא נבדקו, חשיפה של הקרקע – ולו מדגמית, באזור ה"בטן" (מכיוון חצר הנתבעים) לא נעשתה ("המומחה העיד: "אני לא עושה את זה אף פעם", עמ' 42, ש' 2), העובדה כי מפלס הקרקע בחצר הנתבעים גבוה ממפלס הקרקע בחצר התובעים לא הייתה ידועה לאגרונום וההשלכות הנוגעות בדבר לא נבחנו, ובסופו של יום נותרנו עם מסקנה – לחובת העצים – שנסמכת כולה על עצם נטיעתם בסמוך לגדר, במרחקים קצרים מהנדרש. כשההשלכות המתחייבות ממסקנה נחרצת כאמור היא עקירה של עצים – איני מוצא להסתפק בכך. ניתן היה וראוי היה לערוך בדיקה יסודית יותר. לא נעשה כן. חוות דעת האגרונום, וממצאי חקירתו הנגדית, הם לבדם – אינם מספיקים לצורך אימוץ עמדת התובעת.

1. האדריכל חיווה דעתו, כי "רטיבות זו, לכל אורך הקיר, מחלחלת לבלוק וגורמת להתפוררות הקיר" (סעיף 1.9 לחוות הדעת). מקור הרטיבות: "[ב]מערכת השקיה עם טפטוף, העובר בצורה רציפה ומרטיב את הקרקע הצמודה לגדר המשותפת" (סעיף 1.8.4 לחוות הדעת). הוא הוסיף, כי הגדר הקלה, שהורכבה על גדר הבלוקים הקיימת, ועוגנה באמצעות קידוחים על גבי חגורת הבטון, "גרמו בחלקם להתפוררות הבטון" (סעיפים 1.13 ו-1.14 לחוות הדעת), והתייחס גם ל"לחץ הקרקע הספוגה במי השקיה" שיוצר "בעיית לחץ מתמשך על קיר הבלוקים" (סעיף 1.15 לחוות הדעת). האדריכל התייחס גם לעצים, אלא שהוא אינו אגרונום, ולא היה בחוות דעתו בסוגיה זו כדי להוסיף על מסקנת האגרונום.

חוות דעת האדריכל אינה משכנעת. האדריכל נחקר בחקירה שכנגד, על ידי ב"כ הנתבעים, והשיב גם לשאלות בית המשפט. ממצאי החקירה מלמדים, כי לא היה בתשובותיו לשאלות השונות כדי לבסס את חוות הדעת ולהשלים את שהיה חסר בה. מסקנתו נסמכת על מראה עיניים. לא מצאתי כי מומחיות האדריכל באה לידי ביטוי בחוות הדעת. גם האדריכל נמנע מעריכת בדיקה כלשהי בשטח. הוא השיב: "לא חפרתי לבדוק את שורשי העצים, לא" (עמ' 27, ש' 24). הוא אישר כי בחצר הנתבעים אין אדנית (שנזכרה בטיעוני התובעת) (עמ' 27, ש' 9), הוא אישר כי הוא לא הבחין בהתרוממות של מרצפות בחצר התובעת (עמ' 28, ש' 2-1). חלקים בעדותו הוקדשו להשלכות של התפשטות שורשים (עמ' 28, ש' 21-18, 34-29), אף שהוא אינו אגרונום וממילא לא ערך בדיקה כלשהי של השורשים. הוא אישר כי סוגיה זו אינה מצויה בתחום מומחיותו (עמ' 29, ש' 2-1).

