תביעה בגין נזקים שנגרמו לרכב התובע בתאונה שקרתה ביום 26.6.18 בה היה מעורב רכבה של הנתבעת.

גרסת התובע לתאונה:

ב-26.6.18 לקחתי את אשתי לפגישה הרפואית עם הרופאה בבי"ח שלוותה. כשנכנסתי לרחוב שבו נמצא ביה"ח, ראיתי שיש רכב מאחורי שצמוד אלי ולא שומר מרחק. כבר ידעתי שאני בבעיה, כי אני תכף צריך לחנות ולא יכול להגביר מהירות, ולא אצטרך להאט כדי לפנות שמאלה לחניה, וזה מה שאני עושה. אני מאותת כשאני פונה שמאלה, מתחיל לפנות שמאלה, להיכנס למקום החנייה בין שתי מכוניות, ופוגע בי הרכב שמאחורי בעוצמה וגורם לי להתנגש ברכב אחר, חונה. יצאתי מהרכב, הנתבעת המשיכה לנסוע, 40-50 מטרים, עצרה, ניגשה אלי ושאלה מה עשתה לי, הייתי במצב נסער מכדי לדבר, אני הצבעתי על הפגוש האחורי של הרכב, שתראה איך הוא נראה. אני מבקש ממנה פרטים של הרכב, משתדל להחליף איתה פרטים. החלפנו פרטים, לא הספקתי להחליף כל מה שהייתי צריך, הייתי צריך ללכת למשטרה כדי להשלים פרטים. במקום להודות בתאונה, היא שיקרה ואמרה שאני התנגשתי בה מאחורה. מצב הרכב העיד בבירור, רואים את שני הפגושים פגועים, גם הקדמי וגם האחורי, אם הייתי נכנס בה, עושה רוורס ונכנס בה מאחורה, רק הפגוש האחורי היה נפגע ויש לי הוכחות שהייתי בדרך לשלוותה, ולא בדרך יציאה משם. הרכב שלי כתוצאה מהפגיעה של הנתבעת, הפגוש הקדמי פגע ברכב חונה. הייתה פגיעה קלה בפגוש או בצד השמאלי האחורי של הרכב. ניסיתי לאתר את בעל הרכב שהיה לפני, לא הצלחתי ליצור איתו קשר. לא צילמתי את הרכב האחר. באותו יום לא צילמתי כלום, בקושי תפקדתי.

אשת התובע העידה גם היא:

באותו יום, בעלי לקח אותי לשלוותה, למוסד. לטיפול. כביש צר, רחוב קטן. בצד שמאל היה מקום חניה, בעלי רצה להיכנס לחנייה, הוא אותת שמאלה. במהלך החנייה, היא הגיעה מאחור ופגעה ברכב מאחור. היא נסעה מאד מהר. היא פגעה לנו ברכב, וזה גרם לנזק מאד גדול לרכב. לאחר מכן, באותו יום, הלכתי לראות את הרופאה שלי, סיפרתי לה מה קרה לנו, שהנתבעת פגעה בנו, סיפרה לה הכל. הרופאה כתבה לי מכתב, על מה שסיפרתי לה אודות התאונה.

גרסת הנתבעת הינה:

לשאלת ביהמ"ש מדוע לא הגשתי כתב הגנה, אני משיבה, שאני טוענת שזה שקר. הוא עמד בצד אחד, רחוב איפה שביה"ח שלוותה, אני נסעתי ישר מהנכדים, כמו שכל יום, ופתאום יצא רכב, הרכב שלו היה מאחורה. אני נסעתי בכביש, אני נוהגת 45 שנה ואף פעם לא היו תלונות או בעיות, זו פעם ראשונה. הוא עמד בצד שמאל של הכביש, יש שם רכבים שעומדים בחניות במקביל למדרכה. ובסוף הם עומדים בזווית אלכסונית. פתאום הוא נתן נסיעה לאחור ודפק לי את הרכב. לא ידעתי מה לעשות. הוא מיד נכנס קדימה לאחר מכן. אני לא יודעת אם דפק שם את הרכב. אני עצרתי, אני מבינה שאני צריכה לעצור ולקבל פרטים, וגם הוא צריך לתת פרטים, באתי לשאול את הפרטים, אני מסרתי את הפרטים שלי, והוא את הפרטים שלו, והכל היה בשקט. פתאום הוא אומר רגע, מה קרה מקדימה, בואי נראה מה קרה מקדימה, הוא בא לראות מה קרה מקדימה של הרכב, ואמר, התחיל לצרוח, ואין ביטוח, ומה אני אעשה, וצרח וקפץ, ולא היה אף בן אדם בחוץ, אני נבהלתי, מסרתי לו הפרטים, ונסעתי.

