בשם התובע: עו"ד יהודה רסלר

בשם הנתבעת: עו"ד יוסף הדס ועו"ד ניר הדס

1. התביעה שלפניי היא לפינוי מקרקעין. השאלה העומדת לדיון היא האם עומד בפני התובע מעשה בית דין המונע ממנו לברר את תביעתו. זאת בשל תביעת פינוי קודמת שהגישו שותפיו של התובע במקרקעין, ושנדחתה.

2. התובע, מר אמוץ וינברג (להלן – אמוץ) הגיש תביעה לפינוי מקרקעין. לפי האמור בכתב התביעה, אמוץ הוא הבעלים מכוח ירושה של שישית דירה ברחוב מרכז בעלי המלאכה 6 בתל-אביב-יפו. לפי הנטען, הנתבעת, גב' מרגלית פלדמן (להלן – מרגלית), מחזיקה בדירה משך שנים בניגוד לעמדת התובע ויתר הבעלים, ובלא שהיא משלמת דמי שכירות. בכתב התביעה נטען כי מרגלית הגישה בשנת 1992 המרצת פתיחה שבה ביקשה להצהיר שהיא הבעלים של הדירה, ואילו המרצת הפתיחה נדחתה (להלן – המרצת הפתיחה). אמוץ טוען כי לאור תוצאת המרצת הפתיחה, קם בפני מרגלית מעשה בית דין שעל-פיו היא אינה הבעלים של הדירה.

3. מרגלית טוענת בכתב הגנתה כי אמוץ הוא שמושתק מבירור תביעתו בשל מעשה בית דין. זאת בשל התנהלותו בתביעת פינוי קודמת שהגישו יתר שותפיו במקרקעין בשנת 2008, ושנדחתה (להלן – תביעת הפינוי הקודמת). יצוין כי דחייה זו של תביעת הפינוי הקודמת נעשתה על אף אותה דחייה של המרצת הפתיחה משנת 1992 שהגישה מרגלית להצהרה על זכויותיה בדירה. ייאמר כבר עתה שאמוץ לא היה אחד התובעים בתביעת הפינוי הקודמת, כי אם אחד הנתבעים וכי הופנה כלפיו סעד כספי מצד יתר שותפיו, עד שהתביעה נגדו נמחקה בשלביה המוקדמים. נטען כי התנהלותו של אמוץ בתביעת הפינוי הקודמת – שבה אף העיד על דוכן העדים שהוא אדיש לתוצאתה – מכפיפה אותו לדחיית אותה תביעה. כן נטען שהתביעה דנא הוגשה בשיהוי רב, וכי אמוץ לא העלה את טענותיו נגד מרגלית משך עשרות שנים.

עוד לפי הנטען על-ידי מרגלית בכתב ההגנה, במהלך בירור המרצת הפתיחה שהגישה בשנת 1992 להצהרה על זכויותיה בדירה, המשיבים לא הכחישו את מכר הדירה אליה, וטענתם התמצתה בכך שהם זכאים לפטור ממס שבח מקרקעין ואילו הם צופים שפטור זה ישלל מהם בשל שינוי אופי השימוש בנכס ברבות השנים. על-כן ניתן בהמרצת הפתיחה פסק-הדין הצהרתי שלפיו מרגלית אכן רכשה את הדירה, אולם פסק-הדין הותנה בכך שנושא המיסוי יוסדר תוך ששה חודשים. לטענת מרגלית, עניין המיסוי לא הוסדר בשל אי-שיתוף פעולה של מי מהבעלים הקודמים של הדירה, ועל כן ניתנה פסיקתא הדוחה את המרצת הפתיחה. אולם לדברי מרגלית, מדובר בנושא שאינו יכול להשליך על עצם רכישת הדירה על-ידיה. מרגלית מוסיפה בכתב הגנתה, שלחלופין יש לקבוע שהיא דיירת מוגנת בנכס.

4. אמוץ הגיש כתב תשובה שבו חלק על הטענה בדבר קיומו של מעשה בית דין נגדו מכוח פסק-הדין בתביעת הפינוי הקודמת, וזאת שכן הוא לא היה אחד התובעים בהליך. אמוץ מוסיף שסרב להיות אחד התובעים בתביעת הפינוי הקודמת בשל "היסטוריה ארוכה השזורה בסכסוכים והליכים משפטיים בין בני המשפחה" (סעיף 1 לכתב התשובה).

5. בתום ישיבת קדם המשפט הותר למרגלית, לבקשתה, להגיש בקשה בכתב לדחיית התביעה על הסף בשל קיומו של מעשה בית דין. בהתאם הוגשה בנושא בקשה נפרדת, וכן הוגשה לה תשובה. הבקשה והתשובה לא נתמכו בתצהיר. בד בבד הגיש אמוץ בקשה לתיקון כתב התביעה, שהתקבלה ושנדרש אליה בהמשך. לאחר מכן התקיים לבקשת אמוץ דיון שבו נשמעו בעל-פה טענות בעלי הדין בסוגיה.

6. מרגלית טוענת כי דחיית תביעת הפינוי הקודמת מקימה מעשה בית דין כלפי אמוץ, הגם שהוא לא נמנה על התובעים בה. טענתה היא כי מעשה בית הדין קם כלפיו לאור הקרבה המשפטית שלו לתובעים באותו הליך. מרגלית מציינת שאמוץ שהיה נתבע בתביעת הפינוי הקודמת ונמחק ממנה לבקשתו, ולאחר מכן העיד בתביעת הפינוי הקודמת שהוא אדיש לתוצאת ההליך.

מנגד, אמוץ טוען שאינו כפוף לתוצאת תביעת הפינוי הקודמת שכן הוא לא נמנה שם על אחד התובעים. אמוץ מצביע על כך שבתביעת הפינוי הקודמת הוא היה במעמד של נתבע, ומשכך כאשר ביקשו למוחקו הוא לא יכל לבקש להישאר בתיק או לבקש להצטרף כתובע. נטען שמרגלית יכולה הייתה לשלוח נגדו הודעה לצד שלישי על מנת שתוצאת תביעת הפינוי הקודמת תחייב אותו, והיא לא עשתה כן. עוד נטען שאין בפסק-הדין שניתן בתביעת הפינוי הקודמת ממצאים פוזיטיביים כי אם נגטיביים, ומשכך אלו אינם מקימים השתק פלוגתא.

7. כאמור, לבקשת אמוץ התקיים דיון שבו גם נשמעו בעל-פה טענות בעלי הדין בסוגיית מעשה בית הדין. אמוץ נשאל לגבי עמדתו בתביעת הפינוי הקודמת, והשיב: "לשאלת בית המשפט איפה בכתב ההגנה [בתביעת הפינוי הקודמת, א.ו.] נטען שאין לגברת פלדמן זכויות או שהיא צריכה לצאת מהנכס, אני משיב שהוא לא טען זאת כי הוא התנגד רק לתביעה הכספית" (עמ' 7 שורות 2-1 לפרוטוקול הדיון מיום 7.11.2019). בהמשך הוסיף, "אני מצהיר לפרוטוקול שפרופסור ויינברג היה אדיש למה יקרה בתביעת הפינוי הקודמת" (עמ' 7 שורות 11-10 לפרוטוקול). כן טען אמוץ, "לשאלת בית המשפט, צורת החשיבה של התובע הייתה שאם גברת מליסדורף [אחת משותפיו של אמוץ במקרקעין ואחת התובעות בתביעת הפינוי הקודמת, א.ו] תנצח בתביעה התובע ירוויח מכך, ואם היא תפסיד הוא יוכל להגיש תביעה נפרדת. לשאלת בית המשפט אם דרך החשיבה היא הגונה, אני משיב שכן..." (עמ' 7 שורות 27-16 לפרוטוקול). עוד טען אמוץ בדומה: "ב-2008 13 שנה אחרי פסק הדין הראשון הגישו חלק מהבעלים את תביעת הפינוי הראשונה, ואז הוא אמר לעצמו שאם התוצאה תהיה לטובתו הוא ייהנה ממנה ואם התוצאה תהיה לרעתו הוא ישקול לתבוע או לא לתבוע" (עמ' 8 שורות 22-20 לפרוטוקול). לטיעונים אלו נדרש בהמשך.

א. ההליכים הקודמים בין הצדדים

8. כאמור, שני בעלי הדין לא תמכו טענותיהם בבקשה לסילוק על הסף ובתשובה לה בתצהיר. יחד עם זאת, שניהם סמכו את טיעוניהם על המסמכים שצורפו על-ידיהם. משכך, האמור להלן יבוסס על אותם מסמכים שהוצגו. אוסיף לעניין זה כי לאור העובדה שבעלי הדין לא תמכו את הבקשה לסילוק על הסף או את התשובה לה בתצהירים, לא מצאתי שיש לערוך בירור עובדתי לצורך ההכרעה בקיומו של מעשה בית דין.

9. נסקור ביתר פירוט את המרצת הפתיחה ואת תביעת הפינוי הקודמת.

א(1) המרצת הפתיחה

10. ביום 2.12.1992 הגישה מרגלית לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו המרצת פתיחה נגד מספר משיבים שהם לשיטתה הבעלים הקודמים של הדירה (ה"פ 1815/92; נספח י' לכתב ההגנה). אמוץ נמנה על המשיבים להליך, וצוין כמי שירש את זכויות אביו המנוח בדירה. בהמרצת הפתיחה התבקש בית המשפט להצהיר כי מרגלית היא הבעלים של הדירה. נטען שלאביו של אמוץ היה יפוי כוח כללי לפעול בשם כל הבעלים של הדירה לרבות לצורך מכירתה. כן נטען כי אביו של אמוץ מכר את הדירה למרגלית בשנת 1987 עבור 40,000 דולר. עוד נטען כי התמורה שולמה. נטען כי אביו של אמוץ הבטיח שיחתם הסכם "פורמלי", וכי לאחר שמרגלית סברה שההסכם נחתם על-ידי בעלי הזכויות בדירה היא שילמה את התמורה מצידה, אולם בדיעבד התברר לה שהחוזה לא נחתם על-ידיהם. מרגלית טענה כי קיבלה את החזקה בדירה בחודש אוגוסט 1987, וכי היא מחזיקה בה מאז. להמרצת הפתיחה צורף מסמך בכתב יד שנטען שהוא חתום על-ידי אביו של אמוץ, הנושא תאריך 5.1.1989, ושבו נרשם: "הריני לאשר בזאת שהדירה ברח' מרכז בעלי מלאכה מס' 6 בקומת קרקע אחורית שהיתה בשימוש של משפ' אבייב נמכרה למר פלדמן אלכסנדר ו/או מרגלית וקבלתי את תמורתה במלואה ואין יותר חובות למעט דמי העברה" (נספח ו' להמרצת הפתיחה; צורף גם כנספח ד' לכתב ההגנה).

