1. תביעה בסך של 11,700 ₪ לתשלום שכר טרחת התובע, עו"ד במקצועו, בייצוג בתביעה בבית הדין לעבודה כנגד מעסיקיו של הנתבע במשך עשרות שנים. התביעה נסמכת על הסכם ייצוג משפטי ומחושבת לפי עשרים שעות עבודה, וזאת עד לסיום הפסקת הייצוג שארע מקץ חודשים ספורים, לאחר הגשת כתב תביעה, בקשה לפטור מאגרה, וכתב תביעה מתוקן, ובטרם התנהל דיון בתיק.
2. הנתבע, המצוי במחצית העשור השמיני לחייו וניכר, בין היתר לפי דבריו, כי ידע ימים יפים מאלה, גרס כי הסכמה לתשלום לפי שעות עבודה לא ניתנה מצדו, כי פעולות התובע היו נגועות ברשלנות, ואף במעילה באמונו תוך שיתוף פעולה עם הצד שכנגד בתיקון כתב התביעה והפחתתה, ובתמורה לשלמונים, ואף כי לא הנתבע הוא שהביא להפסקת הייצוג. בנסיבות הללו הכחיש הנתבע את זכותו של התובע לקבל שכר טרחה.
3. ההוראה בהסכם שכר הטרחה עליה מסתמך התובע מנוסחת כך:

"אם הלקוח יבקש להפסיק את עבודתו של עורך הדין, או שעורך הדין יתפטר עקב מחדל של הלקוח או אי תשלום שכר טרחה או הוצאות, ישולם לעורך הדין שכר טרחה בשיעור של 500 ₪ בתוספת מע"מ, בגין שעות העבודה שבוצעו עד אותו שלב"

1. לאחר שמיעת עדויות הצדדים נצטלל כי האמת המשפטית מצויה במפגש הדרכים שבין המקום בו החריש התובע למטה מן הצורך ואף למטה מן ההגינות, לבין המקום בו הכביר הנתבע למעלה מן הצורך ואף למטה מן ההיגיון, וכי בגרסאות שניהם יש להפריד בין הדבקים ביחס לפלוגתות שונות תוך שימוש באזמל של פלגינן דיבורא.
2. לאלתר ייאמר - לחשדותיו של הנתבע בדבר קנוניה בה היה מעורב התובע, לא נמצא ביסוס ראוי, ונוכח כך סיפק התובע הסברים מניחים את הדעת לצורך בתיקון כתב התביעה שהוגש לבית הדין לעבודה ובהפחתת סכום התביעה הנקוב בו.
3. גם בגרסאות הנתבע הן ביחס לחתימתו על המסמכים שהציג התובע, הן לעניין שעות העבודה שהושקעו בפגישות אתו, והן בנוגע להסכמתו לתיקון כתב התביעה ניכרו חולשות של שכנוע עצמי, וטיעוניו לעניין הפלוגתות הללו לא צלחו את מבחן המהימנות, בין היתר משזוהו בהן מתרסי הגנה סותרים ומתחלפים [ראו לעניין הראשון - עמ' 7 לפרוטוקול, שורות 11-26, לעניין השני - עמ' 1, שורות 33-34, עמ' 2, שורות 1-5, אל מול עמ' 8, שורות 4-11, ולעניין השלישי – עמ' 2, שורות 6-23].
4. עם זאת, נתתי אמון בתיאורו של הנתבע את נסיבות ניתוק היחסים בין הצדדים, אשר נפרש הן בכתב ההגנה והן בעדותו בבית המשפט באורח חי, עקבי וחד משמעי, כהאי לישנא:

