כללי

1. המבקש, שהינו בעל זכויות בקרקע, הגיש בקשה לביטול צו הריסה מנהלי ולחילופין לעיכוב זמני של צו הריסה מינהלי שהוציאה המשיבה, בתאריך 12.8.18, בהתייחס לגוש 20398, חלקה 4 בכפר זלפה (להלן: "צו ההריסה") וזאת בהתאם לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 (להלן: "חוק התכנון והבניה").

2. צו ההריסה מתייחס לרצפת בטון ותחילת בניה של קירות ועמודים בגודל של כ-200 מ"ר (להלן: "המבנה").

רקע וטענות הצדדים

3. ב"כ המבקש מיקד טענותיו נגד צו ההריסה, במספר טענות עיקריות:

(א) ביום 15.9.18 הופתע המבקש לגלות כי הודבק על המבנה נשוא הבקשה הודעה בדבר צו הריסה. ביום 25.9.18 הגיש המבקש את הבקשה נשוא החלטה זו לביטול צו הריסה מנהלי.

עפ"י תוכנית ענ/121 חלק קטן מהחלקה נשוא הבקשה מאושר לייעוד מגורים ויתר החלקה נותר ביעוד חקלאי. המגרש עליו הוקם המבנה נשוא בקשה זו, מרוחק 15 מטר בלבד מגבול תוכנית המתאר ענ/121.

בטרם הקמת המבנה נשוא הבקשה, המבקש פנה למועצה המקומית כפר סלפה ושילם את כל החיובים המתחייבים מהקמת המבנה לרבות היטל ביוב, מים וכו'. המועצה המקומית לא התנגדה לבניה ואפשרה למבקש לשלם את החיובים המתחייבים מהקמת מבנה.

(ב) המבקש פנה באמצעות מהנדס מטעמו לועדה מקומית לתכנון ובניה ואדי עארה על מנת להוציא היתר בניה, ושם נמסר לו כי המבנה נופל בחלקים שלא נכללו בתוכנית המאושרת וכי על מנת לאשרר את הבניה נשוא הבקשה עליו להגיש תוכנית מפורטת נקודתית לשינוי יעוד קרקע מחקלאי לשימושי חקלאות, מגורים ופעילות תיירות בהתבסס על פעילות חקלאית משולבת כמו אורבות סוסים, הדרכות לילדים וכו.

המבקש פעל נמרצות והגיש בקשה לועדה מקומית לשינוי יעוד קרקע חקלאית למגורים ומסחר. עפ"י חו"ד ותצהירו של עורך התוכנית, מר שריף ראשד אשר העיד בפני ביהמ"ש הרי שקידום התוכנית האמורה הינו עניין של זמן וכי האישור בוא יבוא, שכן התוכנית משתלבת היטב עם תוכנית הכוללנית ואינה מהווה הרחבה משמעותית והיא מוצדקת תכנונית נוכח היותה של החלקה צמודת דופן ומשתלבת היטב עם מערך דרכים ותחבורה, וההרחה הינה חיונית ונותנת מענה חיוני למצוקת הדיור עבור המבק ובני משפחתו.

(ג) שיהוי ניכר בהוצאת הצו – המבנה הוקם מספר חודשים עובר להוצאת הצו ולא ברור מדוע המשיבה השתהתה בהוצאת הצו. אין חולק כי כבר ביום 18.7.18 נודע למשיבה על הבניה אולם היא לא נקטה בכל פעילות מנהלית או אחרת ותחת זאת הסתפקה בהליך פלילי והוציאה צו הריסה ביום 12.8.18.

(ד) אכיפה בררנית – לדברי ב"כ המבקש באותה חלקה הוקם לפני 8 שנים מבנה מגורים שבגינו הוצא צו הריסה מנהלי ובמסגרת החלטת ביהמ"ש מיום 28.6.10 בת.פ. 32503-05-10 הותלה צו הריסה המנהלי לתקופה של 6 חודשים. אלא שמאז ועד היום בנית המבנה הסתיימה, המבנה אוכלס, וצו ההריסה לא בוצע כלל.

עוד טען ב"כ המבקש כי במשך שנים רבות בוצעה באזור בניה מסיבית של חומות, גדרות, רפתות ורצפות אך הועדה המחוזית והועדה המקומית לא נקטו בהליכים כנגד אותם מבנים אשר נבנו באותו גוש וחלקה נשוא הבקשה או בחלקות הסמוכות, דבר המעיד על הפליה פסולה כלפי המבקש.