11. בהחלטה מיום 29.3.1993 קבע בית המשפט המחוזי בתום דיון שנערך בהמרצת הפתיחה (כב' השופט א' גורן, נספח י"א לכתב ההגנה):

"כפי שהתרשמתי מתביעת התיק הבעיה הלוחצת יותר היא שאלת המיסוי ולא שאלת האכיפה. כל צד מנסה להעביר לרעהו את עול החבות במס כאשר לעניות דעתי יש צורך לפנות לשלטונות מס שבח ולדווח את העובדות הנכונות, דהיינו שבזמן עשיית זכרון הדברים הנכס היה נכס מגורים אם אכן העובדות תומכות במצב זה. יורשי המוכרים מוכנים לעזור לפרקליטת הרוכשת בנושא זה ואף להסמיכה בטיפול בפני שלטונות המס...".

12. בדיון מיום 21.10.1993 טען עו"ד שלקוביץ, להבנתי גם בשם אמוץ (תשובתו של אמוץ להמרצת הפתיחה נעשתה בתצהיר המאומת על-ידי עו"ד שלקוביץ, מוצג מ/1; וכך גם נעשתה ההתייחסות אל עו"ד שלקוביץ בפסק-הדין שיצוטט בהמשך) (נספח י"ב לכתב ההגנה):

"עו"ד שלקוביץ: למעשה המחלוקת היא ענין המיסוי ואני אומר שהבטחון שלנו לנושא המיסוי אני אמרתי שאני מוכן לקבל שטר בטחון של 3 ערבים ונראה לי שזה הפתרון הנכון וכמובן לגבי הנושא של העתירה הסכמתי שחברתי בהנחה שימחקו מספר סעיפים שלא מקובלים עלינו לא תהיה לנו התנגדות, סעיף ג' והסיפא של סעיף א'".

13. לאחר דברים אלו ניתן פסק-דין בהמרצת הפתיחה, כדלקמן (נספח י"ב לכתב ההגנה):

"ניתן בזה צו על פי עתירות א' ו-ב' אולם בנוסח מתוקן...

המחלוקת האמיתית בין הצדדים היא, מחדל של המבקשת להסדיר את נושא המיסוי או קבלת פטור. מתברר (לטענת המבקשת) כי יחידה מסויימת שהיתה פטורה ממס שבח שינתה את יעודה לאחר המכר ויעוד זה משפיע על החבות במס לגבי עסקאות מאוחרות יותר. פרקליטת המבקשת התחייבה כלפי המשיבים להסדיר את נושא המס ורק בתנאי זה הסכימו המשיבים באופן בלתי פורמלי על הסכמתם לתובענה (אם כי לא חייבים היו להסכים כלל). פרקליטת המשיבה 3 מתנה את הסכמתה בערובה בנקאית אשר תשפה את המשיבה הנ"ל בכל סכום שתידרש א[ם] תידרש ישירות על ידי שלטונות המס למרות שהחיוב הוא על המבקשת. פרקליט יתר המשיבים צנוע יותר בדרישותיו והוא דורש שטר חוב בצירוף 3 ערבים.

נראה לי שאפשר לחסוך את הבטוחות הנ"ל אם פסק הדין שינתן יהיה מוגבל בזמן. דהיינו, תינתן ארכה למבקשת להציג בפני המשיבים שחרור מלא מאחריות תשלום מס שבח, לא תנצל המבקשת את הארכה שתינתן יראו את התובענה כנדחית.

לאור כל האמור לעיל מתקבלת התובענה על פי הרישא לפסק דיני זה.... פסק דין זה יהיה בתוקף למשך 6 חודשים מהיום ואם במשך התקופה הנ"ל לא יוצג בפני המשיבים השחרור האמור יראו תובענה זו כנדחית".

14. בדיון נוסף מיום 30.6.1994 הודיע בא-כוחה של גב' מליסדורף (שותפה נוספת במקרקעין), כי "אני מצטרף לטיעונו של עו"ד שלקוביץ ומבקש להבהיר שמרשתנו לא יכולה לשאת במיסוי והקנסות הנובעות מהמחדל של המבקשת. כעקרון אין לנו בעיה שהרישום יבוצע". באת-כוחה של מרגלית בהמרצת הפתיחה טענה, "נושא המיסוי הוא אכן עלינו אבל הם צריכים לחתום לי על המשכים" (נספח י"ג לכתב ההגנה). בהמשך ניתנה החלטה כדלקמן (נספח י"ג לכתב ההגנה):

"צר לי כי עיסקה זו טרם הגיעה לשלב סיום למרות פסק דינו של בית משפט זה. כדי להתיר את הקשר בין הצדדים באופן מוחלט, כי הרי האחריות למיסוי עיסקה זו חלה על המבקשת (הקונה), ומאחר והמוכרים אינם נלהבים לחתום על המסמכים והדו"חות שצריכים להגיש לשלטונות אם טרם הוגשו בקשר לעיסקה, ניתן בזה צו המסמיך את פרקליטת המבקשת לחתום בשם כל המוכרים על מסמכי הדיווח, כך שהאחריות לדיווח נכון תחול על המבקשת מבלי שתיזקק לאישור המוכרים (שגם מפוצלים ביניהם)... יש להשלים את העיסקה באופן סופי ומוחלט עד ליום 1/1/1995".

15. לאחר מכן נחתמה פסיקתא שבה נרשם, כי "ניתנת בזה פסיקתא המצהירה, כי התובענה – נדחית" (חתומה בידי כב' השופטת ע' סלומון-צ'רניאק; במסמך שהוגש תאריך מתן הפסיקתה אינו ברור, המסמך נושא חותמת נתקבל של בית המשפט מיום 27.6.1996; נספח 3 לכתב התביעה).

א(2) תביעת הפינוי הקודמת

16. כשתיים-עשרה שנים חלפו. בשנת 2008 הגישו שלושה שותפים במקרקעין – חנה מליסדורף, וייל מנחם וויל שלמה, שלהם היו 2/3 מהזכויות הרשומות בדירה – את תביעת הפינוי הקודמת (ת"א 10257/08). התביעה הוגשה נגד מרגלית, אמוץ, עזבון אביו המנוח של אמוץ ועזבון המנוחה טברסקי מינה ז"ל (אחותו של אמוץ, שלה היו 1/6 מהזכויות בדירה גם כן; ראו נסח המקרקעין שצורף כנספח 2 לכתב התביעה בהליך זה; כתב התביעה המתוקן בתביעת הפינוי הקודמת צורף כנספח 4 לכתב התביעה בהליך זה; כל ההתייחסות שלהלן היא לכתבי הטענות המתוקנים שהוגשו בתביעת הפינוי הקודמת).

17. בתביעת הפינוי הקודמת נטען שגב' פלדמן עושה שימוש בדירה שלא כדין. כן תוארה בכתב התביעה בתביעת הפינוי הקודמת המרצת הפתיחה משנת 1992. תואר כי בסוף הליך זה ניתנה פסיקתה הדוחה את המרצת הפתיחה. עוד נטען שגם רשות מיסוי מקרקעין ביטלה את העסקה. התובעים בתביעת הפינוי הקודמת טענו כי מעולם לא חתמו על הסכם למכר הדירה, לא העניקו לאביו המנוח של אמוץ יפוי כוח או הרשאה למכור את הדירה, וכי הם מעולם לא קיבלו כל תמורה בגין המכירה. בית המשפט התבקש ליתן צו המורה למרגלית לפנות את הדירה ולחייבה בתשלום דמי שימוש ראויים.

18. לגבי אמוץ נטען בתביעת הפינוי הקודמת כי "בעטיו של כתב התביעה הקודם [הכוונה להבנתי היא להמרצת הפתיחה, א.ו.], פעל הנתבע להגשת כתב הגנה מטעמו, וטען כי הוא נעדר כל יריבות עם התובעת וכי דין התביעה כנגדו להידחות..." (סעיף 19 לכתב התביעה בתביעת הפינוי הקודמת). כן נטען לגביו, כי הוא "סרב להצטרף לתביעה ולתבוע את נזקיו" (שם, סעיף 22). נטען, כי העובדה שאמוץ הוא הבעלים של 1/6 מהדירה "אמורה הייתה לגרום לו לרצות לדרוש את פינויה של הנתבעת מן הנכס", אולם "היות והנתבע [אמוץ, א.ו.] בחר שלא להצטרף לתביעה", הרי שהוא ידע או היה צריך לדעת שמכירתה למרגלית נעשתה שלא כדין וללא הרשאה, ולחלופין שהוא או עזבון אביו רקחו מזימה עימה (שם, סעיף 23). על כן נטען בתביעת הפינוי הקודמת שאם יקבע שהנכס אכן נמכר למרגלית, על אמוץ לשלם לתובעים את חלקם בתמורה שהתקבלה בגין המכירה.

