מונחת בפניי בקשה דחופה ליתן צו מניעה לאסור על המשיב, בית החולים "סורוקה", להעביר את המבקש מבית החולים לבית חולים ברשות הפלסטינית, טרם שיינתן אישור הכרה מטעם המוסד לביטוח לאומי לפיו, האירוע בו נפגע המבקש ביום 13.8.18, הינו בבחינת "תאונת עבודה".

במסגרת הבקשה נטען כי המבקש, תושב שטחי הרשות הפלסטינית, נפגע במהלך עבודתו ביום 13.8.18, באזור התעשייה בשדרות, עת נפל מגובה רב.

לפי הנטען, המבקש פונה לבית החולים סורוקה, וכי בסמוך לאחר מכן, ביום 22.8.18, הוגשה למוסד לביטוח לאומי תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה. ואולם, חרף חלוף הזמן מאז ועד הנה, טרם הכיר המוסד לביטוח לאומי באירוע כ"תאונת עבודה".

מכל מקום, נטען כי ביום 26.9.18 הודע לאביו של המבקש כי המשיב פועל להעברתו לבית חולים בשטחי הרשות הפלסטינית, מאחר שלא נמצא גורם שיממן את המשך אשפוזו של המבקש בבית החולים סורוקה.

ביום 27.9.18 הגיש המבקש לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים תביעה עיקרית ובקשות לסעדים זמניים נגד המוסד לביטוח לאומי ונגד בית חולים סורוקה. עוד באותו היום ניתנה החלטת כב' בית הדין האזורי לעבודה, במסגרתה, בין היתר, נקבע כי על המבקש לפנות לקבלת סעד כפי שימצא לנכון מבית המשפט המוסמך.

באשר לסמכות המקומית – נקבע בהחלטת בית הדין האזורי, כי לא הוברר מדוע נתונה סמכות מקומית לבית הדין האזורי לעבודה בירושלים, חלף בית הדין בבאר-שבע.

המבקש הוסיף וטען כי ככל שיימצא על ידי המוסד לביטוח לאומי שהאירוע מוכר כ"תאונת עבודה", הוא יהא זכאי לקבל את מכלול הטיפול הרפואי בבתי החולים בשטחי ישראל.

בהקשר זה צורף לבקשה מכתבו של מר טארק תמימי, אשר לפי הנטען מתמחה בטיפול והעברת חולים בשטחי הרשות הפלסטינית. במסגרת המכתב טוען מר תמימי כי למבקש פגיעה מערכתית מורכבת, ועל כן, אין באפשרות המבקש לקבל את הטיפול הדרוש בבתי החולים בתחומי הרשות הפלסטינית.

כן נטען, כי בהתאם לחוק לניהול מוסדות (מקרים מיוחדים), התשי"ב-1952 (להלן: "החוק לניהול מוסדות") אין בכוחו של בית החולים לפנות את המבקש מבית החולים, וככל שהוא חפץ בכך, על בית החולים ליזום הליך בהתאם להוראת סעיף 8 לחוק.

המבקש חתם דבריו בטענה כי הסמכות העניינית להכריע בבקשה נתונה לבית הדין לאזורי לעבודה. ואולם, לדבריו, נוכח החלטת בית הדין הנזכרת, ועל מנת שהמבקש לא ימצא עצמו מול שוקת שבורה, מוגשת הבקשה לבית משפט זה.

דיון

בפתח הדברים ייאמר כי דרך הילוכו של המבקש, באמצעות בא כוחו, בעניין הסמכות העניינית, איננו מחוור.

בסעיף 27 לבקשה טוען המבקש כי הוא סבור שהסמכות העניינית להכריע בבקשה נתונה לבית הדין האזורי לעבודה. ככל שכך, לא מחוור מדוע פעל להגיש הבקשה לבית משפט זה.

החלטת בית הדין האזורי לעבודה מיום 28.9.18, אשר צורפה כנספח א' לבקשה, קובעת כי המבקש לא הצביע על מקור סמכותו של בית הדין לדון בהליכים שנקט מול המשיב 2. אין בהחלטה זו כדי לקבוע כי בית הדין האזורי נעדר סמכות עניינית.

