לפני תביעה לפיצוי בטענה להפרת הסכם לאספקת מוצרים לביצוע פרויקט בנייה.

בין הצדדים נכרת הסכם במהלך חדש מאי 2017, שלפיו רכשה התובעת מהנתבעת מוצרים לביצוע פרויקט בנייה במודיעין. בהסכם לא הוגדר מועד לאספקת המוצרים ונקבע שאלו יסופקו בתוך 14 יום, לפי מועדים עליהם תודיע התובעת ושאותם תאשר הנתבעת בכתב.

במהלך יוני 2017 בקשה התובעת את אספקת המוצרים, אולם הנתבעת לא העבירה אישור בכתב לבקשה. זאת עשתה הנתבעת רק במהלך ספטמבר 2017, ואספקת המוצרים הושלמה רק במהלך דצמבר 2017.

התובעת פרעה את החשבונות החלקיים שקבלה מהנתבעת בגין המוצרים שסופקו, אך סירבה לפרוע את החשבון האחרון שקבלה, וטענה לזכות שיש לה לפיצוי ולקיזוז בגין האיחור באספקת המוצרים.

הנתבעת הגישה תביעה לחיוב התובעת בתשלום החוב לפי החשבון האחרון שלא נפרע. התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר, טענת קיזוז שטענה התובעת בבקשת הרשות להגן נדחתה, וניתן פסק דין לקבלת התביעה במלואה. על רקע זה התבררה תביעה זו ובמסגרתה טענת התובעת לאיחור באספקת המוצרים ולזכות שעומדת לה לפיצוי מוסכם בגין איחור זה.

כאשר אין מחלוקת על כך שהתובעת בקשה את המוצרים עוד ביוני 2017, ואין מחלוקת על כך שהנתבעת אישרה בכתב מועדי אספקה רק בספטמבר 2017 ובאלו אכן עמדה בהשלמת האספקה רק בדצמבר 2017, עומדת במוקד התביעה מחלוקת על אומד דעת הצדדים בעת כריתת ההסכם.

האם התחייבה הנתבעת לאספקת המוצרים מעת שבקשה זאת התובעת, כטענת התובעת, או שמא רק מיום שאישרה הנתבעת את המועדים בכתב, כטענת הנתבעת.

מחלוקת זו מחייבת יישום כללי הפרשנות המסדירים את אופן ההתחקות אחר אומד דעת הצדדים בכריתת חוזה, ועל יסוד ההכרעה במחלוקת זו יוכרעו כל יתר הטענות.

העובדות

1. התובעת הינה חברה פרטית אשר במועדים הרלוונטיים לתביעה זו (2017 – 2018) עסקה בביצוע עבודות בנייה ובאספקת אלמנטים טרומיים לבנייה.

הנתבעת הינה חברה פרטית אשר במועדים הרלוונטיים לתביעה זו עסקה בייצור אלמנטים טרומיים לבנייה.

1. במהלך 2017 בצעה התובעת פרויקט הקמת מבנה תעשייה גדול באתר המכונה "קרגו" באזור התעשייה במודיעין ("הפרויקט"), ולשם כך נזקקה לאספקת אלמנטים של לוחות חלולים דרוכים המכונים "לוח"דים", שהם פלטות של בטון לבניין רצפות או תקרות ("המוצרים").

הנתבעת עסקה, בין היתר, בייצור המוצרים ובין הצדדים נוצר קשר ונדונה האפשרות להסכמה במסגרתה תרכוש התובעת את המוצרים מהנתבעת.

1. בעקבות משא ומתן זה, ביום 5.5.17 נכרת בין הצדדים הסכם (להלן: "ההסכם").

במסגרת ההסכם הזמינה התובעת מהנתבעת את המוצרים, כאשר ההסכם מגדיר את מידות המוצרים, מחיר המחושב לפי כל מ"ר מהמוצרים, והיקף משוער של המוצרים המוזמנים.

בהסכם לא נקבע מועד קשיח לאספקת המוצרים המוזמנים, אך נקבע כך:

"אספקה משוערת: החל מ- 6.2017, בתיאום עם מחלקת הייצור של המפעל."