19. אמוץ הגיש בתביעת הפינוי הקודמת כתב הגנה (בשמו ובשם עזבון אביו המנוח; נספח ב' לבקשה לסילוק על הסף בתביעה דנא), וממנו ניתן ללמוד על עמדתו לגבי אותו הליך. כך, בסעיף 2 לכתב התביעה בתביעת הפינוי הקודמת נרשם כי מרגלית עושה שימוש במקרקעין שלא כדין, ללא תשלום תמורה ותוך עשיית עושר ולא במשפט, ודווקא לטענה זו השיב אמוץ כי הסעיף מוכחש (סעיף 1 לכתב ההגנה). בסעיף 19 לכתב התביעה בתביעת הפינוי הקודמת נטען כי בגדרה של המרצת הפתיחה, אמוץ טען "כי הוא נעדר כל יריבות עם התובעת וכי דין התביעה כנגדו להידחות אולם, הודה בדבר בעלותו ב-1/6 מן הנכס". סעיף זה לא זכה להכחשה מצד אמוץ בכתב ההגנה, שבו נרשם, "האמור בסעיף 19 לכתב-התביעה המתוקן אינו מדויק. אין כאן ענין של הודאה, אלא במצב משפטי נתון". בסעיף 8 לכתב הגנתו בתביעת הפינוי הקודמת טען אמוץ, "...לידיעתו הכללית של נתבע 2 [הוא אמוץ, א.ו.] אברהם וינברג ז"ל פעל ברשות ובסמכות". אמוץ גם הגיש בקשה לדחיית תביעת הפינוי הקודמת על הסף, שבה טען, "להגיש היום תביעה נגד נתבעים 2 ו-3 [אמוץ ועזבון אביו, א.ו.] בחלוף 17 שנים מיום פטירת אברהם וינברג ז"ל, לאחר שניתן להניח בסבירות גבוהה כי הלה העביר לתובעים את חלקם בתמורה, ככל שנתקבלה אצלו גובלת בשיהוי..." (הבקשה צורפה כנספח ג' לבקשה לסילוק על הסף בתביעה דנא).

20. ביום 4.3.2010 התקיים דיון בתביעת הפינוי הקודמת (פרוטוקול הדיון צורף כנספח ד' לבקשה לסילוק על הסף בתביעה דנא). התובעים שם הודיעו כי הם מבקשים למחוק את יתר הנתבעים מלבד מרגלית (היינו, למחוק את אמוץ, עזבון אביו ואחותו), והוסיפו, "לגופו של עניין, אין להם עמדה לגבי המשך ההליכים שלנו כנגד נתבעת 1 [מרגלית, א.ו.]" (עמ' 3 שורה 17 עד עמ' 4 שורה 1 לפרוטוקול). מרגלית התנגדה למחיקה. אמוץ ביקש שהתביעה נגדו תדחה. בסוף הדיון נקבע שאמוץ, עזבון אביו ואחותו ימחקו מן ההליך.

21. אמוץ העיד בתביעת הפינוי הקודמת, וזאת כעד מטעמה של מרגלית (ראו, עמ' 2 שורה 30 לפסק-הדין בתביעת הפינוי הקודמת שם נרשם כי העיד מטעמה, וכן פרוטוקול חקירתו מיום 9.3.2011, צורף כנספח ו' לכתב ההגנה). אמוץ נשאל בחקירתו האם הוא יודע שהוא רשום כאחד מבעלי הדירה, והשיב, "הבנתי שהדירה לא עברה בטאבו ואי לכך, על פי ברירת המחדל, מי שרשום בטאבו הם הבעלים הקודמים והם הבעלים". אז נשאל, "כשאתה אומר 'לא עבר בטאבו', הכוונה לא עברה על שם מי?", והשיב, "ע"ש פלדמן הבנתי" (עמ' 38 שורות 24-20 לפרוטוקול מיום 9.3.2011). אמוץ נשאל מדוע לא הצטרף לתביעה כאחד הבעלים, והשיב: "היתה תביעה נגדי מטעם גב' מייסדורף על נושא אחר, שהובא לבית המשפט ומאז התפצלו דרכנו ואני לא משתף פעולה, למרות שהיא בת דודתי..." (עמ' 42 שורות 27-24 לפרוטוקול).

בהמשך עדותו השיב כך:

"ת. ...אני בעצם אדיש לכל העניין הזה.

בית המשפט:

אתה אדיש ומתוך מה שאתה מכיר ויודע, אתה לא חושב אם היה פה חלק למשפחה שלך או שלך באופן אישי, אז מן הסתם היית רוצה להיאבק?

ת. אני נכוויתי מהמשפחה והחלטתי שלפעמים, השקט הנפשי שלי עדיף לי מאשר להיאבק עם המשפחה. הוגשה נגדי תביעה והבנתי שהכסף לפעמים חשוב יותר. אם הדירה שייכת לשותפים הקודמים, אז אני נהנה, אך זה לא מעניין אותי" (עמ' 43 שורות 27-19 לפרוטוקול הדיון מיום 9.3.2011).

22. בפסק-דין מיום 25.8.2011 נדחתה תביעת הפינוי הקודמת (כב' השופטת י' אחימן). בפסק-הדין נקבע, כי "אין חולק, כי מרגלית עושה שימוש ממושך בנכס, במשך עשרות שנים ואף אין חולק, כי הזכויות הקנייניות בנכס אינן רשומות על שמה, עד עצם היום הזה. אין חולק גם, כי מרגלית ניסתה בהליך הקודם, כפי שתואר לעיל, להעמיד את עצמה כבעלת הזכויות הקנייניות בנכס והיא נכשלה מלעשות כן" (עמ' 2 לפסק-הדין). בית המשפט הוסיף, כי "מבחינה עובדתית, מתמקדת המחלוקת בשאלה, אם אכן רכשה מרגלית את הזכויות בנכס, באופן ההופך את ישיבתה בו למוצדקת ושולל את האפשרות לפנותה ממנו" (שם). בית המשפט הוסיף כי "מרגלית נמצאת כאמור בנחיתות, כיוון שזכויותיה בנכס אינן זכויות קנייניות ומאידך גיסא, היא מחזיקה בנכס שנים רבות, מכפי שניתן יהיה להתעלם מהן" (שם). לאחר מכן נדרש בית המשפט להמרצת הפתיחה, כדלקמן (עמ' 4-3 לפסק-הדין):

"מתוך עיון בפרוטוקולים, שנרשמו בהליך ה"פ 1815/92 למדנו, כי גם באותו הליך טענו התובעים, (בהתנגדותם לתביעתה של מרגלית, לרישומה כבעלת זכויות הקניין בנכס), כי לא נחתם כל הסכם בין הצדדים. עם זאת, לא שלל איש מהם את קיומה של הסכמה תקפה ואף לא את עצם תשלום התמורה...

זוהי גם עמדתם המשתמעת של התובעים כיום...

השלכותיו של ההליך הקודם הינן מורכבות משהו, שכן, זה, אינו משקף קביעה פוזיטיבית ישירה של ממצא עובדתי מכריע, מצד אחד ואולם, מן הצד האחר, משתמעות ממנו שתי קביעות פוזיטיביות, מהן לא ניתן להתחמק. האחת, כי הוכח קיומה של עסקת מכר ביחס לנכס (זו היתה הנחת המוצא של בית המשפט בהליך הקודם, כפי שהדברים עולים מן הפרטיכלים). השניה, כי על אף זאת, אין מרגלית זכאית לרישום הזכויות הקנייניות בנכס וזאת, מכוח החלטתו של בית המשפט בהליך הקודם, שדן בעניין.

מבין השתיים, הראשונה, היא המשמעותית להליך שבפנינו, כפי שאסביר להלן.

דחיית תביעתה של מרגלית בהליך הקודם, איננה מהווה מעשה בית דין ביחס לתביעה כאן, כיוון שאין היא עותרת רק להכרה בזכויותיה הקנייניות. מרגלית מסתפקת בהדיפת תביעת הפינוי "המאיימת" על מעמדה כמחזיקה (סעיף 2 לסיכומים) וזאת בשונה ממעמדה כבעלת זכויות הקניין. לכן, לפי מיטב הבנתי, אין היא מושתקת מחמת קיומו של מעשה בית דין.

לעומת זאת, הנחת המוצא בדבר תוקפה של עסקת מכר, על פיה שולמה מלוא התמורה ומסירת החזקה הינה הנחה, שלא ניתן להתעלם ממנה והיא, בעלת משמעות לגבי ניהול ההליך כאן.

התובעים מושתקים היום, לאור המצג שהציגו בהליך הקודם, בו לא חלקו למעשה על תוקף ההסכם, גם אם על ביטויו הפורמאליים, מלטעון, כי לא נכרת הסכם בר תוקף.

...

מצב הדברים, אפוא, הינו כזה שבו אין התובעים זכאים לפינויה של הנתבעת מן הנכס וזאת, לאור השתלשלות העניינים, כפי שתוארו לעיל בהליך הקודם וכן, לאור טיב הזכות בה אוחזת הנתבעת במשך למעלה משני עשורים. צר לי על כך, שגם הליך זה מסתיים, מבלי שהסכסוך הנוקב והאמיתי בא על פתרונו ועניינו במציאת נוסחה, שתאפשר את תשלום מס השבח מצד אחד והעברת הזכויות המשולמות ע"י הנתבעת מצד שני.

התביעה נדחית".

ערעור וערעור שכנגד נדחו בהסכמה (ע"א 39075-10-11, החלטה מיום 12.6.2013, כב' השופט ק' ורדי; נספח ב' לכתב ההגנה).

ב. דיון והכרעה

23. בפתח ההתייחסות שומה להעיר כי כידוע, כל שותף במקרקעין זכאי להגיש בעצמו תביעה לפינוים, גם ללא יתר שותפיו (סעיף 31(א)(3) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969; רע"א 1475/94 בושאר נ' פרידלנדר (13.9.1994)). אולם כוח תביעה לחוד, והשאלה אם מנוע התובע מלהגיש תביעת פינוי בשל מעשה בית דין לחוד.

24. הכלל בדבר מעשה-בית-דין הוא דוקטרינה המשתיקה בעל דין שכבר ניתן לו יומו בבית המשפט ושעניינו הוכרע מלחדש את נושא ההתדיינות פעם נוספת. לדוקטרינה זו תכליות שונות, שביניהן, מניעת הטרדה של בעל הדין שכנגד, מניעת חשש מהכרעות סותרות, מניעת שימוש לרעה בהליך השיפוטי, שמירה על האינטרס הציבורי במשאביו המוגבלים של בית המשפט, כיבוד הכרעות שיפוטיות ועוד (עיינו, יששכר רוזן-צבי ההליך האזרחי 490-488 (2015)).