לי יש ביטוח ברכב. אני הודעתי לחברת הביטוח על התאונה. העברתי את כל הפרטים, וסיפרתי כל הסיפור הזה. הוא בא ואמר שאני דפקתי לו את הרכב, כשנסעתי לאחור. אבל אני נוסעת קדימה, ולא אחורה. בכביש הראשי אני נוסעת. אני מבוטחת בחברת מנורה.

בתמצית, לפי טענת התובע פגעה בו הנתבעת מאחור והדפה אותו לעבר רכב חונה, בעוד הנתבעת טוענת כי רכב התובע נסע לאחור ופגע בה.

מבין שתי הגרסאות אני מעדיף את גרסתו של התובע. עדותו שלו ושל אשתו היתה מהימנה. יצוין כי עדות התובע נשמע בנפרד מעדות אשתו (שהמתינה בחוץ בעת שהעיד) כך שלא התעורר חשש שמא היא מתאימה את עדותה לעדותו.

בנוסף, צירף התובע אישור של הרופאה המטפלת באשתו שבו נאמר כי אשת התובע אכן הגיעה לפגישה טיפולית אצלה ביום המקרה בשעה 15.00 וכי במהלכה תיארה כי היתה מעורבת בתאונת דרכים בהגיעם לבית החולים. מכתב זה מחזק את גרסת התובע כי בני הזוג הגיעו לבית החולים ולא יצאו ממנו, וכפועל יוצא מכך, לא היתה להם סיבה לצאת בנסיעה לאחור, אלא ההפך. סביר כי הרופאה המטפלת לא היתה כותבת דברים אלו אלמלא עלו הדברים במהלך הפגישה הטיפולית, כחלק מהחוויה שעבר אשר התובע, ולכן, יש לייחס לאמור במכתב משקל התומך במהימנות גרסת התובע.

מוקדי הנזק ברכב התובע תומכים בגרסתו כי נפגע ונהדף, שכן סביר כי אילו היה נוסע לאחור (כגרסת הנתבעת) רק המוקד האחורי ברכבו היה נפגע, שכן בנסיעה לאחור, הסיכוי שייהדף קדימה נמוך ביותר.

לאור האמור לעיל, הרי שנסיבות התאונה מתיישבות עם גרסת התובע ועם המסקנה כי הנתבעת פגעה ברכב התובע מאחור והדפה אותו לעבר רכב אחר, ומכאן אחריותה של הנתבעת.

הנזק הוכח באמצעות חוות דעת ומסמכים שלא נסתרו. בחוות דעת השמאי נקבע כי יש להכריז על הרכב כאובדן גמור מאחר והנזק הגולמי הוא בשיעור 81.1%.

לפיכך, אני מחייב את הנתבעת לשלם לתובע בתוך 30 יום סך 24,840 ₪ (שווי הרכב בניכוי שרידים + שכ"ט שמאי) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (20.9.18) ועד התשלום בפועל, בתוספת אגרת משפט בסך 330 ₪ והוצאות משפט בסך 1,000 ₪.

מאחר ובמהלך הדיון התברר כי קיים תיק מקביל בפני כב' הרשמת הבכירה ענת דבי (ת"ק 1359-10-18 קבוע ליום 22.2.19), תעביר המזכירות את פסק הדין הזה לכ"ה דבי.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתוך 15 יום מקבלת פסק הדין.

ניתן היום, ח' אדר א' תשע"ט, 13 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.