עוד נקבע בהסכם (סעיף 11) כך:

"על הלקוח להודיע לספק לפחות 14 ימי עבודה מראש על המועד לאספקת המוצרים (להלן: "מועד האספקה") ומובהר כי מועד האספקה כפוף לאישור הספק בכתב"

בשולי ההסכם הוספה בכתב יד הערה כדלהלן:

"פיגור של יותר מ 4 ימים יגרור קנס יומי של 2,000 ש"ח"

1. בעקבות חתימת ההסכם החלה התובעת באספקת המוצרים לנתבעת, ואספקה זו נמשכה במשך מספר חדשים.

במרוצת חדשים אלו, יוני עד דצמבר 2017, הפיקה הנתבעת לתובעת חשבוניות והתובעת פרעה את החוב לפי החשבוניות שהפיקה הנתבעת.

1. ביום 31.1.18 הפיקה הנתבעת לתובעת חשבונית אחרונה בגין אספקת המוצרים לפי ההסכם, בסך של 299,659 ₪.

הנתבעת סירבה לפרוע את החוב לפי חשבונית אחרונה זו, ובמכתב מיום 5.3.18, טענה שהנתבעת הפרה את ההסכם והסבה לתובעת נזק.

לפי טענת התובעת במכתבה, איחרה הנתבעת באספקת המוצרים שהוזמנו ביום 17.6.17 ואספקתם הושלמה באיחור ניכר, ביום 25.12.17. איחור של 147 יום לפי טענת התובעת.

איחור זה, הוסיפה וטענה התובעת, הסב לה נזקים ומקנה לה זכות לפיצוי בסך של 2,000 ₪ ליום לפי ההסכם, ובסך הכל 294,000 ₪.

התובעת הודיעה לפיכך כי היא מקזזת את הנזק שנגרם לה נוכח האיחור באספקת המוצרים מיתרת החוב שלפי החשבונית האחרונה, ושעל הנתבעת להוסיף ולהעביר לה את ההפרש בסך של 38,000 ₪ בצירוף מע"מ.

הנתבעת הודיעה בתגובה שהיא דוחה את טענות התובעת ודרשה את פירעון החוב.

1. נוכח סירוב התובעת, הגישה הנתבעת תביעה (ת.א. 65675-05-18) ("תביעת ספנקריט").

תביעת ספנקריט הוגשה בסדר דין מקוצר, התובעת הגישה בקשת רשות להתגונן, ובפסק דין מיום 31.1.19 נדחתה בקשת הרשות להגן וניתן לטובת הנתבעת פסק דין על מלוא סכום התביעה.

1. עוד בטרם ניתן פסק הדין בתביעת ספנקריט, ביום 3.10.18, הוגשה תביעה זו ולאחר שניתן פסק הדין בתביעת ספנקריט, ניתן לתובעת היתר לתיקון כתב התביעה וכתב תביעה מתוקן הוגש ביום 30.4.19.

תמצית טענות הצדדים

1. לטענת התובעת, הפרה הנתבעת את התחייבותה בכל הנוגע למועד אספקת המוצרים ולפי ההסכם היא חייבת בתשלום פיצוי מוסכם.

לפי גרסת התובעת, הפרה הנתבעת את ההתחייבות לעיתוי אספקת המוצרים פעמים רבות, אלא שאלו היו איחורים לא משמעותיים ולכן לא מצאה התובעת לבוא חשבון עליהם עם הנתבעת. לעומת זאת, טוענת התובעת, באספקת המוצרים לחלק בפרויקט שבצעה התובעת (מפלס+10 במחסן הכפול) איחרה הנתבעת איחור ניכר ובכך הסבה לתובעת נזקים.

אותם מוצרים הוזמנו מהנתבעת ביום 17.6.17 ועל הנתבעת היה להתחיל באספקתם עד ליום 9.7.17 (14 ימי עבודה ועוד 4 ימי ארכת חסד) ולסיים האספקה עד ליום 31.7.17. בפועל, טוענת התובעת, הושלמה אספקת מוצרים אלו רק ביום 31.12.17. איחור ניכר של 147 יום.