25. אחד התנאים לקיומו של מעשה בית דין הוא זהות בעלי הדין שלקחו חלק בהליכים השונים. זאת על מנת לוודא שלבעל הדין המושתק כבר ניתן יומו בבית המשפט. רציונל נוסף של דרישה זו נעוץ ב"עקרון ההדדיות", שלפיו יש לשמור על הגינות ושוויון בין בעלי הדין הן בכפיפות, הן ביכולת ההנאה מתוצאת ההליך הראשון (ראו, ע"א 735/07 צמרות חברה לבניין נ' בנק מזרחי-טפחות, פיסקה 26 (5.11.2011) (להלן – עניין צמרות)).

אולם לכלל זה חריג, והוא שמעשה בית דין יחול גם לגבי צד זר להליך, שלו קירבת אינטרסים לאחד מבעלי הדין שלקחו בו חלק (Privity of Interest). נקבע, כי "התשובה לשאלה אם צד זר להליך קשור בהכרעה שניתנה במסגרת התדיינות שנטל בה חלק צד קרוב אליו, תיקבע בהתחשב במכלול גורמים. בין יתר השיקולים יובאו בחשבון קירבת האינטרסים בין הצדדים, מידת התועלת שזר להליך הקודם יכול להפיק מפסק-הדין ומידת יכולתו של אותו זר להצטרף להליך" (ע"א 686/02‏ עמותת בעלי ודיירי קריית וולפסון ירושלים נ' קריית וולפסון בירושלים חברה לניהול ושירותים בע"מ‏, פ''ד נט(1) 943, 958 (2004) (להלן – עניין קריית וולפסון). עוד כפי שנפסק, "גישת המשפט לדרישת הזהות בין הצדדים לצורך החלת עקרון מעשה בית דין עברה תהליך של הגמשה, וניכרת נטייה כיום להחילו גם מקום שאין בהכרח זהות מוחלטת בין הצדדים, בהתקיים תנאים מסוימים... קרבה משפטית זו יכולה להיווצר, בין היתר, בזכות קשרים משפחתיים או מסחריים עם בעל הדין הקודם, מכוח נציגות, או מכוח זיקה משותפת לענין כספי משותף... המבחן לענין זה, נעוץ בשאלה האם מצויים שיקולי מדיניות משפטית המצדיקים השוואת מעמדו של זר למעמדו של בעל דין בהליך קודם, וקשירתו לתוצאותיו" (ע"א 8765/07 פז חברת נפט בע"מ נ' שושני, פיסקה 25 (27.12.2010)). הוסיף בית המשפט העליון בעניין צמרות, פיסקה 28 (5.11.2011):

"בין היתר, תתקיים קרבה משפטית כאשר לבעל דין בהליך הנוכחי היה ענין ממשי בנושא שנדון בהליך הקודם, והוא ידע על קיומו, והיתה לו הזדמנות להצטרף אליו, אך הוא נמנע במודע מכך. כאשר צד שיש לו עניין בתוצאות ההתדיינות מתנגד לצירופו להליך, ואף מסרב להצטרף אליו מיוזמתו, עשוי להיות בכך משום גילוי עמדה שהוא אינו חפץ להתדיין, וכי הוא מקבל את תוצאות אותה התדיינות גם אם הן נגדו... הרחבה זו של רעיון זהות הצדדים לצורך "מעשה בית דין" נועדה למנוע הטרדה חוזרת ונישנית של המערכת המשפטית ושל בעל דין שכנגד בעניינים שהוכרעו בעבר, כאשר ניתנה הזדמנות מלאה להכריע בהם, וכאשר אין בהשתק כדי לגרום עיוות דין לבעל הדין בהליך הנוכחי".

ראוי לציין כי גם נאמר שיש לנקוט זהירות בהרחבת היקף מעשה בית הדין על צדדים זרים להליך בשל החשש לפגיעה בהזדמנותם להביא את עניינם בפני בית המשפט (עיינו, עניין צמרות, פיסקה 28; רע"א 7831/99 צוריאנו נ' צוריאנו, פ''ד נז(1) 673, 691 (2002) (להלן – עניין צוריאנו); ע"א 9647/05 פוליבה בע"מ נ' מדינת ישראל – אגף המכס ומע"מ, פסק-דינו של כב' השופט א' רובינשטיין (22.7.2007); ע"א (מחוזי חי') 2122/05 חילף נ' חילף, פיסקה 8 (3.12.2007)).

26. לאמור לעיל יש להוסיף כי כאשר עסקינן בתביעת פינוי מקרקעין, יש ליתן את הדעת גם לאופי המיוחד של סעד הפינוי, על מאפייניו "הפיזיים" וה"בינאריים". מטבע הדברים, פינוי אדם ממקרקעין משרת את כל בעלי הזכויות בהם, לרבות כאלו שלא לקחו חלק בהגשת תביעת הפינוי. משכך, בתביעת פינוי עלולה להיווצר א-סימטריה לא הוגנת כלפי הנתבע, אילולא יוכפפו לתוצאת פסק-הדין כל הטוענים לזכויות במקרקעין: היה ותביעת הפינוי תתקבל, הדבר יטיב עם כל בעלי הזכויות במקרקעין, לרבות אלו שלא לקחו חלק בתביעה; ומאידך גיסא היה ותביעת הפינוי תדחה, יוכל כל שותף במקרקעין שלא לקח חלק בהליך הראשון לטעון שהדחייה אינה מחייבת אותו, ליזום תביעת פינוי חדשה ולנסות מזלו פעם נוספת.

ניתן לראות היטב כי תוצאה זו אינה ראויה ואינה הוגנת, ובמספר מישורים. ראשית, מנקודת מבטו של הנתבע, הוא עלול למצוא עצמו מתמודד שוב ושוב עם תביעות פינוי חוזרות המוגשות נגדו. ניתן להקצין את הנסיבות על מנת להמחיש את הדברים: טלו מקרקעין שלהם עשרה בעלים בשיתוף. מובן שלא ניתן לקבל עמדה שלפיה הנתבע יאלץ להתמודד עם עשר תביעות פינוי המוגשות נגדו ב"טור", עד שדי שפעם אחת תתהפך התוצאה וכל השותפים ירוויחו מכך. תוצאה זו מביאה להטרדה של הנתבע בניגוד לתכלית דוקטרינת מעשה בית הדין בדבר מניעת הטרדה שכזו.

שנית, כפי שכבר צוין, אחת התכליות שבתנאי בדבר זהות הצדדים לצרכי קיומו של מעשה בית דין הוא "עקרון ההדדיות", שמטרתו ליצור הוגנות ושוויון בהנאה ובכפיפות לתוצאות ההליך הראשון. כשאנו עוסקים בתביעת פינוי, "עקרון ההדדיות" דווקא מצדיק הרחבה של מעשה בית הדין על שותפים במקרקעין שלא השתתפו בהגשת תביעת הפינוי הראשונה. זאת שכן כאמור, אילו תביעת הפינוי הראשונה הייתה מתקבלת, הם היו נהנים מכך. על כן, הוגן גם להכפיפם לדחייה של תביעה זו.

שלישית, אחד השיקולים בסטייה מהתנאי בדבר זהות הצדדים לצרכי מעשה בית דין הוא, האם יהיה כך כדי להגביר או לצמצם את התמריץ לפצל תביעות ולעודד 'ישיבה על הגדר' (עיינו, ע"א 9551/04 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פיסקה 17 (12.10.2009)). באשר לתביעת פינוי מקרקעין, אילולא נאפשר סטייה מתנאי זה, הדבר יעודד שותפים במקרקעין שלא להצטרף להליך, ולהמתין לראות מה ילד יום: אילו התביעה תתקבל, מה טוב, ואם לא – יגישו תביעה חדשה. הדבר יעודד פיצול של ההתדיינות וכן יעודד "פורום שופינג" פסול.

רביעית, אי-הכפפת השותף לתוצאת תביעת הפינוי הקודמת תפגע באינטרס הציבורי שלא להביא לבזבוז במשאבים שיפוטיים. הדבר יביא לכפל התדיינות בפינוי של אותו גורם מאותם המקרקעין.

27. ההלכה הפסוקה תומכת בעמדה זו בנסיבות המתאימות. תחילה יצוין שבשורה של פסקי-דין הוכרה "קירבה משפטית" לצרכי מעשה בית דין בין גורמים שלהם זיקה משותפת לנכס. כך, בעניין קריית וולפסון ציין בית המשפט העליון לגבי יחסים בין בעלי דירות בבית משותף לחברת שירותים, כי "...נראה כי אין לדרוש מחברת השירותים להתדיין עם הדיירים ולשאת בהוצאותיהם של ההליכים כל אימת שאחד מהדיירים בקריה מחליט לנקוט הליכים משפטיים נגדה בסוגיות שעלו במסגרת התדיינויות קודמות שהיא הייתה צד להן" (בעמ' 959; אף שיצוין כי באותו עניין נקבע לבסוף שלא קיים מעשה בית דין לאור הבדלים בין ההליכים השונים). בעניין צמרות נקבע שקיים מעשה בית דין נגד מי שהוא קרוב משפחה של בעל הדין בהליך הקודם, כשלשניהם זיקה רכושית משותפת לדירה שעליה הוטלה משכנתא. כן מעניין לציין שעוד בה"מ 676/61 צדוק נ' חברת מתיישבי ראשון-לציון בע"מ, פ"ד טז 144 (1962) נקבע שבעלי זכויות במקרקעין שמודעים להליך המתקיים בעניין המקרקעין ומסרבים להצטרף אליו, יהיו כפופים לתוצאותיו. בה"פ (מחוזי ת"א) 525/06 פלד נ' צביקל (11.10.2007) (כב' השופטת י' שבח) נקבע כי קיים מעשה בית דין כלפי בעלת דירה בבניין מכוח הליך קודם שיזמו יתר בעלי הדירות לגבי היקף הרכוש המשותף.