4. בנוסף לטיעוניו בבקשה, במהלך סיכומיו הוסיף המבקש את הנימוקים הבאים לביטול צו

ההריסה המנהלי:

(ה) צו ההריסה הוצא בחוסר סמכות ע"י המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין שכן הסמכות לכך נתונה למועצה מקומית מעלה עירון.

(ו) אי קיום שימוע – לטענת ב"כ המבקש אי קיומו של שימוע עובר להוצאת צו ההריסה מהווה פגיעה קשה בזכות יסוד של המבקש.

5. ב"כ המשיבה התייחס לטענות ב"כ המבקש, וטען כי יש להורות על דחיה על הסף של הבקשה מטעמים הבאים:

(א) שיהוי ניכר בהגשת הבקשה - הצו הודבק בנכס ביום 13.8.18 ואילו הבקשה הוגשה ע"י המבקש רק ביום 25.9.18, קרי בחלוף חודש וחצי ממועד הדבקה וזאת בניגוד להוראות סעיף 228 לחוק התכנון והבניה, המחייב הגשת בקשה לביטול תוך 15 יום מיום קבלת הצו.

(ב) הבקשה לא הוגשה בהתאם להוראות תקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשת לעניין צו הריסה מנהלי) התש"ע – 2010, אשר קובעת כי בקשה לביטול או עיכוב צו הריסה יש להגיש לפי הטופס שבתוספת הראשונה. סעיף ב' לטופס, דורש לפרט מועד ידיעת המבקש אודות הצו ובאילו נסיבות הובא העניין לידיעתו. סעיף ג לטופס, דורש לפרט את זכות המבקש במקרקעין אם מדובר בזכות קניינית, חוזית או אחרת. כמו כן תקנה 2ג לתקנות מורה למבקש לצרף את כל המסמכים הנוגעים לעניין.

במקרה דנא, המבקש לא עמד בכל ההוראות המפורטות לעיל, לא צירף מסמך אחד המעיד על הליך הרישוי, לא בקשה, לא פירוט תוכניות, לא סקיצות ותשריטים, לא פירט את הזיקה שלו למקרקעין כך שלא ידוע האם הוא הבעלים או שיש לו זכות חוזית במקרקעין.

(ג) כעולה מנספח א' לסיכומי ב"כ המבקש, בעל הקרקע הינו מחאמיד טלאל ולא המבקש. סעיף 228 לחוק קובע כי רק לבעל הקרקע נתונה הזכות לבקש ביטולו של צו הריסה מנהלי, המבקש לא הראה כל זיקה למקרקעין ולא הראה שהינו בעל זכות במקרקעין ולכן דין בקשתו להידחות על הסף.

(ד) תקנה 6 לתקנות, קובעת במפורש כי ביהמ"ש לא ידון בבקשה אשר לא מתקיימים בה כל התנאים הקבועים בתקנות.

(ה) המבקש לא הוכיח את שלושת העילות המפורטות בסעיף 229 בגינן יבוטל צו הריסה מנהלי. המבקש לא הוכיח כי הבניה האסורה בוצעה כדין ולא טוען לכך. נהפוך המבקש מודה כי העבודה האסורה בוצעה שלא כדין והוא פועל כיום להגשת תכנית לשינוי יעוד הקרקע ולאחר מכן יחל בהליכי רישוי לשם קבלת היתר. אין חולק כי העבודה לא הושלמה ובצו לא נפל פגם חמור שבגינו יש לבטל.

(ו) שיהוי בהוצאת הצו – ב"כ המשיבה טען כי לא התקיים שיהוי בהוצאת הצו שכן כבר ביום 30.7.18 נשלחה ליו"ר הועדה המקומית הודעה על העברת הטיפול בהליך אכיפה במקרקעין וכבר ביום 12.8.18 הוצא צו הריסה מנהלי.

(ז) הרחבת חזית – המבקש לא העלה בבקשתו עילות לביטול צו ההריסה מחמת פגם שנפל בהוצאתו והעלה אותן רק במהלך סיכומיו ולכן דין טענה זו להידחות על הסף שכן עסקינן בהרחבת חזית אסורה.