עוד טוענת התובעת כי במוצרים שסופקו התגלו ליקויים כאלו שלא אפשרו הצמדתם בלי שתבוצע עבודת השחזה בעלויות נוספות ועל ליקויים אלו גם חויבה התובעת בפיצוי המזמין.

נוכח הטענה להפרת ההסכם באיחור באספקת המוצרים, טוענת התובעת שעמדה לה הזכות לקזז את נזקיה מכל יתרת חוב לנתבעת ועותרת לפיכך לחיוב הנתבעת בפיצוי המוסכם שנקבע בהסכם, 2,000 ₪ ליום ובסך הכל 294,000 ₪. לפיצוי זה מבקשת הנתבעת להוסיף פיצוי על הצורך לשכור שירותי מנוף לתקופה ממושכת בשיעור 30,000 ₪ ופיצוי על הליקויים במוצרים בסך של 32,450 ₪. התובעת גם עותרת לחיוב הנתבעת בתשלום שכר טרחת עו"ד בסך של 20,000 ₪.

סכום התביעה הכולל, בצירוף מע"מ, הועמד על 440,447 ₪.

1. הנתבעת כופרת בטענות התובעת ולשיטתה אלו בסך הכל טענות שהומצאו בכדי לנסות ולנצל את השינוי בפעילות הנתבעת כדי לחמוק מפירעון יתרת החוב.

לפי גרסת הנתבעת, קובע ההסכם כי מועד אספקת המוצרים כפוף לאישור הנתבעת בכתב, ואישור שכזה לא ניתן לתובעת. הסדרה זו של אופן האספקה נועדה לוודא התאמת ההתחייבות לכושר הייצור ומכלול פעילות הנתבעת, כך שתוכל לוודא שבאפשרותה לעמוד במועדי ההזמנה. בהיעדר כזה אישור, טוענת הנתבעת, אין יסוד לטענות לאיחור באספקה, מה גם שהתובעת עצמה כלל לא הייתה מוכנה לקליטת המוצרים בהיקף כה גדול לו היא טוענת.

עוד טוענת הנתבעת שאפילו היה כזה איחור באספקת המוצרים, כפי שטוענת התובעת, הרי שתחשיב הפיצוי המוסכם של התובעת מופרך. גם במצב בו ימצא איחור, טוענת הנתבעת, הרי אין יסוד לניסיון למנות את תקופת האיחור מהיום המיועד לאספקה ועד למועד השלמתה, כאשר במהלך תקופה זו סופקו המוצרים. גם למשלוח מוצרים במהלך אותה תקופה לאתר אחר של התובעת, לבקשת התובעת עצמה, יש משמעות באומדן הפיצוי.

ביחס לסכום הפיצוי, טוענת הנתבעת שההסכם קובע פיצוי בסך של 2,000 ₪ כולל מע"מ, וגם בכך שוללת את גרסת התובעת.

ביחס לטענות לנזקים נוספים שנגרמו לתובעת נוכח טענתה לאיחור באספקת המוצרים ולליקויים במוצרים, טוענת הנתבעת שמדובר בדרישה לכפל פיצוי, וממילא שהדרישה איננה מתיישבת עם הוראות ההסכם ונעדרת בסיס.

ממילא שהנתבעת כופרת בטענה שלתובעת עמדה זכות קיזוז, טענה שהרי כבר נדחתה בפסק הדין, ועוד טוענת שדווקא לה, לנתבעת, זכות לתבוע פיצוי מוסכם על האיחור הרב בפירעון יתרת החוב של התובעת, איחור בן 296 יום המקנה זכות לפיצוי מוסכם בסך של 2,000 ₪ ליום.

1. לצד כתב ההגנה הגישה הנתבעת גם תביעה שכנגד ובמסגרתה עתירה לחיוב התובעת בתשלום סך של 21,278 ₪.