ביתר מיקוד, יש בנמצא פסיקה העוסקת בנסיבות דומות לעניינו. בת"א (מחוזי י-ם) 7223/05 אלח'טיב נ' משרד הווקף המוסלמי בירושלים, פיסקה 43 ואילך (2.8.2009) נקבע שדחיית תביעת פינוי שהוגשה על-ידי חלק מהטוענים לזכויות במקרקעין מקימה מעשה בית דין גם כלפי טוען לזכויות במקרקעין שלא לקח חלק בתביעה הראשונה (ערעור נדחה מבלי שבית המשפט העליון נדרש לסוגיית ההשתק, ע"א 9605/09). בת"א (שלום י-ם) 39044-05-12 נשאשיבי נ' נשאשיבי, פיסקאות 52-49 (8.12.2014), נקבע כי קם מעשה בית דין כלפי שותפים במקרקעין שהגישו תביעת פינוי נגד דייר מוגן בנכס בשל תביעה קודמת שהגיש אחד השותפים.

28. זאת ועוד, יש בנמצא שורה של פסקי-דין שבהם נעשתה הכרה במעשה בית דין בתביעת פינוי מן הצד ההפוך: כאשר תביעת פינוי מתקבלת, ובית המשפט קבע כי הדבר מקים מעשה בית דין גם כלפי מקורביו של הנתבע-המפונה שלא היו בעלי דין בהליך הראשון (ראו, רע"א 1422/07 מועלם נ' מנהל מקרקעי ישראל (6.3.2007), שם נקבע שקבלת תביעת פינוי מקימה מעשה בית דין גם כלפי רעייתו של הנתבע; ועיינו גם, רע"א 2397/06 אברג'יל נ' מנהל מקרקעי ישראל מחוז ת"א (6.8.2006) (יצוין ששתי האסמכתאות האמורות עוסקות בסעד זמני); ת"א (שלום ת"א) 30701-07-17 כהן נ' ברוכים (20.5.2019) (ערעור תלוי ועומד, ע"א (מחוזי ת"א) 33618-06-19) (הכפפת נתבע לתוצאת תביעת פינוי קודמת שהתקבלה, הגם שהוא לא לקח בה חלק אך היה מודע להליך); ת"א (שלום ת"א) 19081-04-14 דרמון נ' רשות הפיתוח (28.9.2018) (הכפפת בעלת דין לקביעה בתביעה פינוי קודמת שלפיה אין לגרוש שלה זכויות במקרקעין); ת"א (שלום י-ם) 2228/10 דנדיס נ' קוידר (14.2.2012) (הכפפת בעלת דין לקבלת תביעת פינוי קודמת, הגם שלא היתה בעלת דין בהליך הקודם); ת"א (שלום צפת) 462-09-08 מרעי נ' ספדי (20.2.2011) (הכפפת בעלת דין לקבלת תביעת פינוי קודמת שהוגשה נגד בני משפחתה); ה"פ (שלום רח') 194/06 עודה נ' רשות הפיתוח (29.7.2007) (הכפפת בעל דין לפסק פינוי שניתן כלפי קרוב משפחתו)).

הנה כי כן, בשורה של מקרים הוגמש התנאי בדבר זהות הצדדים בתביעות פינוי מקרקעין בכל הנוגע "לצד המפונה", וזאת על מנת לחסוך מבעל הזכויות במקרקעין את ההגשה של תביעות פינוי חוזרות כלפי מחזיקים נוספים במקרקעין שלהם קירבה מספקת לנתבע בהליך הראשון. דומה בעיני שמן ההגינות ומן השוויון להכיר בהגמשה שכזאת גם בכל הנוגע "לצד המפנה", היינו, שלא ימצא עצמו המחזיק במקרקעין מתמודד עם תביעות פינוי חוזרות ונשנות בכל פעם מצד גורם אחר הטוען לזכותו בהם.

ועיינו גם, בה"מ 521/72 לאון נ' וייס, פ"ד כז(2) 337 (1973), שם התעורר מקרה מעט שונה. תביעת פינוי קודמת נגד נדחתה, וחילופי בעלי הדין היו מן הצד של הנתבע: הבעל נתבע בהליך הראשון, ונקבע שדחיית תביעת הפינוי נגדו מקימה מעשה בית לטובת אלמנתו שהוסיפה להתגורר בדירה ושנתבעה בהליך השני. ההנמקה בדבר קידום השוויון וההגינות בין הצדדים יפה לטעמי גם לענייננו, ונאמר (בעמ' 346-345): "אילו ניתן צו-פינוי נגד הבעל לפני פטירתו הוא היה תופס גם לגביה ומצר את זכותה, ומשיצא פסק-הדין לטובתו, זכותו עברה אליה כשהיא משוריינת באותו פסק-דין".

29. ודוק, אין כוונתי לומר שלעולם תביעת פינוי שנדחתה תקים מעשה בית דין גם כלפי יתר השותפים במקרקעין שלא לקחו חלק בהגשת ההליך. הדבר כפוף לנסיבות העניין. מטבע הדברים יש לאזן את השיקולים שפורטו לעיל עם ערכים נוגדים, שהם בין היתר זכות הגישה לערכאות של התובע וזכות הקניין שלו במקרקעין.

כך, שיקול שיש לקחתו בחשבון הוא האם התובע בהליך השני היה מודע להליך הקודם. ככך שהתשובה לכך חיובית, תיטה הכף לטובת הכפפתו לתוצאת ההליך הראשון. אולם מאידך, אף ראוי להעיר כי לא מן הנמנע שגם שותף במקרקעין שלא היה מודע להליך הראשון, אולם למשל הזניח את הטיפול במקרקעין שנים ארוכות או נהג בנושא בעצימת עיניים, עשוי שלא לחמוק מתוצאותיו של ההליך הראשון – ויהיה צורך לאזן אז את רצונו ליזום תביעת פינוי נוספת מול רצונו הלגיטימי של הנתבע שלא להיות מוטרד בשנית באותו עניין כמו גם עם יתר הערכים העומדים על הפרק.

נתונים נוספים שניתן ליתן לגביהם את הדעת הם, מה הייתה עמדתו של התובע בהליך השני לגבי פינוי המקרקעין בעת ניהול ההליך הקודם, ומדוע לא הצטרף לתביעה. כך, למשל, ככל שמדובר בתובע שהפגין אדישות כלפי תביעת הפינוי הקודמת ועל כן לא הצטרף להליך, תיטה הכף לחובתו. התמונה דומה לגבי תובע שסרב להצטרף להליך הראשון. כך גם לגבי תובע שבמכוון לא הצטרף לתביעת הפינוי הראשונה על מנת להביא לפיצול ההתדיינות ולנסות במידת הצורך להביא לשינוי התוצאה בפני פורום אחר – דבר שאף עשוי לעלות לכדי שימוש לרעה בהליכי משפט. מנגד, כמובן שאם יש בפי התובע טעם מניח את הדעת מדוע לא לקח חלק בתביעת הפינוי הראשונה, יתכן שהדבר ילקח בחשבון לטובתו.

30. אם כן, הדבר תלוי נסיבות העניין. יפה לענייננו קביעת בית המשפט העליון בע"א 9551/04 אספן בניה ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל, פיסקה 19 (12.10.2009):

"לדידי, הפעלה נכונה וצודקת של כלל ההימנעות הדיונית בין מי שהיה צד להליך הראשון לבין בעל דין זר לו, אינה יכולה להיעשות על ידי קביעה מראש של כללים נוקשים ויש להעניק לבית המשפט אשר לפניו מועלית טענה זו שיקול דעת נרחב להכריע בה בהתאם לנסיבותיו המיוחדות של המקרה הספציפי".

ועוד יפה לענייננו קביעתו של בית המשפט העליון בע"א 718/75 עמרם נ' סקורניק, פ''ד לא(1) 29, 35 (1976): "הכלל של השתק עקב מעשה-בית-דין שהיה אינו כלל טכני-פורמלי, אלא הוא כלל שימושי המיועד למנוע הטרדת בעל-דין יריב על-ידי התדיינות חוזרת בענין שכבר נפסק, כל אימת שהצדק מצדיק את הדבר... בהיותו כלל שימושי, המיועד לעשות צדק בכל ענין וענין על נסיבותיו השונות והמשתנות, מותר לנהוג על־פיו בגמישות".

בשולי הדברים אעיר כי המלומדת נינה זלצמן בספרה מעשה-בית-דין בהליך אזרחי (1991) (להלן – זלצמן) הביעה את הדעה, שלא די בעצם קיום יחסי השיתוף במקרקעין על מנת לחייב כל שותף בתוצאות הליך שנוהל לגבי צד שלישי – ולכך כאמור אני מסכים והדבר כפוף לנסיבות העניין כפי שפורט לעיל. זלצמן מוסיפה בספרה כי נדרשת הרשאה של השותף לייצוגו על-ידי אחר – אך היא מוסיפה כי "אין נדרשת אומנם אמירה בכתב או בעל-פה דווקא" לגבי ההרשאה ושניתן ללמוד על קיומה של ההרשאה גם על דרך ההתנהגות (ראו, בעמ' 494-493). כאמור, וכעולה מסקירת ההלכה הפסוקה, הדבר כפוף למכלול נסיבות העניין; אולם לעניות דעתי נראה שניסוח הכלל על דרך קיומה של הרשאה, למצער בכל הנוגע לתביעת פינוי על אפיה המיוחד כמפורט לעיל, עשוי להיות צר מידי.

31. חזרה לענייננו. לאחר שהדרכתי עצמי בזהירות שיש לילך בה בסילוק תביעה על הסף, ואף בזהירות שיש לילך בה בהרחבת תחולתו של מעשה בית דין הנובע מהליך קודם גם על צד שהוא זר לאותו עניין, מצאתי שיש להכפיף את אמוץ לתוצאת תביעת הפינוי הקודמת שיזמו מי שרשומים כשותפיו במקרקעין.