לחילופין טען ב"כ המאשימה כי בהתאם לתיקון 116 לחוק התכנון ובניה קיימת סמכות אכיפה מקבילה לועדה המקומית לתכנון ובניה וליחידה הארצית לאכיפה, מקום בו מתקיימות אחת העילות המנויות בסעיף 254 לחוק. במקרה דנן, הועדה המקומית אתרה את העבירה בחודש 07/2018 כאשר הבניה היתה עוד בחיתוליה אך לא פעלה מידית בהליכי אכיפה שתכליתן הפסקת ביצוע העבירה, המבקש המשיך בביצוע העבודה האסורה וכבר בחודש 08/2018 הוקם מבנה שלד במקום בן קומה אחת. אלמלא נטילת הסמכות ע"י המשיבה המבקש היה ממשיך בבניה בלתי חוקית והינו ניצבים היום בפני בית מגורים מאוכלס.

(ח) אכיפה בררנית – לטענת ב"כ המשיבה גורמי האכיפה אוכפים את החוק ונוקטים בהליכים כנגד מפרי החוק באותם המקרקעין מושא תיק דנן ובסמוך להם ונפתחו מספר הליכי אכיפה כנגד מבנים לא חוקיים. המבקש נשען בטענתו על מקרה אחד שעומד בליבו צו הריסה שניתן במסגרת גזר דין בשנת 2010 ולא טרח לבדוק נתונים אודות הליכי אכיפה וצוי הריסה מנהלים שהוצאו בשנתים אחרונות באזור ואדי ערה – עירון.

לאור כל האמור לעיל, עתר ב"כ המשיבה להורות על סילוק על הסף של הבקשה או לחילופין

לדחותה לגופה.

6. ביום 7.1.19 התקיים דיון בו נכחו המבקש בא כוחו וב"כ המשיבה, ובו שבו הצדדים וחידדו את עמדותיהם.

מטעם המשיבה העיד מר אלון בראונשטיין (להלן: "אלון"), מרכז בכיר לפיקוח מטעם היחידה הארצית לאכיפת דיני תכנון ובניה, ואשר הוציא את צו ההריסה. אלון העיד בחקירתו הנגדית כי לא בדק אם יש היתר לבניה הישנה שהיתה קימת במקום ושלגביה קיים צו הריסה משנת 2010. אלון העיד כי מי שהוציא בשנת 2010 את צו ההריסה היתה הועדה המקומי עירון ואילו במקרה דנא, היחידה הארצית נטלה את הסמכות מהועדה והוציאה את הצו. לשאלה מדוע צו הריסה משנת 2010 טרם בוצע? השיב אלון כי אינו יכול להשיב על כך. לשאלה מדוע הוצא צו הריסה נשוא הבקשה? השיב אלון כי המבנה הוקם על שטח חקלאי פתוח ומחוץ לתוכנית כוללנית. באמצעות העד הוגשו המסמכים ת/1-ת/8.

מטעם המבקש העיד מר שריף ראשד, אדריכל אשר תכנן את התוכנית לשינוי יעוד השטח החקלאי לשטח מגורים. האדריכל העיד כי סמוך לשטח נשוא הבקשה ישנו אזור מגורים, לשטח יש תשתיות וכבישים ולכן לא צפויה להיות בעיה לאשר את שינוי ייעודו של השטח לשטח מגורים.

בחקירתו הנגדית העיד האדריכל כי הבקשה שהוא הגיש הינה לשינוי יעוד הקרקע ולא לקבלת היתר בניה. רק לאחר אישור שינוי יעוד הקרקע יוכל המבקש להגיש בקשה לקבלת היתר בניה. האדריכל העיד כי גם אם קיימת תוכנית תמ"א 35 ותמ"א 6 לשטח נשוא הבקשה עדיין לא ניתן להוציא היתר בניה לפיהם אלא הבקשה לשינוי יעוד הקרקע הוגשה בפני הועדה המקומית אשר תדון ותמסור המלצותיה לועדה מחוזית ואז הועדה המחוזית תדון בבקשה ותיתן החלטה. רק לאחר שתתקבל החלטה של ועדה מחוזית ניתן להתחיל לפעול כאשר כל ההליך הזה יקח להערכת האדריכל בין 6-12 חודשים.

דיון והכרעה

7. לאחר שעיינתי בבקשה ובמסמכים שנלוו לה, וכן בתגובת המשיבים, ובטענות ב"כ הצדדים בבית המשפט, מצאתי כי יש לדחות את בקשת המבקש לביטול צו הריסה מנהלי ולחילופין לעיכוב צו ההריסה, מהנימוקים שיפורטו להלן.