התביעה שכנגד מתבססת על הטענה שלפי ההסכם עמדה לנתבעת הזכות לדרוש תשלום ריבית פיגורים והצמדה למדד תשומות הבנייה, בגין כל איחור בפירעון חובה של התובעת. את יתרת החוב היה על התובעת לשלם עד ליום 10.3.18, אך הוא שולם רק לאחר פסק הדין, ביום 5.3.19. לפי תחשיבי הנתבעת, ההפרש בין סך החוב בצירוף הצמדה למדד תשומות הבנייה וריבית פיגורים לסכום ששולם בפועל עומד על סך של 21,278 ₪.

התובעת כפרה בטענות אלו, וטענה שיש לסלק התביעה שכנגד על הסף בשל מעשה בית דין מסוג השתק עילה, ובשל שימוש לרעה בהליכי משפט. טענות לזכות לריבית פיגורים, טענה התובעת, הרי נטענו במסגרת תביעת ספנקריט, ואין לנתבעת האפשרות להעלותן בשנית.

טענתה המקדמית של התובעת התקבלה, ובהחלטה מיום 21.11.19 נדחתה התביעה שכנגד על הסף בשל מעשה בית דין.

1. התובעת תמכה את גרסתה בתצהיריהם של מר יוסי גיא (בעל השליטה ומנהל התובעת) (להלן: "גיא") ושל מר שמואל עמר (מפקח בפרויקט שבצעה התובעת במודיעין).

הנתבעת תמכה את גרסתה בתצהיריהם של מר שלום מלכה (מנכ"ל הנתבעת) (להלן: "מלכה"), של מר עמרם לוי (עובד הנתבעת) ושל מר הרצל צבי גבאי (עובד חברה שהעניקה שירותי הרכבה באתר התובעת במודיעין).

1. בדיון אשר התקיים ביום 2.11.21 נחקרו העדים, תוך הסכמה דיונית לוותר על חקירתם של מר עמר (עד מטעם התובעת) ומר גבאי (עד מטעם הנתבעת).

בתום החקירות הוקצבו מועדים להגשת סיכומים בכתב.

דיון

1. בטבורן של המחלוקות נשוא תובענה זו עומדת מחלוקת פרשנית. המחלוקת באשר לפרשנות ההסכם ונוכח טענות התובעת להפרת התחייבות הנתבעת בכל הנוגע למועדי אספקת המוצרים.
2. התשתית העובדתית הנדרשת להכרעה במחלוקות, בעיקרה, איננה במחלוקת.

אין בין הצדדים מחלוקת על הסדרת יחסיהם בכל הנוגע לאספקת המוצרים על פי ההסכם מיום 5.5.17.

אין בין הצדדים מחלוקת על כך שההסכם מסדיר את הזמנת המוצרים מהנתבעת, לצורך הפרויקט שמבצעת התובעת במודיעין, כאשר ההסכם איננו נוקב בכמויות מוגדרות של המוצרים אלא כמויות "משוערות", וההסכם איננו נוקב במועדי אספקה מוגדרים אלא במועד "אספקה משוערת" (סעיף 5 בהסכם).

אין בין הצדדים מחלוקת על כך שעל יסוד ההסכם החלה התובעת להזמין והחלה הנתבעת לספק את המוצרים, וביום 17.6.17 שלח מנכ"ל התובעת, גיא, מסרון המיועד למנהל הייצור של הנתבעת, אלי שחף ("אלי"), ובו כתב כך:

אלי שלום

אבקש לקבל לוחדים ב 28 בחדש של המחסן הכפול 6+ מידות לפי תכנית.

כמו כן בשבוע הראשון של יולי לוחדים במחסן הכפול 10+ בין צירים D – i ובהמשך לוחדים ל 8+ במחסן הכפול.

הזמנת המוצרים הועלתה שוב בהודעה שהעביר גיא בפקס' ביום 23.6.17 למנהל הייצור של הנתבעת, ובה כתב כך:

אלי שלום

ביום 17/6 שלחתי הודעה על הזמנת לוחדים למפלס 6+ ומפלס 10+

בהתאם להסכם אני אמור לקבל את הלוחדים תוך 14 ימי עבודה וגרייס של 4 ימים כך שהלו"ז מביא אותנו לתאריך 9.7.16.