32. ראשית, אמוץ היה מודע מטבע הדברים לקיומה של תביעת הפינוי הקודמת. זאת מאחר שהוא היה חלק ממנה, עד שנמחק מן ההליך.

33. שנית, אמוץ לא הציב טעם מניח את הדעת לשאלה, מדוע לא הצטרף ליתר התובעים על מנת לאכוף את זכויותיו הנטענות במקרקעין. אמוץ טוען שהוא היה בתביעה הקודמת במעמד של נתבע, ועל כן ממילא לא היה מקום שהוא יזום להצטרף להליך כתובע. אין בידי להסכים לטענה זו. עיון בכתב התביעה בתביעת הפינוי הקודמת מלמד, שאחד הנימוקים להגשת התביעה גם נגד אמוץ היה שהוא סרב לשיטת התובעים שם להצטרף להליך. היינו, אילו אמוץ היה מצטרף לאותו הליך כתובע, הוא לא היה נתבע בה. לשון אחר, על-פי המסמכים שלפניי העובדה שאמוץ נתבע בתביעת הפינוי קודמת היא התוצאה של אי-היותו תובע בה עם יתר השותפים; ולא על-פי טענתו ההפוכה הסיבה לכך שהוא לא הצטרף בה כתובע. מכל מקום, לא הייתה כל מניעה שלאחר שהתביעה נמחקה נגדו כנתבע, הוא יזום להצטרף לתביעה כתובע וכמי שרשום כאחד מבעלי הזכויות במקרקעין ומבקש לאכוף את זכויותיו. חרף זאת אמוץ לא עשה כן, והעדיף להמשיך ולהביט מן הצד ולראות מה יעלה בגורל ההליך.

אמוץ טוען בנוסף כי לא הצטרף לתביעת הפינוי הקודמת בשל סכסוך משפחתי. גם טעם זה אינו מניח את הדעת. למרבה הצער רבים הם נכסי המקרקעין שבעליהם מסוכסכים זה עם זה. מובן שלא ניתן לקבל עמדה שמחזיקים במקרקעין שכאלו יאלצו להתמודד עם תביעות פינוי האחת אחר השנייה המוגשות בנפרד בכל פעם על-ידי קרוב משפחה מסוכסך אחר.

34. שלישית, יש ליתן את הדעת לעמדתו של אמוץ לגבי תוצאתה של תביעת הפינוי הקודמת. במהלך בירור תביעת הפינוי הקודמת אמוץ מסר עדות שבה הפגין אדישות לתוצאת ההליך. כפי שהדברים הובאו לעיל, אמוץ העיד, "אני בעצם אדיש לכל העניין הזה", וכשנשאל על-ידי בית המשפט בדבר אדישותו והאם היה רוצה להיאבק על זכויותיו במקרקעין, השיב שהוא מעדיף את "השקט הנפשי שלי", שאם התביעה תתקבל אזי "אני נהנה, אך זה לא מעניין אותי" (עמ' 43 שורות 27-19 לפרוטוקול הדיון מיום 9.3.2011). בכך הביע אמוץ את עמדתו כי אין לו עניין בתוצאת תביעת הפינוי הקודמת.

בנוסף נשאל אמוץ בתביעת הפינוי הקודמת האם הוא יודע שהוא רשום כאחד מבעלי הדירה, ותשובתו לא הייתה, למשל, שוודאי שכך שכן הוא אחד מבעליה, אלא הוא השיב שהוא רשום כך שכן "הבנתי שהדירה לא עברה בטאבו..." לידי מרגלית (עמ' 38 שורות 24-20 לפרוטוקול מיום 9.3.2011, נספח ו' לכתב ההגנה).

כמו כן, כפי שתואר לעיל, גם עיון בכתבי טענותיו של אמוץ בתביעת הפינוי הקודמת מותיר עמימות בדבר עמדתו של אמוץ לגבי המחלוקת בין יתר שותפיו לבין מרגלית. כך, בתביעת הפינוי הקודמת אמוץ הכחיש בכתב הגנתו את הטענה בכתב התביעה כי מרגלית עושה שימוש במקרקעין שלא כדין; מסר מענה לא ברור לטענה נגדו בכתב התביעה שעמדתו היא שאין לו יריבות עם מרגלית; הוסיף כי למיטב ידיעתו אביו פעל ברשות ובסמכות; וכן טען כי ניתן להניח בסבירות גבוהה שככל שהתקבלה אצל אביו המנוח תמורה כלשהי, זו הועברה ליתר בעלי הזכויות במקרקעין. גם בדיון שהתקיים בתביעת הפינוי הקודמת ביום 4.3.2010 טענו התובעים שם כי אין לאמוץ עמדה לגבי המשך ההליכים, ולא ראיתי בפרוטוקול הדיון שאמוץ השיב לכך שדווקא יש ויש לו עמדה, שכן גם לשיטתו על מרגלית לפנות את המקרקעין .

ואכן, בתביעה דנא טען אמוץ, "לשאלת בית המשפט איפה בכתב ההגנה [בתביעת הפינוי הקודמת, א.ו.] נטען שאין לגברת פלדמן זכויות או שהיא צריכה לצאת מהנכס, אני משיב שהוא לא טען זאת כי הוא התנגד רק לתביעה הכספית" (עמ' 7 שורות 2-1 לפרוטוקול הדיון מיום 7.11.2019). בהמשך הטיעון בתביעה דנא הוסיף אמוץ במפורש, "אני מצהיר לפרוטוקול שפרופסור ויינברג היה אדיש למה יקרה בתביעת הפינוי הקודמת" (עמ' 7 שורות 11-10 לפרוטוקול).

35. רביעית, התוצאה שתתקבל מקבלת עמדתו של אמוץ תיצור חוסר הגינות רב כלפי מרגלית, ותחטא לערכים העומדים בבסיס הדוקטרינה בדבר מעשה בית דין. הדבר יביא לכך שמרגלית תאלץ להתמודד עם תביעות פינוי חוזרות ונשנות. אימוץ עמדתו של אמוץ יביא ל"פורום שופינג" פסול – פיצול ההתדיינות בתקווה ששופט אחר יגיע לתוצאה שונה. יש בכך כדי לעודד "ישיבה על הגדר", ולהגביר את החשש מפני הכרעות סותרות. הדבר יביא לכך שבית המשפט ידון באותה הסוגיה בשנית.

36. חמישית, עיון בטיעונו של אמוץ מגלה שהוא עיוור לחלוטין לחוסר ההגינות שבקבלת עמדתו כלפי מרגלית. כך, טען הוא בפניי, "נניח שהגברת מליסדורף הייתה זוכה, היא הייתה מפנה את הגברת פלדמן ווינברג היה נהנה מהתוצאה, זה לא פועל כנגדו כי אין חובה להצטרף" (עמ' 7 שורות 13-12 לפרוטוקול). בהמשך טען, "אני חושב שלשבת על הגדר במצב הזה לא פועל כנגדי", ובנוסף, "לשאלת בית המשפט, צורת החשיבה של התובע הייתה שאם גברת מליסדורף תנצח בתביעה התובע ירוויח מכך, ואם היא תפסיד הוא יוכל להגיש תביעה נפרדת. לשאלת בית המשפט אם דרך החשיבה היא הגונה, אני משיב שכן..." (עמ' 7 שורות 27-16 לפרוטוקול; ההדגשה הוספה, א.ו.). אמוץ הוסיף עוד: "לשיטתי צד שאיננו צד בתיק מתקיים בין אם הוא יודע או לא[,] לא צריך להצטרף לתיק מיוזמתו כאשר ברור לו שהוא ייהנה מפירות התיק אם התביעה תתקבל. לעומת זאת, אם התביעה תדחה תמיד יהיה לו יומו" (עמ' 8 שורות 17-15 לפרוטוקול). כן הוסיף אמוץ באותה הרוח: "ב-2008 13 שנה אחרי פסק הדין הראשון הגישו חלק מהבעלים את תביעת הפינוי הראשונה, ואז הוא אמר לעצמו שאם התוצאה תהיה לטובתו הוא ייהנה ממנה ואם התוצאה תהיה לרעתו הוא ישקול לתבוע או לא לתבוע" (עמ' 8 שורות 22-20 לפרוטוקול; ההדגשה הוספה, א.ו.).

מדרך טיעון זו עולה לטעמי תמונה מטרידה לגבי התנהלותו של אמוץ. מהטיעון עולה (תוך שימוש בביטויים כגון, "צורת החשיבה של התובע הייתה...", "ואז הוא אמר לעצמו..."), שאמוץ כמו בחר במודע "לשבת על הגדר": אם תתקבל תביעת הפינוי הקודמת, מה טוב, ואם לא ישקול לנסות מזלו בשנית. מדרך טיעון זו קם חשש שאמוץ פעל במודע לפצל את תביעת הפינוי שלו מזו של יתר שותפיו וכך להגדיל את הסיכוי לזכות בפינוי המקרקעין. כמובן שלא ניתן להסכים למהלך שכזה, שאף גובל בשימוש לרעה בהליכי משפט.