"יש פה דבר שקרי, הוא כותב בכתב התביעה שלו שאני ברחתי ממנו, עזבתי אותו בלי לדבר איתו. ויש פה עוד דבר ואני אמרתי אז נדמה לי בפעם הקודמת שהיתה שיחה בינינו ששאבי התקשר אלי ושאל אם יש לי שאלות אם יש לי מה לדבר, אז היו כמה דברים שדיברתי איתו, דבר ראשון ביקשתי ממנו לערער לבית הדין לעבודה על האגרה כי אני משלם היום 519 ₪ כל חודש לבית הדין לעבודה, גם רשמתי בכתב ההגנה שהוא עשה את הערעור כלאחר יד כי הוא לא רשם שם שאני לא מקבל פנסיה, ויכול להיות שזה היה עוזר כי זה הדבר העיקרי. ואז המשכתי לבקש ממנו שנגד הענק שאני עבדתי 42 שנה שיבטל את התביעה, אז הוא אומר לי אני החלטתי, אמרתי לו אם החלטת אז תגיש, הרי מצד אחד אני לקוח שלי, ומצד שאני הוא מדבר אתי כאילו אני חייב לו כסף. אחר כך אותו הדבר, כשאמרתי לי שאני רוצה שיבטל את התביעה נגד הענק, כי עבדתי שם 42 שנה והם היו יותר ממאה אחוז אתי, ואז הוא אומר לי אני החלטתי, אמרתי לו אם אתה רוצה להגיש תביעה תגיש, אבל אם נפסיד אתה תשלם, אז הוא עונה לי אם אתה רוצה לבוא ולשבת אתי ולדבר תצטרך לשלם, אז אמרתי לו אולי אתה רוצה שאמצא עו"ד אחר, אז הוא אומר לי תעשה מה שאתה חושב, ואז ניתק הקשר בינינו".

1. המימרות "אם אתה רוצה לבוא ולשבת אתי ולדבר תצטרך לשלם" ו"תעשה מה שאתה חושב", המחוות על כך שקצה נפשו של התובע במתן שירותים משפטיים לנתבע והוא הציג תנאי להמשך טיפולו בנתבע החורג מהסכם שכר הטרחה ביניהם ובכך הביא לניתוק הקשר, לא הוכחשה על ידי התובע, והלה, שהינו כאמור עו"ד, אף נמנע מלבקש לחקור את הנתבע על כך.
2. להשלמת התמונה - גרסתו של התובע עצמו לעניין זה ניתנה בשפה רפה, מבלי לציידה בפרטים, ומבלי להציג אסמכתאות לכך שיש להטיל את האשם לניתוק הקשר על הנתבע. למעשה הסתפק באמירה לפיה "התובע בשלב מסוים הודיע במשרדי שהוא מבקש להפסיק את העבודה", ומבלי שהרחיב לגבי הזמן והדרך בהם נעשה הדבר, או הביא לעדות את מי שנמסרה דרכו ההודעה הנטענת.
3. לא מן המותר לציין גם כי התביעה הוגשה בלא שצורף לו מסמך אחד לרפואה, והתובע המציא לבית המשפט מסמכים שונים הקשורים לסכסוך, לרבות הסכמי הייצוג המשפטי שהם אבן הראשה של התביעה, רק בעקבות שאלות בית המשפט ולאחר קביעת מועד דיון נוסף.

ודוק, היה בידי התובע להציג לבית המשפט את ההודעה על הפסקת הייצוג שהוגשה לבית הדין לעבודה, וממנה יכול וניתן היה ללמוד באילו נסיבות הסתיים הייצוג, לרבות האם התובע התפטר מייצוגו של הנתבע או להיפך, ברם התובע נמנע מלעשות כן.

1. כמודה במקצת, ובאופן שבמידת מה מאשש את גרסת הנתבע כי התובע העלה דרישה לשכר טרחה נוסף במגמה לנתק את הנתבע ממנו, אף השיח התובע כך:

"הוא היה לקוח בעייתי, אז לא ניסיתי לשנות את דעתו".

וכן: "התובע גזל ממני הרבה זמן מעבר לזמן סטנדרטי, הוא שאל שאלות ארוכות שוב ושוב, עד מועד מסוים נתתי לו את השירות וציפיתי שהוא יבין את הדברים, וממועד מסוים אני מודה שאמרתי לו די אי אפשר, פגישות בלתי נגמרות. בשיחת טלפון זכור לי שהוא שאל את אותה שאלה שוב ושוב, וכך היה בכל שלב. כל שלב היה כרוך בקשיים וזאת הסיבה ששיניתי את הסכם שכ"ט. ככל שהוא הרגיש שעצרתי את השטף הבלתי פוסק של השיחות וזה לא מתאים לו, הוא יכל להחליף, אבל לשלם שעות עבודה."