לידיעתך.

הנתבעת איננה מכחישה קבלת הודעות אלו. כך גם אין הנתבעת מכחישה את טענות התובעת להתכתבות נוספת בעניין זה עד למחצית ספטמבר 2017.

על רקע התכתבויות אלו, אין מחלוקת על כך שאספקת המוצרים לתובעת לביצוע הפרויקט ואותו מפלס 10+ באתר התובעת, הושלמה לבסוף ביום 25.12.17 (סעיף 9.4 בתצהיר גיא).

ולבסוף, לעניין דנא, אין מחלוקת על כך שבמהלך תקופה זו המשיכה התובעת לפרוע כסדרן את דרישות התשלום שקבלה מהנתבעת בסוף כל חדש אזרחי מיום 30.6.17 ועד 31.12.17 (7 חשבוניות בסך הכל), והודיעה על החלטתה לתבוע פיצוי בטענה לאיחור באספקת המוצרים, רק לאחר קבלת החשבונית האחרונה שהפיקה הנתבעת ביום 31.1.18.

1. על רקע עובדות אלו, נתגלעה בין הצדדים המחלוקת העיקרית שבגינה הוגשה התביעה.
   לפי גרסת התובעת, מרגע העברת הדרישה לקבלת המוצרים למפלס 10+ ביום 17.6.17, חייבת הייתה הנתבעת להתחיל ולספק אותם בתוך 14 ימי עבודה, ולסיים את אספקתם עד ליום 31.7.17. לשיטת התובעת, כיוון שהנתבעת לא עמדה במעדים אלו הרי שהפרה את ההסכם והיא חייבת בתשלום הפיצוי המוסכם שנקבע בגין הפרה זו של ההסכם.

לפי גרסת הנתבעת, אין כל נפקות למועדי העברת בקשות התובעת לאספקת המוצרים, שכן מרוץ המועדים לאספקתם החל רק כאשר ניתן לכך אישור בכתב על ידי הנתבעת. אישור שכזה, טוענת הנתבעת, הועבר לתובעת ביום 12.9.17 (נספח 7 לתצהיר שלום) ומפרט מועדי ייצור ואספקה מדורגים של המוצרים החל ממחצית ספטמבר 2017. מועדי ייצור שיביאו את השלמת האספקה למחצית דצמבר 2017 לערך. התחייבות הנתבעת, לפי גרסתה, הייתה אך ורק לפי אישור כתוב זה ובמועדים אלו אכן עמדה, כך שלטענות התובעת אין בסיס.

ובתמצית: ליבת המחלוקת בשאלה אם המועדים להם התחייבה הנתבעת בהסכם החלו להימנות ממועד בקשת התובעת או שמא ממועד אישור הנתבעת.

1. סוגית המועדים לאספקת המוצרים מוסדרת בהסכם (סעיף 11) כך:

"על הלקוח להודיע לספק לפחות 14 ימי עבודה מראש על המועד לאספקת המוצרים (להלן: "מועד האספקה") ומובהר כי מועד האספקה כפוף לאישור הספק בכתב"

המחלוקת שבין הצדדים נטושה סביב פרשנותה של הוראה זו. על אומד דעת הצדדים ביחס למועד בו התחייבה הנתבעת לספק את המוצרים.

סעיף 25 (א) בחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973 ("חוק החוזים"), קובע כך:

"חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה ומנסיבות העניין, ואולם אם אומד דעתם של הצדדים משתמע במפורש מלשון החוזה, יפורש החוזה בהתאם ללשונו".