האדריכל תיאר מהן ההשלכות של רטיבות בסביבת הגדר. הוא ציין כי "האדמה על הזמן סופגת מים" (עמ' 30, ש' 8). תשובתו (עמ' 30, ש' 26-24; עמ' 31, ש' 13-1) לא הייתה משכנעת, בוודאי כשלא נלוותה למסקנה בדיקה. ההשוואה לגדר אחרת, שלידה לא נטועים עצים, אינה מספיקה, שהרי ביחס לאותה גדר לא קיימים הפרשי גובה במפלס הקרקע מצדי הגדר. האדריכל אמנם העיד כי הוא בדק את האדמה ומצאה "ספוגת מים" (עמ' 32, ש' 12), אולם ממצא זה אינו משכנע. הוא לא מצא ביטוי בחוות הדעת (המומחה לא הציג ניירות עבודה מן השטח), והוא לא הציג נתונים למדידת לחות (שהרי הוא לא ערך בדיקה מקצועית של רמת הלחות והרטיבות). מתשובה שמסר המומחה לשאלת ב"כ הנתבעים ניכר כי הוא סבור שהשוני בגובה מפלס הקרקע בצדי הגדר משפיע על הגדר. כך העיד המומחה: "זאת אומרת שאתה מחזק את דעתי שלחץ הקרקע בצד של השכן משפיע כעומס על הגדר" (עמ' 31, ש' 13-12).

התובעת נחרצת בדעתה, כי את העצים בחצר השכנים יש לעקור. המומחה אימץ את המסקנה. מהו הבסיס לכך? כך השיב המומחה: "בגלל הפרשי הקרקע, צריך להיות מבוטן על ידי רגל תומכת, זאת אומרת, קודם כל יוצקים רגל אופקית שהיא פועל יוצא של גובה הקיר התומך ולחץ של הקרקע והרגל הזאתי נמצאת, מה לעשות, בגלל צורת הקונסטרוקציה והחישובים הסטטיים בשטח השכן כי יש שם עומס על הקרקע יושב עליה ומהווה תמיכה נגדית ועל גבי הרגל הזאתי מצמיחים את קיר הבטון עצמו, זאת אומרת כדי לבצע את כל האופרציה הזאתי, אין ברירה, חייבים לעקור את כל העצים" (עמ' 32, ש' 34-19). על פתרון אותה "רגל" ש"חייבים להיות בתוך שטח השכן" חזר המומחה בהמשך עדותו (עמ' 33, ש' 11, 23-22). ה"קונסטרוקציה", ו"הרגל" ש"חייבים להיות בתוך שטח השכן", ועל-כן מחייבים את עקירת שורת העצים, לא נזכרים כלל בחוות דעת המומחה. "חישובים סטטיים" (אולי הכוונה הייתה לחישובים סטטיסטיים) אינם נזכרים כלל בחוות הדעת, ועל כן מסקנתי היא כי לא נערכו חישובים כלשהם.

איני מוצא מקום לקבל את מסקנת האדריכל, שלפיה רטיבות שנובעת מהשקיה של העצים בחצר הנתבעים מסבה נזק לגדר, כל זאת ללא בדיקה וללא הצגת תחשיבי עומס. לשאלת בית המשפט השיב המומחה: "קיים מחשוב שמודד לחות, אני לא מדדתי לחות במקום, הכל, הבדיקה הייתה ויזואלית" (עמ' 35, ש' 13-12). הוא נשאל כיצד באה לידי ביטוי מומחיותו, כשהוא מסיק מסקנה נחרצת על אודות נזק לבלוק (כאור בסעיף 1.9 לחוות הדעת), כשכל הבדיקה שהוא ערך היא ויזואלית בלבד. תשובתו הייתה: "הבנתי את השאלה" (עמ' 35, ש' 19), "הבנתי את השאלה" (עמ' 35, ש' 21). הוא נשאל מדוע לא ערך בדיקה, מדוע לא חשף חלק מהגדר, כדי לראות "עד כמה זה עניין של זמן, עד כמה זה עניין של באת השקיה חורגת" והיכן הפן המקצועי בחוות דעתו, והוא השיב: "אני לא בדקתי עם מד לחות את מרכיב הרטיבות בתוך הקרקע כתוצאה מהשקיה, אבל באותו יום שביקרתי במקום זיהיתי שהאדמה רטובה" (עמ' 35, ש' 35-31).