טענה מקדמית ראשונה - העדר זכותו של המבקש במקרקעין

8. כאמור, ביום 25.9.18 הגיש המבקש "בקשה לביטול צו הריסה מנהלי ובקשה לעיכוב ביצוע הצו המנהלי", במסגרתה טען כי "ביום 15.9.18 הופתע המבקש לגלות כי הודבק על מבנה אשר הקים בחלקה הנטענת צו הריסה מנהלי.....צו זה מודבק על קירות הבניין אשר בבעלותו..."

ב"כ המאשימה טען כי המבקש לא הראה בבקשתו ואף לא בסיכומיו כל זיקה למקרקעין ולא הראה כי הינו בעל זכות במקרקעין נשוא הבקשה. יתרה מכך, המבקש צירף לסיכומיו את פרוטוקול הועדה המקומית אשר דנה בבקשה לשינוי יעוד הקרקע מחלקאי למגורים, ופרוטוקול מופיע כי הבעלים הינו "מחאמיד טלאל" ולא המבקש.

9. תקנה 2(א)(1) לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מנהלי), התש"ע-2010 (להלן: "התקנות"), קובעת כי על המבקש לפרט מהי זכותו המוכרת במבנה, נשוא צו ההריסה, כמצוות נוסח התוספת הראשונה לתקנות.

המבקש טוען כי הינו "בעל המבנה, וכי הריסת המבנה תפגע בו כלכלית וקניינית" (ס' 5 לתצהירו). ואולם, בהתאם להלכה הפסוקה, זכותו של אדם להתנגד לצו ההריסה, אינה צומחת מעצם ישיבתו במקרקעין או משימושו בהם. על המבקש להצביע על זכות מוכרת, וזאת לא ראיתי.

לאור האמור, ספק אם יש מקום להיזקק ליתר טענות המבקש, שכן, הוכחת הזכות במקרקעין מהווה תנאי מקדמי, בלתו אין, לכך שביהמ"ש ייעתר לפתוח דלתות היכלו על מנת לשמוע טענות בעניין בקשה לביטול צו הריסה מנהלי. בהקשר זה ראה דברים מפורשים שנקבעו על ידי כב' הנשיא י. אלון:

"המערער לא מניח אפילו קצה טענה בדבר זכות נטענת בדין או כדין שיש לו כביכול בקרקע ובמבנה נשוא הצו. בהינתן זאת, לא הניח המערער תשתית כלשהי בבקשתו לביהמ"ש קמא כי המדובר כלל באדם "...הרואה עצמו נפגע על ידי צו הריסה מנהלי...".... די היה בכך, עפ"י מבחני הפסיקה, לדחות על הסף בקשה שהייתה מוגשת על ידו לביטול הצו. מקל וחומר שיש בנתון זה כדי נימוק כבד משקל נוסף לדחיית בקשתו לביטול הארכת מועד ביצוע הצו - אשר מלכתחילה לא היה כלל בר זכות לבקש את ביטולו" (ס' 13 לפסק הדין בעפ"א 25706-11-14 (מחוזי ב"ש) אבו ג'ודה נ' מדינת ישראל).

10. על פי הוראות תקנה 6 לתקנות, ביהמ"ש לא ידון בבקשה שלא התקיימו בה התנאים הקבועים בתקנות, אלא מנימוקים מיוחדים שירשמו.

בב"נ (מקומיים ב"ש) 5535-11-15 חסן אבו עסא נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז דרום (פורסם בנבו, 31.08.2016) "בסיכומו של פרק זה נבוא ונאמר, אפוא, כי אחר שחזינו כי המבקש לא הצביע על זכות מוכרת במקרקעין, אל מול הנסח שהציגה המשיבה, על פניו אין מקום להיזקק ליתר טענותיו, שכן, הוכחת הזכות במקרקעין מהווה תנאי מקדמי, בלתו אין, לכך שביהמ"ש ייעתר לפתוח דלתות היכלו על מנת לשמוע טענות בעניין בקשה לביטול צו הריסה מנהלי. אפשר כי ניתן היה להסתפק בזאת, כבסיס לדחיית הבקשה.