הוראה זו מכוונת את הפרשנות ללשון החוזה כביטוי הראשוני לאומד דעת הצדדים, וכך נפסק:

מבלי צורך להיזקק לפולמוס שהתעורר בפסיקה ובספרות סביב הלכת אפרופים (ע"א 4628/93‏ ‏מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום בע"מ, פ''ד מט(2) 265 (1991), להלן: ענין אפרופים), אשר הוביל לתיקון סעיף 25 לחוק החוזים (במגמה להעצים את משקל לשון החוזה בפרשנותו - ה"ח הכנסת תש"ע 198; ס"ח תשע"א 202), הודגשו והוטמעו בפסיקה שני כללים פרשניים: האחד, כי לשון החוזה היא "כלי הקיבול" של אומד דעת הצדדים, התוחם את גבולות הפרשנות ואינו מאפשר לייחס לחוזה פרשנות שאינה מתיישבת עם לשונו (דנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות-אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נגד מדינת ישראל [פורסם בנבו] (11.5.2006), להלן: ענין מגדלי ירקות); ע"א 8836/07 ‏בלמורל השקעות בע"מ נ' כהן [פורסם בנבו] (23.2.2010), להלן ענין בלמורל). השני, כי קיימת חזקה שלפיה פרשנות החוזה היא זו התואמת את המשמעות הפשוטה, הרגילה והטבעית של הכתוב, היא המשמעות האינטואיטיבית הקמה עם קריאת לשון החוזה על רקע הקשרו הכללי (רע"א 3961/10 המוסד לביטוח לאומי נ' סהר חברה לתביעות בע"מ, [פורסם בנבו] בפסקה 15 (26.2.2012); עניין מגדלי ירקות; עניין בלמורל). לשון אחר - במקרים שבהם לשון החוזה היא ברורה על פניה, קיימת חזקה שהיא משקפת את אומד דעת הצדדים (גרשון גונטובניק "מחשבות אודות פרשנות, פרשנות חוזים וגבולותיה", המשפט יח 105, 129 (תשע"ד). (ע"א 8080/16 עמודי שחף בע"מ נ' אנטונינה לברינצ'וק [פורסם בנבו] 8.8.18)

כך איפוא, מתוך ההוראה בסעיף 25 בחוק החוזים והאופן בו פורשה בפסיקת בית הנשפט העליון, עולה העיקרון הפרשני ההיולי, שלפיו לא ניתן לייחס לחוזה פרשנות שאיננה מתיישבת עם לשונו, וחזקה היא כי פרשנות החוזה, זו החותרת להגשים את אומד דעת הצדדים בכריתתו, הינה זו התואמת את המשמעות הפשוטה והטבעית של הכתוב על רקע הקשרו הכללי.

1. נוכח המחלוקת בין הצדדים כאמור ועל רקע העיקרון הפרשני המקנה מעמד בכורה ללשון ההסכם, הנה אשר נמצא:
2. לשון ההסכם קובעת במפורש כי חבות הנתבעת לגבי מועד האספקה כפופה לאישור בכתב של הנתבעת: "ומובהר כי מועד האספקה כפוף לאישור הספק בכתב".

הצדדים כתבו בהסכם כי מועד האספקה יקבע רק לפי אישור בכתב של הנתבעת.

קשה לראות מוצא שיש לה לתובעת מלשון ברורה זו. קשה לראות מקום בו תחויב הנתבעת במועד אספקה נקוב בהיעדר אישור שלה – של הנתבעת.

1. לא ברור הבסיס לפרשנות כזו המאיינת את לשון ההסכם.

לפי גרסת התובעת, הדגש בהוראת ההסכם דנא הינו מועד ההזמנה בו נוקבת התובעת בפנייתה לנתבעת. לשיטת התובעת, פרשנות הנתבעת מעניקה לה זכות בכורה, פררוגטיבה, להכתיב את מועדי האספקה, שהרי לעולם תוכל לאשר בכתב, או לא לאשר בכתב, את המועד ובכך גם תוכל "להכתיב" מועדי אספקה. פרשנות שכזו, טוענת התובעת, לא מתיישבת עם הרישא של הסעיף ואין בה הגיון.