המומחה אישר כי קיימת דרך למדוד לחץ של קרקע על קיר. הוא אישר: "יש פה נוסחה פשוטה וחישובים סטטיים" (עמ' 36, ש' 6-2). הוא נשאל מדוע אם כן לא ערך את אותה בדיקה, והשיב: "לא הכנסתי אליה (אל הנוסחה – י.נ), הנתון היחידי שהכנסתי זה את הפרשי המפלסים שבין 50 ל – 60 ס"מ" (עמ' 36, ש' 10-9), והוסיף: "לא מצאתי לנכון למדוד משום שהדברים מאוד ברורים" (עמ' 36, ש' 13). תשובה זו אינה מספקת, כלל ועיקר. חוות דעת המומחה אינה יכולה לבסס מסקנה שלפיה השקיית העצים – היא ולא נתון אחר, שאינו נעוץ בנתבעים – הסבה נזק לגדר. חוות דעת כאמור אינה יכולה להביא לעקירה של שורת עצים בוגרים, על כל הכרוך והמשתמע מכך.

1. קידוחים על גבי חגורת הבטון: קיימים קידוחים על גבי גדר האבן, למעשה – הם נחזים להיות על חגורת הבטון העליונה (ראו התמונות בעמ' 15-14 לחוות דעת האדריכל). אין לשלול את האפשרות כי הקידוחים כאמור תרמו להרעה מסוימת (אם כי לא מכריעה) לסדקים בגדר. עם זאת, אין לשלול את האפשרות כי אותם קידוחים שימשו ומשמשים את הצבת הגדר הקלה מרשת הברזל – שהייתה קיימת עוד קודם להצבת גדר הבמבוק שהתקינו הנתבעים (וייתכן והם השתמשו באותם עמודים קיימים) (להשלמת הדיון בנושא גדר הבמבוק, אציין כי לא מצאתי ממש בטענות התובעת ביחס לגדר כאמור וגובהה). טיעוני הצדדים אינם מאפשרים לקבוע ממצאים בשאלה מי הציב את אותם עמודים. לפיכך, אין לזקוף לחובת הנתבעים את אותם קידוחים בגדר.
2. המהנדס חיווה דעתו, כי מצב הגדר נעוץ בהתפרקות של חגורת הבטון (עמ' 49, ש' 16-14; עמ' 55, ש' 32; עמ' 56, ש' 5; עמ' 56, ש' 10-9; עמ' 56, ש' 21-20; עמ' 57, ש' 12-11; ת/6; ת/7), כתוצאה מבלאי טבעי והזדקנות החומר. לדעתו, יש צורך להרוס את הגדר (עמ' 49, ש' 3-2; עמ' 57, ש' 18). הוא ציין כי אזר "הבטן" בגדר לא נמצא בסמוך למזרקה (עמ' 58, ש' 25-23), ומכאן שאין למזרקה השפעה על מצב הגדר. עמדתו תומכת בעמדת הנתבעים. את התייחסותו בנושא שורשי העצים איני מוצא לקבל, שהרי העד אינו מומחה בתחום זה.
3. מסקנת בינתיים: לא הוכח כי מצב הגדר הושפע מהעצים או השקייתם או מבעיה כלשהי במזרקה (שלא הוכח שהיא אינה אטומה). הסעדים העיקריים להם עתרה התובעת – עקירת שורת העצים, וחיוב הנתבעים להרוס את הגדר ולהקים גדר חדשה במקומה – נדחים.

מטרד ליחיד, עצים הגדלים בסמוך למיצר ודרישה לתשלום פיצויים

1. הנתבעים נטעו את העצים בחצרם בסמוך מאוד לגדר, בניגוד לאופן הנדרש (כאמור בחוות דעת האגרונום). העצים פרושים, באופן משמעותי, גם מעל לחצר התובעת, ועליהם נושרים בחצרה. כאמור, אין לעקור את העצים. עם זאת, אין פירושו של דבר, כי התובעת תועמד לפני עובדה מוגמרת, שלפיה תחזוקת חצרם של שכניה תיעשה בדרך של קבע מחצרה. אפשרות זו אינה סבירה. על הנתבעים לשאת באחריות הנובעת מההחלטה שהם קיבלו על עצמם – לנטוע עצים בקרבה לגדר – גם אם המשמעות היא תחזוקה של חצרם בדרך מורכבת, בעלות משמעותית ובתדירות גבוהה. הם נמנעו מלעשות כן עד כה. האם מצב הדברים עולה כדי מטרד שמזכה את התובעת בתשלום של פיצויים?
2. סעיף 44(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], קובע:

מיטרד ליחיד הוא כשאדם מתנהג בעצמו או מנהל את עסקו או משתמש במקרקעין התפוסים בידו באופן שיש בו הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין של אדם אחר או להנאה סבירה מהם בהתחשב עם מקומם וטיבם; אך לא ייפרע אדם פיצויים בעד מטרד ליחיד אלא אם סבל ממנו נזק.