טענה מקדמית שנייה - הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר לעומת המועד הקבוע בדין

11. אין חולק כי ביום 12.8.18 נחתם צו ההריסה נשוא הבקשה וביום 13.8.18 הודבק על קירות המבנה נשוא הבקשה. כאמור, ביום 25.9.18 הגיש המבקש "בקשה לביטול צו הריסה מנהלי ובקשה לעיכוב ביצוע הצו המנהלי", במסגרתה טען כי "ביום 15.9.18 הופתע המבקש לגלות כי הודבק על מבנה אשר הקים בחלקה הנטענת צו הריסה מנהלי.....צו זה מודבק על קירות הבניין אשר בבעלותו..."

ב"כ המאשימה טוען כי בקשתו של המבקש הוגשה בשיהוי ניכר ובניגוד לקבוע בתקנות.

12. תקנה 2(א)(1) לתקנות התכנון והבניה (סדרי דין בבקשות לעניין צו הריסה מנהלי), התש"ע-2010, קובעת כי בקשה לביטול צו או לעיכוב ביצוע צו תוגש "בתוך שלושה ימים מיום שנודע למבקש על הצו"."

בב"נ (מקומיים ב"ש) 5535-11-15 חסן אבו עסא נ' הוועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז דרום (פורסם בנבו, 31.08.2016):

"לשונה של תקנה 6 לתקנות ברור. על פניו, ראוי כי בית המשפט ידחה בקשה שהוגשה, שלא באופן החוסה במדויק תחת כנפיה המוגדרות של התקנות.

אכן, "נימוקים מיוחדים שיירשמו", יכולים לעצב החלטה שונה. ואולם, דווקא בשל כך, שומה על המבקש להצביע על טעמים כבדי משקל, שיובילו את בית המשפט להיעתר לבקשתו, ולו באופן חלקי. נסכים כולנו, כמובן - איך נוכל אחרת - כי הנוסח המוגדר והמוקפד בו בחר המחוקק בתקנה 6, נועד לומר לך כי באיזון שבין הפרוצדורה למהות, אין בית המשפט רשאי לנהוג כבדרך כלל, ולהעניק משקל בכורה ייחודי לענייני המהות. בנסיבות בקשה מעין המתואר, שומה על בית המשפט לבחון את הבקשה בפריזמה המדקדקת עם המבקש. כפי שהזכרנו, רציונל התקנה בצידה: חשיבות רבה נודעת לביצוע צווי הריסה מנהליים במועד, ובתי המשפט מצווים לסכל עידוד עבירות בנייה, על מנת להגן על האינטרס הציבורי. הלכך, הבא לטעון כי עניינו בא בגדרי החריג, ראוי כי יפעל באופן המתחייב. נוכח האמור, לא אך בשל העדר זכות עמידה בהגשת הבקשה, כי אם ובנוסף בשל השיהוי בהגשת הבקשה, היה מקום לדחות הבקשה על יסוד כל אחד מהטעמים הללו לבדם, ובוודאי בהצטברם.

עם זאת ועל מנת שהדיון לא יימצא חסר, אפרט את הנימוקים בגינם יש לדחות את הבקשה גם לגופה.

המסגרת הנורמטיבית

13. לא אחת נפסק כי , צו מנהלי הינו אמצעי יעיל להילחם בתופעת הבנייה הבלתי חוקית והוא למעשה מהווה את אחד האמצעים החשובים לאכיפתם היעילה של דיני התכנון והבניה באופן מהיר ומידי. (ראה: נימר נ' יו"ר הועדה המקומית לתכנון ובנייה (09.03.2004); רע"פ 5584/03 פינטו נ' עיריית חיפה, פ"ד נט(3), 577 (2004)). בענייננו, מדובר בצו שהוצא לאחר כניסתו לתוקף של תיקון 116 לחוק, ועל כן חלים עליו הכללים החדשים בהתאם ללשון החוק, כפי שתוקן. יצוין כי תכלית הפסיקה שקדמה לתיקון לא שונתה בעקבותיו. כידוע, הביקורת השיפוטית על מתן צו מנהלי היא מצומצמת. יפים לכך דבריו של בית המשפט העליון ברע"פ 2958/13 תייסיר סבאח נ' מדינת ישראל (‏8.5.2013) שם נפסק: "בהתאם לעילות המנויות בסעיף 238א(ח) לחוק התכנון והבניה, יפעיל בית המשפט ביקורת שיפוטית על צווי הריסה מינהליים, באופן מצומצם למדיי. (רע"פ 5285/12 מורחי נ' יו"ר הועדה לתכנון ובניה תל אביב-יפו [פורסם בנבו] (21.8.2012))". יודגש כי הלכה זו לא השתנתה אף לאחר התיקון. תקינות הוצאתו של צו הריסה מנהלי, נבחנת בהתאם לקיום התנאים הקבועים בסעיף 221 לחוק, לאמור:

"221. (א) ראה מנהל היחידה הארצית לאכיפה, יושב ראש ועדה מקומית או מהנדס הוועדה, על יסוד תצהיר שהגיש לו מפקח כאמור בסעיף קטן (ב), כי בוצעה עבודה אסורה, רשאי הוא לצוות בכתב על הריסת העבודה האסורה (בפרק זה – צו הריסה מינהלי), ובלבד שבמועד הגשת התצהיר לא הסתיימה העבודה האסורה או שלא חלפו יותר משישה חודשים מיום שהסתיימה, ולעניין עבודה אסורה לגבי בית מגורים – בית המגורים לא אוכלס או שלא חלפו יותר מ-30 ימים מהיום שאוכלס; צו הריסה מינהלי יכול שיכלול גם הוראות בדבר הפסקת שימוש אסור".

בעניין ביטול צו הריסה מנהלי קובע סעיף 229 לחוק כי:

"לא יבטל בית המשפט צו מינהלי אלא אם כן הוכח לו שהעבודה או השימוש בוצעו כדין או שלא התקיימו הדרישות למתן הצו כאמור בסימן זה, או אם שוכנע כי נפל הצו פגם חמור שבשלו יש לבטל את הצו".

כלומר, מלשון הסעיף עולה כי על מנת שניתן יהיה להורות על ביטול צו מנהלי צריך להתקיים תנאי אחד מהתנאים שנקבעו בסעיף: הראשון, העבודה בוצעה כדין; השני, לא התקיימו הדרישות למתן צו כאמור בחוק; או התנאי השלישי, נפל פגם חמור שבשלו יש לבטל את הצו. אציין ואומר כי הצו המנהלי אינו אקט עונשי וחלים עליו כללי המשפט המנהלי, כאשר עומדת לרשות חזקת התקינות המנהלית, לפיה פעולותיה המנהליות של הרשות נעשו כדין אלא אם הוכח אחרת. על המבקש לסתור חזקה זו, מוטל הנטל להוכיח את דבר קיומו של הפגם שנפל, לטענתו, בהתנהלותה של הרשות המנהלית (ראה: רע"פ 2956/13 דמקני נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה תל אביב יפו (31.7.2013).

לאורם של דברים אלו אבחן את הבקשה גופה:

פגמים בהוצאות הצווים, האמנם?

14. ב"כ המבקש טען כי הצו נשוא הבקשה הוצא בהיעדר סמכות ע"י המשיבה, כאשר הסמכות להוצאתו נתונה לועדה מקומית לתכנון ובניה עירון שכן היא זו שהגישה את כתב האישום כנגד המבקש.

ראשית, המפקח מטעם המשיבה העיד בפני כי למשיבה ולועדה המקומית נתונה סמכות אכיפה מקבילה. שנית, על טיבה והיקפה של הסמכות שנתונה למשיבה לשם הוצאת צו הריסה מנהלי עמד בית-המשפט שוב אך זה מקרוב בעפ"א (מח' חי') 18458-04-19 אברהים נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה עירון (2019).

שנית, העובדות אשר הונחו בפני הינן כדלקמן: ביום 29.7.18 ביקר מפקח היחידה הארצית לאכיפת דיני תכנון ובניה, מר אלון בראונשטיין בשטח נשוא הבקשה וביום 1.8.18 חתם על תצהיר על ידי ובו פירוט ממצאיו (ת/1). ביום 30.7.18 נשלח מכתב ע"י מ"מ מנהל תחום אכיפה מרחב חיפה, יובל ליפשיץ, בו הודעה על פי סעיף 254 יג' (א) לחוק התכנון והבנייה, (להלן: "ההודעה"), ובה צוין כי מנהל היחידה הארצית הורה כי לא ייפתח על ידי הוועדה המקומית הליך אכיפה לפי פרק י' לחוק התכנון והבנייה בעניין חשדות לביצוע עבירות במקרקעין בהם ביקר המפקח. בהודעה נקבע בסעיף 2 כי: "על כן, עליכם להימנע מפתיחה באמצעי אכיפה מכל סוג, על פי פרק י' לחוק. ככל שננקט אמצעי אכיפה על ידי הוועדה בעניין המקרקעין שבנדון, הורה המנהל על הפסקת הטיפול על ידכם והעברתו לטיפול מפקח היחידה הארצית". בהמשך ערך מנהל מחוז ביחידה הארצית מר אברהם ברוך כהן (להלן: "מנהל המחוז") התייעצות עם מתכננת המחוז ועם היועץ המשפטי, וביום 12.8.18 חתם מנהל המחוז על צו ההריסה.