37. אמוץ טוען שהנטל לפעול לצירופו לתביעת הפינוי הקודמת מוטל על מרגלית, שהיה עליה לנקוט צעדים בנושא על מנת להכפיפו לתוצאות ההליך. אכן, בנסיבות המתאימות ניתן לשקול צירוף של בעלי זכויות נוספים במקרקעין לתביעת פינוי על מנת להכפיפם לתוצאת ההליך, בין אם כתובעים בין אם כנתבעים (ראו הדיון בנושא ברע"א 5861/15 עיריית תל אביב-יפו נ' שומוביץ (‏26.1.2016), אולם יוער שבאותו ענין נקבע גם, כי "מענה עקיף נוסף נמצא בהרחבת תחולתה של הדוקטרינה של "מעשה בית-דין" ביחס לאדם שלא היה צד להתדיינות קודמת, מכוחה של "קרבה משפטית" ולנוכח "הסכמה משתמעת" שלו להיות קשור בתוצאותיה של אותה התדיינות" (שם, בפיסקה 32; ועיינו גם, שרון חנס ויששכר רוזן-צבי "תביעה ביוזמת הנתבע" עיוני משפט מ 173, 222-219 (תשע"ז)). אינני פוסל את האפשרות שבנסיבות מסוימות יקבע שהנטל בנושא מוטל על הנתבע בתביעת הפינוי הראשונה. אולם גם אם ניתן לסבור כך במקרים מסוימים, דעתי שהיא שבנסיבותיו של מקרה זה אין מקום לקבל טענה זו. זאת שכן בהתנהלותו של אמוץ כמכלול לאורך בירורה של תביעת הפינוי הקודמת הוא עשה מצג שלפיו אין לו עניין בסכסוך (וזאת עוד החל מכתבי טענותיו בתביעת הפינוי הקודמת שעליהם עמדנו לעיל, וודאי שכך לאור עדותו בתביעת הפינוי הקודמת שנשמעה לאחר מכן; וכאמור בתביעה דנא הוא הצהיר במפורש על אדישותו לגבי ההליך הקודם). משכך, אין זה סביר שמרגלית היא שתיזום להחזירו להליך, ולו לשם הסרת החשש שביום מן הימים הוא ישנה מעמדתו זו (כפי שארע שנים ארוכות מאוד לאחר מכן). עמדה על מקרה שכזה המלומדת זלצמן, בספרה (בעמ' 490-489):

"יש להעלות אפשרות נוספת, והיא, כאשר בהתנהגותו כלפי מי שעתיד להיות בעל-הדין יריבו, גורם פלוני לאותו בעל-דין להאמין, שעמדה זו שהוא (פלוני) נוקט בה, כמי שעומד מן הצד ביחס להתדיינות המתנהלת, משמעה שלא יגיש תביעה נגד בעל-הדין או שיכוון את התנהגותו שלו לאור פסק-הדין שיינתן בהתדיינות המתנהלת בין אותו בעל-דין לבין צד שלישי. בהסתמכו על מצג זה, ובהאמינו שאכן תוליך ההתדיינות המתנהלת בינו לבין צד שלישי לסיומה של כל מחלוקת אפשרית באותו עניין גם עם פלוני, נמנע בעל-הדין מלנקוט באמצעים הפרוצדורליים המתאימים על-מנת לבקש את צירופו של פלוני להתדיינות. והנה, לאחר שהסתיימה ההתדיינות בפסק-דין, תובע פלוני את זכותו שלו, ובכך הוא מבקש לערער את יסודותיו של פסק-הדין, כגון, שהוא מבקש להטיל על בעל-הדין שכנגד חיובים שאינם מתיישבים עם חיוביו על-פי פסק-הדין, או לקבל הצהרה על זכותו שלו בנכס, שעומדת בסתירה לזכותו של בעל-הדין שכנגד מכוח פסק-הדין...

הסתמכותו של בעל-הדין על מצגו של פלוני כלפיו, באופן שנמנע מלהרחיב את גדרו של הסכסוך המשפטי המקורי, מתוך מטרה לשים סוף לסכסוך ולקבוע אחת ולתמיד את זכויותיו או חיוביו, משמשת בידיו ״מגן״ מפני תביעתו של פלוני...

במשפט הישראלי יהא מקום לדון בשאלה זו גם לאור עקרון תום הלב שבסעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל״ג-1973, ש״מצודתו פרושה - מכוח הוראת סעיף 61 (ב) של חוק החוזים (חלק כללי) - על כלל המערכת המשפטית בישראל״ והקובע את דרך ההתנהגות הראויה בביצוען של פעולות משפטיות".

וראו גם להשתק מכוח מצג שעושה בעל דין שאינו עומד על זכויותיו בהליך הראשון, בעניין צוריאנו, בעמ' 686.

כך גם בענייננו, ומשנהג אמוץ כפי שנהג בתביעת הפינוי הקודמת והפגין בה את אדישותו, אין הוא יכול להלין על כך שמרגלית לא מצאה לנכון לפעול לצרפו לאותו הליך לאחר שהוא הוצא ממנו לבקשתו.

38. אמוץ טוען שלא קם נגדו מעשה בית דין שכן בתביעת הפינוי הקודמת הוא היה במעמד של נתבע, ואילו עתה הוא התובע – ושינוי המעמד משנה את טיב העילה. אכן כך הדבר בדרך-כלל (עיינו, למשל, ע"א 4576/17 Air Via OOD‏ נ' השטיח המעופף בע"מ, פיסקה 24 (‏18.12.2018)). אולם בכך אמוץ מחמיץ את העניין: מעשה בית הדין לא קם כלפיו בשל היותו נתבע בתביעת הפינוי הקודמת. מעשה בית הדין קם כלפיו בשל היותו ביחסי קירבה מספקים לתובעים בתביעת הפינוי הקודמת. בכך אמוץ הוא באותו "תפקיד" בשני ההליכים: בהליך זה הוא התובע, ובתביעת הפינוי הקודמת הוא ביחסי קירבה לתובעים.

39. לפיכך, מסקנתי היא שיש להכפיף את אמוץ לתוצאת תביעת הפינוי הקודמת. זאת באשר לשני ענפיו של מעשה בית הדין. נגד אמוץ קם השתק עילה, כשהעילה היא פינויה של מרגלית מן המקרקעין. בנוסף, ולמעלה מן הנדרש, נגד אמוץ קמים השתקי פלוגתא. הפלוגתאות שאמוץ כפוף להן הן ראשית, קביעתו של בית המשפט בתביעת הפינוי הקודמת, כי לאור המרצת הפתיחה הוכח קיומה של עסקת מכר ביחס לנכס (בלשון בית המשפט בפסק-הדין בתביעת הפינוי הקודמת: "משתמעות ממנו [מהמרצת הפתיחה, א.ו.] שתי קביעות פוזיטיביות, מהן לא ניתן להתחמק. האחת, כי הוכח קיומה של עסקת מכר ביחס לנכס", עמ' 3 שורות 28-27 לפסק-הדין; ובדומה בהמשך, בית המשפט בתביעת הפינוי הקודמת עשה קביעה בדבר קיומה של הנחת מוצא בדבר תוקפה של עסקת מכר, על-פיה שולמה מלוא התמורה ונמסרה החזקה, וכי אלו נתונים בעלי משמעות לגבי תביעת הפינוי, עמ' 4 שורות 3-2 לפסק-הדין). שנית, בפסק-הדין בתביעת הפינוי הקודמת נקבע, שדחיית המרצת הפתיחה שהגישה מרגלית אינה מהווה מעשה בית דין כלפיה ביחס לתביעה לפינויה מהמקרקעין (עמ' 3 שורות 36-33 לפסק-הדין). שלישית, בפסק-הדין בתביעת הפינוי הקודמת נקבע שהתובעים "מושתקים היום, לאור המצג שהציגו בהליך הקודם, בו לא חלקו למעשה על תוקף ההסכם, גם אם על ביטויו הפורמאליים, מלטעון, כי לא נכרת הסכם בר תוקף" (עמ' 4 שורות 5-4 לפסק-הדין). רביעית, בפסק-הדין בתביעת הפינוי הקודמת נעשתה קביעה כי "מצב הדברים, אפוא, הינו כזה שבו אין התובעים זכאים לפינויה של הנתבעת מן הנכס וזאת, לאור השתלשלות העניינים, כפי שתוארו בהליך הקודם וכן, לאור טיב הזכות בה אוחזת הנתבעת במשך למעלה משני עשורים". אעיר כי לא נעלם מעיני שעניינן של חלק מן הפלוגתאות הוא בקיומו או העדרו של מעשה בית דין הנובע מההליך הקדום עוד יותר (המרצת הפתיחה), נושא שהוכרע בתביעת הפינוי הקודמת לטובת מרגלית ולרעת התובעים שם.

אשר לתנאים לקיומו של השתק פלוגתא, כל הפלוגתאות דלעיל הן פלוגתאות המתעוררות גם בתביעה דנא, היה בהן דיון לגופו של עניין והכרעה פוזיטיבית, והן היו נחוצות לשם ההכרעה בתביעת הפינוי הקודמת (לעיון בתנאים להכרה בהשתק פלוגתא ראו, למשל, ע"א 1041/97‏ סררו נ' נעלי תומרס בע"מ, פ''ד נד(1) 642, 650 (2000); רוזן-צבי, בעמ' 539). יוער כי השתק פלוגתא עשוי להביא לדחיית ההליך כולו על הסף כשמדובר בפלוגתא מרכזית שעליה נשען ההליך (ראו, תקנה 101(א)(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 הדנה ב"מעשה בית דין", היינו, על שני ענפיו; זלצמן, בעמ' 23 ה"ש 10; וראו, למשל, ת"א (מחוזי מרכז) 39326-03-12 צבי נ' מדינת ישראל (11.5.2014) ודחיית הערעור בע"א 4756/14 צבי נ' מדינת ישראל (‏7.1.2016); ת"א (מחוזי מרכז) 26710-08-13 לוי נ' ויסמן, פיסקה 14 (20.1.2014)).

למעלה מן הנדרש אעיר כי אמוץ טען שלא נעשו קביעות פוזיטיביות בפלוגתאות בפסק-הדין בתביעת הפינוי הקודמת. ראשית, לטעמי טענה זו אינה נכונה לגופו של עניין, שכן עיון בפסק-הדין בתביעת הפינוי הקודמת מלמד שהקביעות שנמנו לעיל נעשו באופן פוזיטיבי. שנית, בהלכה הפסוקה ירדה קרנה של דרישה זו, והמגמה כיום היא שלא להתייחס אל האופן שבו הוכרעו הפלוגתאות בקריאה פורמאליסטית אלא לבחון את הדברים באופן מהותי (ראו, (בר"ע (מחוזי י-ם) 871/09 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' מלכה, פיסקה 15 (2.11.2009); ת"א (מחוזי י-ם) 115/90 בנק הפועלים בע"מ נ' קול (12.5.1994); וכן עיינו, ע"א 199/82 סניטובסקי‎ ‎נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פ''ד לט(1) 225, 232 (1985); רע"א 7432/09 שיליאן נ' בנק מזרחי טפחות בע"מ, פיסקה ז' (4.11.2009)).