1. עוולת המטרד מאזנת את זכותו של אדם להנאה מלאה מזכויותיו במקרקעין, לבין פעילויות של אחרים המשפיעות על הנאה זו (ע"א 436/60 עזרן נ' קליין, פ"ד טו 1177 (1961)). מטרד אינו נקבע באופן סובייקטיבי. המבחן הוא אובייקטיבי. נדרשת הפרעה של ממש לשימוש סביר במקרקעין או ליכולת להפיק מהם הנאה, שנמדדת על-ידי האדם הסביר (ע"א 44/76 אתא חברה לטכסטיל בע"מ נ' שוורץ, פ"ד ל(3) 785 (1976)). המבחן הוא כאמור אובייקטיבי והוא אינו מושפע מרגישות מיוחדת של אחד מן הצדדים או מהפעילות במקרקעין (ת"א (מחוזי חי') 972/63 שטיינברג נ' שכטר, פ"מ נ 281 (1966)).
2. היה על התובעת להוכיח קיום "הפרעה של ממש" לשימוש או הנאה מן החצר, הנובעת ממעשי או מחדלי הנתבעים, כשהיא מהותית, מוחשית ולא קלת ערך. לצד מידת ההפרעה הממשית, יש לבחון את זכות השימוש וההנאה הסבירים של התובעת לאור נסיבות המקום והזמן הספציפיים. בחינת הסבירות נעשית על פי הערכת מהות ועוצמת ההפרעה, לפי דעתו של מתבונן אובייקטיבי.
3. התובעת טענה כי חצרה מתמלאת עלים יבשים, כך שהגישה לביתה נחסמת, וכן כי פירות שנושרים מלכלכים את השביל, כך שיש לנקות את החצר והשביל בתדירות גבוהה מאוד. היא טענה כי מצב זה (ביחד עם מצבה הרעוע של הגדר) מהווה סכנת נפשות, באופן שמבטל לחלוטין את יכולתה ליהנות מהחצר.
4. סעיף 51 לחוק המקרקעין קובע כדלקמן:

צמחים הגדלים סמוך למיצר

51.   עצים או צמחים אחרים הגדלים סמוך למיצר וענפיהם או שורשיהם מתפשטים לתוך מקרקעין שכנים, אין בעל המקרקעין השכנים או המחזיק בהם (להלן – השכן) רשאי לדרוש סילוק הענפים או השרשים, אלא אם יש בהם כדי להזיק למקרקעין או להפריע לו במידה בלתי סבירה בהנאה מן המקרקעין; דרש השכן מבעל הצמחים לסלק ענפים או שרשים כאלה ולא סולקו תוך זמן סביר, רשאי הוא לסלקם בעצמו על חשבון בעל הצמחים.

בת"א (שלום פ"ת) 7733-09-12 סרטון נ' הרם (04.08.2017) התייחס בית המשפט להוראת הסעיף וקבע:

מטרת סעיף זה הינה להסדיר את היחסים בין השכנים, ולאזן באופן סביר בין אינטרסים מנוגדים תוך קביעת הסדר מחייב בין הצדדים שהעצים או הענפים פלשו לחלקת האחר ולהתחשב באינטרס שלו. אין בעל המקרקעין אליו 'פלשו' העצים זכאי לדרוש את סילוקם, אלא אם יש בכך "כדי להזיק למקרקעין או להפריע לו במידה בלתי סבירה בהנאה מן המקרקעין" (סעיף 13 לפסק הדין).