בהתאם להוראות סעיף 254 יג' (א) לחוק התכנון והבניה הרי שליחידה הארצית נתונה הסמכות להוציא את צו ההריסה ובהתאם אין בסיס לטענות המבקש בדבר העדר סמכות למנהל היחידה הארצית להורות על העברת הטיפול.

שיהוי בהוצאת הצו

15. אינני מקבל את טענת המבקש לפיה המשיבה השתהתה בהוצאת הצו שכן אין חולק כי הצו הוצא במועד בו טרם נסתיימה העבודה במבנה ושעה שהמבנה טרם אוכלס. בתמונות שצורפו לסיכומי המשיבה נראה המבנה במצב של שלד. שנית "כאשר הפעולה המנהלית שאותה אנו בוחנים נוגעת לאכיפת החוק, ההשתהות בהפעלת אמצעי האכיפה כשלעצמה לא תיצור מניעות כלפי הרשות האוכפת אלא במקרים קיצוניים ויוצאי-דופן." (ראו רע"פ 1520/01 שוויצר נ' יושב-ראש הועדה המחוזית לתכנון ולבנייה פ"ד נו(3) 595 (2002), בעמוד 604 . לפיכך, נראה כי המשיבה לא השתהתה בהוצאת הצו.

אכיפה בררנית

16. ב"כ המבקש טען לאכיפה בררנית, והפנה להחלטה שיפוטית שניתנה ביום 28.6.10 בב"נ 32503-05-10 בנוגע לאותו גוש ולאותה חלקה בשטח הצמוד לשטחו של המבקש, לפיה צו ההריסה יעוכב למשך 6 חודשים, אלא שמאז ועד היום צו ההריסה לא בוצע. כמו כן טען ב"כ המבקש כי בחלקות הסמוכות לחלקתו של המבקש נבנו מבנים רבים ללא היתר אולם המאשימה לא פעלה להוצאת צו הריסה כנגד אותם מבנים.

בהליך בו אנו מצויים, בשונה מהליך פלילי אין טענת אכיפה בררנית מהווה עילה לביטול צו הריסה, ובכל מקרה לא הונחה כל תשתית עובדתית ממנה ניתן להסיק כי צו ההריסה שהוציאה הועדה מהווה אכיפה בררנית. חזקת תקינות מעשה המנהל לא הופרכה במקרה זה שבפני. מקובלת עלי טענת המשיבה כי בעקבות מדיניות חדשה בה החלה לנקוט לפני כשנתיים החלה להוציא צווי הריסה בתחום השיפוט שבאחריותה, בין היתר בתחום המו"מ ואדי ערה - עירון, בין היתר כנגד מבנים רבים שנבנו שלא כדין.

במקרה דנא, המבקש לא הוכיח כי בוצעה לכאורה הבחנה לא ראויה בין מי שנתוניהם הרלוונטיים שווים. הבנייה שלכאורה בוצעה שלא כדין על ידי שכנו של המבקש בקרקע, בוצעה, גם לגרסתו של המבקש, לפני שנים, בשנת 2010, ואין מדובר בבניה חדשה שאינה נאכפת. בנסיבות אלה לא מצאתי ממש בטענה בדבר קיומה של אכיפה בררנית, והיא נדחית.

לסיום

17. לנוכח כל האמור לעיל הנני דוחה את הבקשה לביטול ביצוע צו ההריסה המנהלי.

כמו כן בקשת המבקש לעיכוב ביצוע צו ההריסה המינהלי - נדחית.

5129371

54678313

אני מחייב את המבקש לשלם למשיבה הוצאות הבקשה ושכ"ט עו"ד בסך של 2500 ₪. סכום זה ישא ריבית והפרשי הצמדה החל מיום מתן ההחלטה ועד התשלום המלא בפועל.

החלטתי תשלח לצדדים בדואר רשום בצרוף אישורי מסירה.

ניתנה היום, ג' אב תשע"ט, 04 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.