40. אמוץ טוען כי איתר לאחרונה מסמך שבו דווח לרשויות המס על ביטול העסקה. אמוץ גם הגיש בעניין זה בקשה לתיקון כתב התביעה, שהתקבלה. לעמדתו, נושא זה לא נידון בתביעת הפינוי הקודמת, ועל כן לא קם נגדו מעשה בית דין. להבנתי אמוץ מציב תיזה שלפיה יש לבחון שמא הייתה זו מרגלית (או מי מטעמה) שדיווחה לרשויות המס על ביטול העסקה, וככל שכך הרי שיש ללמוד מהדברים שלא נכרתה עסקה למכור לידיה את המקרקעין.

דין הטענה להידחות. הדיווח שנעשה לרשויות המס הובא גם בגדר תביעת הפינוי הקודמת ונזכר בכתב התביעה שם (סעיף 8 ונספח ג' לכתב התביעה המתוקן בתביעת הפינוי הקודמת). זאת למרות שאמוץ מצביע על הבדלים מינוריים בין המסמך שצורף אז לבין המסמך שלטענתו איתר עתה, שאין בהם כדי לשנות. על אף העובדה שהדיווח לרשויות המס עמד בפני בית המשפט בתביעת הפינוי הקודמת, התביעה שם נדחתה. ממילא, אין הדבר גורע מהשתק העילה הקיים כלפי אמוץ. כך גם באשר להשתקי הפלוגתא שפורטו לעיל, שאין אמוץ יכול להיחלץ מהם על-ידי הצגת הטענה בדבר הדיווח לרשויות המס. מכל מקום, אמוץ יכול היה בשקידה ראויה יותר לאתר מסמך זה כבר בשנת 2008, ולעמוד אז על טענתו זו יחד עם יתר שותפיו (וכאמור, דיווח דומה לרשויות המס ממילא צורף לתביעת הפינוי הקודמת שבה לקח חלק בתחילתה, כך שחזקה שאמוץ היה מודע למסמך ויכול היה לבחור לאורו שלא להיות אדיש להליך). המחזיק במקרקעין אינו צריך להתמודד עם תביעת פינוי חוזרת אך בגלל שאחד הטוענים לזכויות במקרקעין הזניח את ענייניו משך שנים ועתה שלף מסמך שלטענתו התגלה לאחרונה. אם נסבור אחרת לא יהיו לסכסוכים סוף, בניגוד גמור לתכלית הכלל בדבר מעשה בית דין.

41. בכך ניתן היה לחתום את פסק-הדין. אולם למעלה מן הנדרש, ולו על מנת להסיר חשש שמא נגרם עיוות דין לאמוץ תוך נעילת דלתות בית המשפט בפניו, מצאתי לנכון להציץ קמעה "מעבר לפרגוד" על טענותיו לגופו של עניין. אדגיש כי כל הערותיי להלן הן לכאוריות בלבד, מבלי להביע עמדה מקובעת כלשהי בנושא.

ראשית, לא ניתן לחמוק מחלוף הזמן עד שבחר אמוץ להגיש את תביעתו. התביעה דנא הוגשה למעלה מעשרים שנים מאז המרצת הפתיחה ואותה פסיקתה שעליה נסמך עתה אמוץ. התביעה גם הוגשה כעשר שנים מאז הגשת תביעת הפינוי הקודמת. לגרסת הנתבעת היא רכשה את הדירה בשנת 1987 והיא המשיכה להחזיק בה מאז, והתביעה דנא הוגשה למעלה משלושים שנה לאחר מכן. שנים ארוכות מאוד לא עמד אמוץ על טענותיו. ודוק, אין כוונתי לומר שיש בנימוק זה כדי לחרוץ את גורל התביעה, אולם יש בכך כדי להציב רקע הולם לכך שלכאורה, אכן אמוץ היה אדיש לנושא משך שנים ארוכות, כפי שהעיד עצמו בתביעת הפינוי הקודמת. אין זה ברור מדוע לפתע, בשנת 2018, החליט הוא לשנות מעמדתו ולהגיש את תביעתו. האדישות שהפגין אמוץ להחזקתה של מרגלית במקרקעין משך שנים ארוכות גם עשויה לכאורה להעיב על גרסתו לגופו של עניין באשר למכר הדירה למרגלית.

שנית, לכתב ההגנה צורף מסמך בכתב יד אשר לטענת מרגלית נכתב על-ידי אביו המנוח של אמוץ, שבו נרשם, "הריני לאשר בזאת שהדירה ברח' מרכז בעלי מלאכה מס' 6 בקומת קרקע אחורית שהיתה בשימוש של משפ' אבייב נמכרה למר פלדמן אלכסנדר ו/או מרגלית וקבלתי את תמורתה במלואה ואין יותר חובות למעט דמי העברה" (סעיף 9 ונספח ד' לכתב ההגנה). אמוץ טרח והגיש כתב תשובה, ובו לא התייחס למסמך זה. בקדם המשפט מיום 7.1.2019 נשאל אמוץ על המסמך, והעלה טענה בעל-פה שלפיה המסמך אינו אותנטי. זאת הגם שהוא הסכים לכך שהדבר לא נטען בכתבי טענותיו (עמ' 2 שורות 25-21 ועמ' 3 שורות 15-14 לפרוטוקול). אציין כי התרשמותי הלכאורית הייתה שהטענה הועלתה בעל-פה כלאחר יד, ורק משנשאל אמוץ על כך בדיון. זאת ועוד, לאחר מכן אמוץ טרח שוב וביקש לתקן את כתב תביעתו (ליתר דיוק הבקשה הוכתרה במילים, "בקשה לתיקון כתב תביעה ו/או כתב תשובה", בקשה מיום 20.2.2019), ועדיין אמוץ לא ביקש להוסיף לכתבי טענותיו טענה לגבי מסמך זה. היינו, לכאורה מכתבי הטענות שלפניי לא עולה פלוגתא לגבי טענת מרגלית, שלפיה יש בנמצא מסמך שנערך על-ידי אביו המנוח של אמוץ ושבו אישר את דבר מכר הדירה ואת קבלת תמורתה.

שלישית, אמוץ נרשם כאחד מבעלי הדירה מכוח היותו יורש של אביו המנוח, וככזה הוא נכנס בנעליו (צו הירושה צורף כנספח 1 לכתב התביעה). משכך, מצבו של אמוץ הוא לכאורה גרוע מזה של יתר השותפים הרשומים במקרקעין, שכן אלו הפנו את חציהם לא רק כלפי מרגלית בטענה כי לא הוכיחה שרכשה את המקרקעין כי אם גם כלפי פעולות אביו של אמוץ שלעמדתם חרגו מהרשאה. לכאורה יקשה על אמוץ לטעון טענות מהסוג האחרון שכן הוא בא בנעלי אביו.

רביעית, לטענת מרגלית טרם רכישת הדירה היא הייתה בה דיירת מוגנת (סעיפים 6 ו-24 לכתב ההגנה). הטענה לא זכתה להתייחסות בכתב התשובה. לכאורה ככל שכך, נשאלת השאלה שמא אם מרגלית לא רכשה את הדירה, האין היא נותרת במעמדה הנטען הקודם לרכישה, כך שהיה על התובע להצביע על עילת פינוי של דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב-1972. בכתב התביעה אין התייחסות לחוק זה.

חמישית, עיון בפסק-הדין בהמרצת הפתיחה מלמד, כי המבנה של פסק-דין המקבל את המרצת הפתיחה כשתוקפו מוגבל בזמן נעשה לכאורה ביוזמת בית המשפט שם, בעוד שלפי התיאור המובא בפסק-הדין בעלי הדין ביקשו ערבויות בנושא החיוב במס (בלשון בית המשפט בפסק-הדין בהמרצת הפתיחה, "נראה לי שאפשר לחסוך את הבטוחות הנ"ל אם פסק הדין שינתן יהיה מוגבל בזמן..."). היינו, לכאורה לא מן הנמנע שבאימוץ עמדת בעלי הדין בהמרצת הפתיחה היה ניתן פסק-דין המקבל אותה תוך הצגת בטוחות מתאימות, חלף הגבלת תוקף קבלת המרצת הפתיחה בזמן.

שישית, אבקש להתייחס לפסק-הדין בתביעת הפינוי הקודמת, מפי כב' השופטת אחימן. בקריאה ראשונה של פסק-הדין אכן ניתן לשאול, הכיצד זה נותר בעקבותיו פער בין זהות הבעלים הרשומים של המקרקעין לבין המחזיקים בו. אולם בקריאה מעמיקה של פסק-הדין ניתן לכאורה להבין את הגיונו, שהוא ראיית הסכסוך בין הצדדים כמכלול ואימוץ השקפה מהותית על המחלוקות ביניהם כפי שהיו לכאורה בעת שנדונה המרצת הפתיחה. גם בתביעה דנא טען אמוץ כי המרצת הפתיחה נדחתה "עקב טענה פרוצדורלית" (עמ' 6 שורה 18 לפרוטוקול הדיון מיום 7.11.2019). הרבה למעלה מהנדרש, נכונות פסק-הדין בתביעת הפינוי הקודמת אינה נבחנת לצרכי קיומו או העדרו של מעשה בית דין (זלצמן, בעמ' 5-4).

לאור מכלול זה, גם נחה דעתי שלא נגרם חוסר צדק לאמוץ בדחיית תביעתו על הסף.

42. אשר על כן, התביעה נדחית על הסף.

43. אשר להוצאות, לקחתי בחשבון את הטירחה שהוקדשה לבירור טענת הסף, לרבות בקשת אמוץ לקיים בנושא דיון, כמו גם את הטירחה לגבי הבקשה לתיקון כתב התביעה שלטעמי לא הוסיפה רבות. על כן, אמוץ ישא בשכר-טרחת בא-כוחה של מרגלית בסך 25,000 ש"ח.

ניתן להגיש ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 ימים מיום קבלת פסק-הדין.

ניתן היום, ו' אדר תש"פ, 02 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.