1. עיינתי בתמונות החצרות ונתתי דעתי לעדויות התובעת, בנה והנתבעים. עולה מהם כי משך תקופה ארוכה מאוד העצים בחצר הנתבעים לא טופלו. הם משתרעים לעבר חצר התובעת בהיקף משמעותי וניכר. היקף הפרישה – של עצים מסוגים שונים, חלקם משירים עלים – מלמד על מידת ההפרעה לשימוש של התובעת ובני ביתה בחצרה. מדובר בהפרעה שעולה כדי "מידה בלתי סבירה בהנאה מן המקרקעין", וזאת – גם כשמביאים בחשבון הגזמה בעדות התובעת או רגישות סובייקטיבית מיוחדת אצל התובעת. התובעת גרה בבית צמוד קרקע, לצד ביתם של שכניה הנתבעים, אף הוא בית צמוד קרקע. נהוג ומקובל לנטוע עצים בחצרות. הנתבעים זכאים ליהנות מחצרם, לרבות מהעצים שבחצר. התובעת אינה יכולה לצפות כי ענפים או עלים של העצים בחצרם של שכניה לעולם לא יימצאו בתחומי חצרה, בחלל הרום או על הקרקע, אולם זאת – כאשר מדובר בענפים או עלים בהיקף ובמידה שאינם פוגמים בהנאה שלה מן המקרקעין. לו היו הנתבעים דואגים לגזום את העצים מעת לעת – מתוך חצרם – היקף ה"פלישה" של ענפים לרום חצרה של התובעת, או של עלים – לקרקע בחצר התובעת, לא היה עולה כדי "מטרד". המצב עולה כדי מטרד, מפאת ההיקף ו-משך הזמן שמצב הדברים כאמור נמשך. שני הצדדים העלו טענות להיעדר שיתוף פעולה בנושא הגיזום. הנתבעים – עליהם הנטל להוכיח כי פעלו לגזום את העצים ולערוך תיאום נדרש עם התובעת – לא עמדו בנטל זה. הם אף טענו כי יש ברשותם ראיות לניסיונות תיאום עם התובעת ולהיעדר שיתוף פעולה מצדה, אולם הם לא הציגו את הראיות (ההסבר שהועלה על ידם (עמ' 77-75) אינו בהיר ואינו מספק). נסיבות כאמור מצדיקות לזכות את התובעת בתשלום של פיצוי כספי (ראו ת"ק (תביעות קטנות קריות) 10462-07-19 קדוש נ' בריקר (28.01.2020); השוו לת"א (שלום נצ') 38711-02-13 דרוקר נ' פטריך (06.12.2015); ת"א (שלום ראשל"צ) 2165/08 שמלה נ' שפט (16.7.2012); (ת"א (שלום ראשל"צ) 42966-08-10 דמתי נ' אזולאי (20.08.2015); (ת"א (שלום קריות) 16851-12-14 גולד נ' רוט (09.03.2017)). התובעת עתרה להעניק לה פיצוי בשיעור של 100,000 ₪. התיאור של התובעת באשר למצב ומידת ההפרעה הוא מוגזם (אף שהוא נמצא במידה שעולה כדי מטרד). בהתאם, גם הפיצוי שנתבע הוא מוגזם ונעדר הצדקה. אני מעריך את הפיצוי, בגין הנזק שנגרם, על דרך האומדן, בשיעור של 20,000 ₪. ההערכה כאמור מביאה לידי ביטוי, בין היתר, עלות משוערת של גיזום העצים מתוך תחומי חצר התובעת, כמו גם עלויות ניקיון של החצר.