מכל מקום, אף אם ניתן לחלץ מסקנה אחרת מהחלטת בית הדין האזורי, ברי כי על המבקש להצביע על מקור סמכותו של בית משפט השלום לדון בהליך דנא.

בהתאם לתקנה 9(6) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, על המבקש להראות כי בית המשפט מוסמך לדון בתובענה. נוכח זאת, מקום בו המבקש עצמו טוען כי בית משפט שלום נעדר סמכות, ברי כי מטעם זה בלבד, אין מקום להידרש לבקשה במתכונתה.

על המבקש להחליט בלבבו איזוהי הערכאה אשר לה הסמכות לדון בעניינה של הבקשה, תוך הצבעה על מקור סמכות קונקרטי.

למעלה מן הצורך ייאמר, כי טענות המבקש ביחס לתחולת החוק לניהול מוסדות על המקרה דנא, איננה מובנת.

מטרת החוק לניהול מוסדות הינה להבטיח ניהול יעיל של מוסדות המשמשים כמקום מגורים, אחסון או אשפוז ללקויים בגופם או בנפשם, או לקשיי חינוך, ליתומים, לזקנים, לנכים או לעוברי אורח.

על מנת להשיג מטרה זו, נקבע בסעיף 8 לחוק כי שופט שלום רשאי לצוות בתנאים מסוימים על כל אדם הנמצא בשטח המוסד לצאת משטחו, אם בית המשפט משוכנע שהצו דרוש על מנת למנוע הפרעות בניהול המוסד בהתאם למטרות שלהן נוסד.

אין בחוק, לכאורה, חובה על בית החולים ליזום הליך משפטי קונקרטי לשם פינוי חולה משטח בית החולים, כאשר בית החולים סבור כי לא נשקפת סכנה לחיי המטופל, בפרט כאשר המטופל חב חוב גדול לבית החולים ואין גורם אחר שיממן את המשך אשפוזו.

למצורפי הבקשה צורפה תגובה שהגיש המשיב בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים, במסגרתה מציין בא כוחו של בית החולים: "בית החולים סיים זה מכבר את הטיפול המציל חיים במבקש. בהבהרה שעשה רופא מומחה בבית החולים (ומצורף בנפרד בשל קשיים טכניים), נקבע באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי החולה זקוק עתה לשיקום ואין מניעה שהניתוח הנוסף ייעשה בעתיד הקרוב".

בנסיבות אלה, אם סבור בית החולים כי המבקש איננו זקוק עוד לטיפול דחוף, כי אם לטיפולים מאוחרים שאין מניעה לעשותם בעתיד הנגלה לעין, לא ברור מהו מקור סמכותו של בית המשפט לחייב את המשיב להמשיך להותיר בחזקתו את המבקש, לפרק זמן בלתי מוגבל עד אשר המוסד לביטוח לאומי יכיר באירוע כ"תאונת עבודה", כאשר אין עוד צורך טיפולי-ניתוחי בשלב זה, למצער לא טיפול רפואי המצדיק המשך היוותרות בין כותלי בית החולים.

לא נעלם מעיניי המכתב שצירף המבקש לבקשה, החתום על ידי מר טארק תמימי, אשר לטענתו הינו מתמחה בטיפול והעברת חולים בשטחי הרשות הפלסטינית. ואולם, מעבר לעובדה כי מדובר במכתב שאיננו ערוך כתצהיר, הרי מר תמימי אינו מעיד על עצמו כי הינו בעל מומחיות רפואית, ועל כן, בכל ההערכה, אין בכוחו לתת הערכה מקצועית לגבי הטיפול הרפואי הדרוש למבקש.