1. אכן, על הדיון בפניי הבזיק הרושם, וזאת מהאופן החזרתי והכפייתי בו העלה הנתבע את טיעוניו, גרסאותיו, ובפרט חשדותיו הבלתי מבוססים, כי כלקוח, הנתבע עשוי לדרוש מעורך דינו ת"ק פרסאות של אורך רוח, ברם הא בהא תליא – משנטל על עצמו התובע להיות שלוחו הנאמן והמסור [ראה סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין תשכ"א-1961] של אדם שניתן על אתר לעמוד על מזגו, וזאת בתנאים ובתמורה המפורטים בהסכם שניסח בעצמו, הרי שעת נמלך בדעתו ובחר שלא לעשות עצמו יותר כרב פרידא ש"הוה ליה ההוא תלמידא דהוה תני ליה ארבע מאה זימני וגמר", [לרב פרידא היה תלמיד אחד שהיה מסביר לו ארבע מאות פעם עד שהבין - תלמוד בבלי, מסכת עירובין, דף נד, עמוד ב] וביקש להיפטר מהנתבע, לא ייפטר מעמידה בתנאי אותו הסכם.
2. על שדה המוקשים הנוצר בשטח ההפקר שבין ציפיות שני הצדדים להסכם ייצוג, עורך הדין ולקוחו, ועל הזהירות הנדרשת מעורך הדין הצועד בו, עמד כב' השופט ט' חבקין בתיק תביעה קטנה אחר [ת"ק (ת"א) 1128-11-14 גוזלן נ' אילון אורון חברת עורכי דין (2016)] בתבונת חקר ובמידת קב ונקי:

"יש לזכור כי עורכי דין מטפלים בתיקים ובלקוחות רבים בעת ובעונה אחת. מנקודת מבטם של חלק מהלקוחות, בייחוד לקוחות פרטיים (שאינם עסקים המנהלים תיקים רבים), התיק הספציפי עשוי להיות עיקר עולמם. כך במיוחד כשמדובר במחלוקות המתאפיינות במעורבות רגשית רבה והשלכות משמעותיות על אורח חייו של הפרט, כגון תיקי מעמד אישי ועניינים פליליים. עורך הדין נדרש לתעדף את המשימות באופן מושכל. לא אחת קורה שלקוח מבקש לקבל מענה דחוף, ועורך הדין בוחר שלא להשיב לו מיד משום שהוא יודע שצרכי התיק אינם מחייבים זאת, ושמבחינת סדר העדיפויות נכון לטפל כעת בתיקים אחרים, דחופים יותר. עורך הדין, מבחינתו, פועל לפי סדר עדיפויות מקצועי נכון ובשיקול דעת סביר. אולם אם הלקוח אינו מבין זאת ומתקבל אצלו רושם מוטעה, עלול להיווצר משבר אמון מיותר. אופי זה של מערכת היחסים – דהיינו: עורך הדין שאמור ליתן מענה לאינטרס האמתי של הלקוח, ולקוח שמתקשה להעריך אם הוא מטופל כראוי ועלול לטעות בנושא – יוצר כר נרחב למחלוקות, לקצרים בתקשורת ולמשברי אמון...

...כדי למנוע סיכונים מסוג זה נדרש עורך הדין להשקיע משאבים לא מבוטלים לא רק בטיפול המשפטי עצמו, אלא גם בשקידה על כך שהלקוח יחוש שהוא מטופל כראוי. בין היתר, על עורך הדין לחזור ללקוח (הוא או מי מטעמו) בתוך פרק זמן סביר מעת שהלקוח פנה אליו; הוא נדרש לעדכן את הלקוח בקורות התיק ובשלביו השונים; וככל שקיימים עיכובים – מדוע הדבר קורה; עליו להסביר ללקוח את הטקטיקה ואת האסטרטגיה של ניהול התיק, ולוודא שיבין אותן ושיסכים להן; אם מתגלה אי הסכמה בינו לבין הלקוח, יש לנסות לפתור אותה ולקבל את הסכמתו לפני שמתקדמים; על עורך הדין להסביר ללקוח את הסיכונים והסיכויים המתעוררים בצמתים המרכזיים של הייצוג, ולגלות דעתנות במידה המתאימה אם הלקוח מבקש לנהל את התיק באופן שאינה עולה בקנה אחד, לגישתו המקצועית של עורך הדין, עם האינטרס של הלקוח. ככל שמדובר בלקוח הדיוט שפחות מבין בדרך שבה מתנהלים הליכים משפטיים, כך נדרש עורך הדין להקדיש יותר בהיבט זה...