הסגת גבול

1. התובעת טענה כי הנתבעים נכנסו לחצרה כדי לבצע עבודות בחצרם. הנתבעים הכחישו את הטענה, והיא לא הוכחה. לא ברור האם התובעת מייחסת לנתבעים השגת גבול מעצם העובדה שצמרות העצים בחצר הנתבעים "פולשות" לשטח שמעל לחצרה. דין הטענה להידחות, כבר מעצם ההימנעות מלטעון את הטענה בבהירות ומלפרט אותה. בנוסף: אכן, חדירה לחלל הרום שמעל לחצר התובעת עשויה לעלות כדי השגת גבול (סעיף 29 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; סעיף 17 לחוק המקרקעין; ע"א 403/73 בצלאל נ' סימנטוב, פ"ד כט(1) 41 (1974); ע"א 782/70 רדומילסקי נ' פרידמן, פ"ד כה(2) 523 (1971)‏‏). עם זאת, בהינתן הוראת סעיף 51 לחוק המקרקעין, ככלל – אין מקום למסקנה שלפיה ענפים שמתפשטים אל חצר התובעת מקימים עוולה של השגת גבול. עוולה כאמור תיתכן במצב ייחודי – "אם יש בהם [בענפים ובשורשים] כדי להזיק למקרקעין או להפריע לו [לבעל המקרקעין] במידה בלתי סבירה בהנאה מן המקרקעין".
2. בפרק שעוסק בעוולת המטרד, מצאתי כי מידת ההפרעה לתובעת, כתוצאה מהתפשטות ענפים בחלל הרום שבחצר התובעת, כמו גם כתוצאה מהנשורת על קרקע חצרה, עולה כדי מטרד, ומצאתי מקום לפסוק פיצוי כספי. נסיבות העניין אינן מזכות את התובעת בפיצוי גם בגין השגת גבול. פסיקה של פיצוי בנסיבות העניין עולה כדי כפל פיצוי שהתובעת אינה זכאית לו.

התייחסות לטענות נוספות

1. התיישנות: עילת התביעה היא עילה מתמשכת. על כן, אין לומר כי העילה נוצרה בשנת 2005, ועל כן התיישנה מאז.
2. החלפת הגדר: הגדר רעועה. התובעת סבורה כי קיים הכרח להרוס אותה ולהקים גדר חדשה. גם הנתבעים מחזיקים בדעה כי יש להחליפה בגדר חדשה. פסק-הדין דן בשאלה האם נסיבות התלויות בנתבעים מחייבות אותם להרוס את הגדר ולבנות גדר חדשה, על חשבונם, במקום הגדר הקיימת. פסק-הדין אינו עוסק בשאלה האם קיימים טעמים אחרים שמצדיקים לפעול ולהביא להחלפה של הגדר מתוך שיתוף פעולה. כאמור, נעשה ניסיון לקדם הסכמות בין הצדדים בסוגיה זו, אלא שהניסיון לא נשא פרי.

סיכום

1. התובעת עתרה לחייב את הנתבעים לעקור את העצים שהם נטעו בחצרם לאורך הגדר. סעד זה לא אושר. סעד שעניינו חיוב הנתבעים לגזום את העצים לא התבקש, אולם הוא מצוי בסמכות בית המשפט, הוא עולה – כסעד משני – מהסעד העיקרי שנתבע, עקירת העצים, ובטיעוני הצדדים באה התייחסות לסוגיית הגיזום.

אני מורה כדלקמן: הנתבעים, ביחד ולחוד, יפעלו, מעת לעת, בהתאם לצורך, בגיזום העצים שנטועים בחצרם לאורך הגדר, וזאת – מתוך שטחם, בהודעה מוקדמת שתימסר לתובעת זמן סביר מראש. איסוף הגזם מתוך חצרה של התובעת ייעשה בתיאום מוקדם עמה. על התובעת לאפשר לנתבעים, הם או מי מטעמם, להיכנס לחצרה לצורך איסוף הגזם.

1. דרישת התובעת לחיוב הנתבעים בהריסת הגדר ובנייתה מחדש – נדחית.
2. הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת בתוך 30 יום פיצוי כספי על-סך של 12,000 ₪.
3. הנתבעים, ביחד ולחוד, ישלמו לתובעת בתוך 30 יום הוצאות משפט על-סך של 5,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד על-סך של 12,000 ₪. שיעור ההוצאות ושכר הטרחה מביא בחשבון את היקף הפעילות שנדרשה מהצדדים, כמו גם העובדה שהתביעה התקבלה בחלקה.

המזכירות מתבקשת לשלוח את פסק-הדין אל ב"כ הצדדים.

התיק ייסגר.

ניתן היום, י"ט ניסן תשפ"א, 01 אפריל 2021, בהעדר הצדדים.