אף אילו הייתי מגיע למסקנה כי ניתן להטות קשב לטענת מר תמימי כי בתי החולים בשטחי הרשות הפלסטינית אינם יכולים לתת טיפול נאות למבקש בשים לב למצבו הרפואי, הרי אין בכך כדי ללמד כי יש לחייב את בית החולים להותיר את המשיב בין כתליו, כאשר אין צורך בטיפול רפואי דחוף ומציל חיים. ככל שבהמשך יינתן אישור המוסד לביטוח לאומי לכך שהאירוע מוכר כ"תאונת עבודה", ובכפוף לכך שאישור כאמור יהווה תנאי מספק לפי החוק לקבלת טיפול רפואי בבתי החולים בשטחי מדינת ישראל (השווה: ס' 86-89 לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) התשנ"ה-1985), חזקה על המשיב כי יפעל בהתאם להוראות החוק.

למען שלמות התמונה ייאמר כי בתגובת המוסד לביטוח לאומי שצורפה לבית הדין לעבודה, צוין, כי בהתאם לחומר שצירף המבקש עד הנה, קיים קושי להעריך לעת הזו את סיכויי המבקש להוכיח כי מדובר בתאונת עבודה, בפרט כאשר המעסיק הנטען לא אותר, ואילו בעל העסק הנטען טוען כי אינו מכיר את המבקש.

לכל אלה יש לצרף את העובדה כי בהתאם לחוזר חשב משרד הבריאות מס' 02/11, מיום 1.5.11, מאז העברת סמכויות הבריאות לרשות הפלסטינית משנת 1994, האחריות על בריאות התושבים הפלסטינים מוטלת על משרד הבריאות ברשות, והוא זה אשר אחראי להגיש להם את הסיוע הרפואי הדרוש, לרבות מימון וקביעת מקום טיפול רפואי.

זאת, למעט במקרה חירום של אשפוז בישראל של פלסטיני חולה או פצוע, שלא אורגן מראש דרך משרד הבריאות. במקרה כזה, על בית החולים הישראלי לדווח ישירות ומיד לצד הפלסטיני, את עובדת האשפוז ואת מצבו של המאושפז ואבחונו. אחר זאת, על הצד הפלסטיני לתת התחייבות לכיסוי הוצאות האשפוז או לפנות את החולה לבית חולים פלסטיני, וככל שלא יעשה כן, בית החולים הישראלי יפנה את החולה ויחייב את הצד הפלסטיני בהוצאות, לפי התעריף הישראלי המקובל.

סיכום

לאור העובדה כי לא הוברר כי לבית משפט זה סמכות עניינית ומקומית לדון בתביעה, ובהתחשב בכך שגם לגופו של עניין לא הוברר מדוע על בית המשפט להיעתר לבקשה במעמד צד אחד, כאשר מקור הסמכות אליו הפנה בית המשפט בחוק לניהול מוסדות איננו מתייחס לעניינו של המבקש, ובהתחשב בכך שממילא המשיב טוען בכתביו כי המבקש איננו זקוק לטיפול רפואי מציל חיים בעת הזו (לעניין החובה להעניק טיפול דחוף כאשר נשקפת סכנה חמורה או כאשר מדובר במצב סיכון רפואי, ראה סעיף 11 לחוק זכויות החולה, התשנ"ו -1996), לא מצאתי להיעתר לבקשה במעמד צד אחד.

אינני סבור כי יש מקום לחייב את בית החולים להמשיך ולהחזיק בין כתליו אדם שלפי מיטב המומחיות המקצועית של בית החולים, אין בכך צורך בעת הזו. ככל שיסתבר שחלה חובה על בית החולים לספק למבקש טיפולים רפואיים מאוחרים, אחר שיוכר כנפגע תאונת עבודה, ככל שיוכר, ובכפוף לכך שהחוק מניב מסקנה כי על בית החולים לספק טיפול כאמור, חזקה על בית החולים כי יפעל כהוראות הדין.

המשיב ימסור תגובתו לבקשה לא יאוחר מיום 4.10.18.

מזכירות בית המשפט תשלח העתק ההחלטה לידי הצדדים, ובכלל זה לב"כ המשיב, עו"ד אמציה אטלס, טל' 03-5469035. מייל: [email protected].

המזכירות תעורר ההליך בפניי ביום 5.10.18.

ניתנה היום, כ"א תשרי תשע"ט, 30 ספטמבר 2018, בהעדר הצדדים.