...מנגד, עורך הדין נדרש להקדיש אמצעים סבירים ומידתיים לטיפול בלקוח, כנגזרת של מכלול נסיבות העניין, ולא מעבר לכך. הוא אינו מחויב לקיים את דרישותיו של הלקוח אם הן בלתי סבירות ואינן דרושות מבחינה מקצועית לייצוג מיטבי. אין לומר כי עורך דין נדרש לרקוד לפי החליל של הלקוח. לא כל פנייה צריכה להיענות מיד, ולא כל בקשה צריכה להיות מקוימת כמות שהיא. במקרים המתאימים נדרש עורך הדין למתוח קווי גבול ולתחום את גבולות הגזרה. לשם כך רצוי לערוך תיאום ציפיות – מראש אך גם בדיעבד.

עורך הדין הוא בעל מקצוע, ועליו לצפות את האפשרות שקושי כאמור יתעורר ולהיערך לו מבעוד מועד. הפתרון המועדף הוא לזהות שמשבר אמון ממשמש ובא ולמנוע אותו. אולם אם גם ניתן היה לצפות את משבר האמון אך לא למנוע אותו, על עורך הדין לאסוף ראיות מזמן אמת ולהציגן בבית המשפט לכשיידרש, כמי שמצוי בעמדה טובה יותר להיערך לדיון משפטי בנושא זה ולהוכיח שעשה את הנדרש – במסגרת הסביר – למנוע את משבר האמון."

1. על כך אוסיף פרפראות משלי. כי ישאלך בנך - על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על צדק? [על משקל "על מה אנחנו מדברים כשאנו מדברים על אהבה", ר' קארבר, בתרגומו של מ' רון, 1992], ואמרת לו – בראש ובראשונה אנו מדברים על הכרה. אנשים משתמשים בבעלי דינם כמרפא לכאבם, אחד את השני הם שמים על הפצעים הקיומיים שלהם [על משקל "אנשים משתמשים זה בזה", י' עמיחי, שירי אהבה, הוצאת שוקן, 1986]. לפרקים כל חפצו של בעל דין היא כי מי שהתנכר לו במשך זמן רב יכיר באולם בית המשפט בנוכחותו, בעצמיותו ובמהותו כיצור אנושי בעל ערך, שראוי לנהוג בו בכבוד. אשר על כן אותה הכרה בתחושתו הסובייקטיבית של בעל דין כי נגרם לו עוול הראוי לתגמול, ושיקופה באופן אובייקטיבי, אותו עיגון סמכותני בפסק דין לנראטיב הפנימי של בעל הדין, זה שעד עתה היה חשוף כעלה ברוח להתנהלות בעל ריבו, אינו תוצר לוואי של עשיית הצדק, אלא עמוד השדרה שלה.

"להליך השיפוטי יש ערך משחרר. ממש כשם שהתאטרון חותר להשיג קתרזיס בקרב הצופים, כך הסיפור השיפוטי הסמכותי מתניע ניקוי פנימי פסיכולוגי מטהר בקרב האזרחים. משמתברר הסיפור האמתי, מוּשב על כנו הסדר הציבורי, מחודדת ההבחנה בין רע לטוב ומשוקם אמון האזרחים בהבחנות הערכיות הבסיסיות שעל פיהן הם מנהלים את חייהם" [מתוך "הקתרזיס לא מומש", י' צ' שטרן, א' שגיא, "מולדת יחפה - מחשבות ישראליות", הוצאת עם עובד והמכון הישראלי לדמוקרטיה – 2011].

עורך דין הנוטל ייצוגו של אדם החש כי נגרם לו אי צדק, לרבות הגנתו של מי שחש שהוגשה נגדו תביעה שאינה צודקת, משמש כתחנת העזרה הראשונה הטיפולית בהיותו הגורם המשפטי הראשוני שבכוחו לאשש את תחושותיו הסובייקטיביות של בעל הדין, להציג בפניו דיאגנוזה מקצועית, לרבות מפת דרכים ברורה וניתוח מושכל של סיכויים וסיכונים, ולהנחיל לטענותיו ולתחושותיו מרחב בטוח, מכיל ומשכלל, לרבות ארגונן, שיופן, והעצמתן על ידי תרגומן לשפה משפטית, על סממני הכוח המובנים שבה. בהחלטתו המקצועית האובייקטיבית להגיש תביעה בשם הלקוח, לאחר שבדק את התשתית העובדתית שהניח בפניו, יוצר אפוא עורך הדין מחויבות טיפולית מסוימת כלפי הלקוח, שמטבע הדברים מפתח בו תלות שמידתה נגזרת מפערי הידע, המעמד, והכוח שביניהם. עורך הדין הוא משיט הסירה בה מטלטל הלקוח על פני מים סוערים, ובו הוא שם מבטחו.

1. במבחן המתואר לעיל הרושם הוא כי לא רק שהתובע דנא לא נערך כראוי לקושי שהיה ניתן לחזותו מראש נוכח צביונו של הנתבע הניכר בנקל, ודרך על מוקשים תוך צעידה בשדה שעל פתחו התנוסס מראש השלט "זהירות מוקשים", אלא שהוא אף שיגר טיל חכם משלו לתוך אותו שדה בתמרון המשורטט בסעיף 8 לעיל ומנוגד לחובת תום הלב בקיום חוזה הקבועה בסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג – 1973, וזאת על מנת להביא לפיצוצו המוחלט, ליצור אדמה חרוכה, להרחיק מעליו את הנתבע, אדם ישיר, בוטה ובלתי מתוחכם, ולמלט עצמו משם כשהוא מותיר בילקוטו כזית של פת שכר טרחה. על אחת כמה וכמה שלא הוצגו ראיות מזמן אמת לכך שהתובע עשה את הנדרש והסביר למנוע את משבר האמון.
2. הפועל היוצא מהאמור לעיל – לא נחה דעתי כי הנתבע הוא שביקש להפסיק את עבודתו של התובע, ומשכך לא התקיים התנאי הקבוע בהוראה המצוטטת בראש פסק דין זה והמסדירה את עניין שכר הטרחה במקרה של ניתוק היחסים בטרם השלמת ההליך המשפטי.
3. באשר לכברת הדרך הנוספת שביקש התובע להלך בה, והינה קביעת שכר ראוי מכוח דיני עשיית עושר [דרישה חלופית אשר התובע לא העלה בכתב התביעה אלא רק בדיון], אשמיע זאת:

משעוגנה בהסכם שכר הטרחה הוראה בגדרה עוצבה על ידי התובע עצמו מפת הסיכונים לשני הצדדים במקרה של הפסקת הייצוג, הפסדו של התובע את תמורת עמלו הינה במשפט, המשפט החוזי הנובע ממשפטיו שלו כפי שניסחם בהסכם הייצוג על סמך הניסיון והידע המקצועיים שלו, וכוחו העודף.

אשר על כן אין מקום להחיל את סעיף 46 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג- 1973 או לשקול השבה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט [ראו ע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ נ' עו"ד יחיאל, פ"ד נח(5) 20, עמ' 27 לפסה"ד, מול האות ד'], בנסיבות דנא בהן לא מולאו התנאים שנקבעו על ידי התובע עצמו בהסדר החוזי, ואף מסתבר שהוא שגרם להפסקת הייצוג.

ודוק, אף התובע הכיר בעדותו בכך ש: "לגבי מה קורה אם מפסיקים את השירותים המשפטיים, בהסכם השני נקבע כי... האמת שזה לא נוסח כראוי. זה נכון שההוראה שקיימת היא 500 ₪ לשעה."

1. במשקל האמור לעיל, ובהתחשב באופי הדיוני החסכוני של ההליך ומטחווי קשת ההכרעה הראויה בגדרו, לא ראיתי מקום להרחיב את יריעת הדיון גם לשאלת השלכותיהן של שתי תורפות נוספות בהתנהלות התובע. מקום האחת הוא בניסוח ההוראה עצמה בה נכתב כאמור לעיל: "ישולם לעורך הדין שכר טרחה בשיעור של 500 ₪, בתוספת מע"מ, בגין שעות העבודה שבוצעו עד אותו שלב", ומבלי שפורט כי הכוונה היא ל-500 ₪ לכל שעת עבודה. מקום השנייה הוא בהימנעותו של עורך דין מלבצע רישום שעות בזמן אמת כאשר הסכם שכר הטרחה כולל אפשרות לגביית שכר טרחה על פי מנגנון שעתי, ומשהסברו של התובע לעניין זה לא הניח את דעתי [ראו עמ' 6 לפרוטוקול, שורות 35-37, עמ' 7 שורות 1-2].

התוצאה:

1. במכלול האמור לעיל נדחית התביעה.
2. התובע יישא בהוצאות הנתבע בסך של 500 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים.
3. ניתן להגיש בקשת רשות ערעור על פסק דין זה בתוך 15 ימים מקבלתו.

ניתן היום, ט' ניסן תשע"ט, 14 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.