התהיות שמעלה התובעת באשר לאומד דעת הצדדים נוכח הוראה זו מובנות, אך גם מבטאות התעלמות מוחלטת מלשון ההסכם בה בחרו הצדדים. התובעת הרי מבקשת בפרשנותה לשים דגש על זכות התובעת למועדי אספקה ברורים התואמים את צרכיה, אך איננה מציעה כל משמעות לאותה הוראה ברורה בה בחרו הצדדים: "אישור הספק בכתב". פרשנות התובעת מבקשת להתעלם מהוראה זו משל הייתה כלא הייתה. פרשנות שכזו עומדת בסתירה לעקרון המבקש דווקא להקנות מעמד בכורה ללשון ההסכם.

קשה לקבל פרשנות המבקשת להתעלם מלשון ההסכם ככזו שמשקפת את אומד דעת הצדדים.

1. נמצא הגיון מסחרי ברור בקביעת מועד האספקה על יסוד הסכמה כתובה של הנתבעת.

כפי שהובהר, ההסכם איננו קוצב מועד אספקה כפי שאיננו קוצב כמויות של מוצרים מוזמנים. למעשה, ההסכם מתווה מסגרת המסדירה את ההזמנה והאספקה, אך מבלי לנקוב בכמויות ובמועדים, כאשר לאלו נקבע אותו מנגנון המסדיר את אופן ההזמנה המדויק בהמשך.

התובעת מלינה על פרשנות הנתבעת, ככזו שיוצרת אי וודאות ומציבה את התובעת כשבויה בידי הנתבעת, שברצונה תאשר מועדים וברצונה תקבע מועדים אחרים ואפילו לא תקבע כלל מועדים. התובעת טוענת שבכך אין הגיון מסחרי.

ואכן, מבחן ההיגיון המסחרי משמש תדיר במחלוקות פרשניות של הסכמים.

"ברם, כלל הוא בידינו כי בבואו לפרש חוזה ישקול בית המשפט אם הפרשנות המובאת בפניו "עומדת במבחן ההגיון המסחרי, ואם אין היא מביאה לתוצאה אבסורדית" (ע"א 898/03 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' גניה חזן [פורסם בנבו] 8.11.04, פסקה 23)

דא עקא, וההיגיון המסחרי אמור לשקף את מאוויי שני הצדדים. לא רק את אלו של התובעת. כנגד רצון התובעת לפרשנות שתאפשר לה לבדה לשלוט במועד האספקה, עומד גם רצון הנתבעת לפרשנות שתאפשר לה עצמה להסדיר את מועדי האספקה.

כך הצהיר מנכ"ל הנתבעת, מלכה (סעיף 24 בתצהיר):

לאישור בכתב יש משמעות רבה, שכן לספנקריט אין כושר יצור בלתי מוגבל ועליה לפעול לייצור המוצרים תוך התחשבות – בין היתר, במצבת כוח האדם שבמפעלה, שמישות מכונותיה וכן בהזמנות העבודה הנדרשות ע"י כלל לקוחותיה מעת לעת.

על גרסה זו חזר גם העד הנוסף מטעם הנתבעת, מר עמרם לוי (מנהל מכירות בנתבעת) (סעיף 5 בתצהיר מר לוי).

ולא זו בלבד שההיגיון המסחרי בטענה זו ברור, הרי גם התובעת מסכימה לכך. גם התובעת איננה טוענת שלה לבדה עמדה הזכות לקבוע מועד אספקה קטגורי שיחול בתוך 14 יום מהודעתה, ובלי כל קשר לכמות המוצרים המוזמנת. כך הצהיר גיא (סעיף 9.3 בתצהיר):

אילו הייתה ספנקריט מתחילה לספק את המוצרים הנ"ל עד יום 9.7.2017, היא הייתה מסיימת לספק אותם עד יום 31.7.2017 (תוך חישוב שמרני ומקל לטובת ספנקריט).

החישוב הנ"ל בוצע על בסיס ההנחה המקלה עם ספנקריט, כי ניתן היה לספק 450 מ"ר ביום, למרות שבפועל סופקו גם 700 מ"ר ביום אחד ...

אף התובעת מבינה שאין כל היגיון בטענה לזכות שעמדה לה לבדה להכתיב מועד בו חייבת הנתבעת לעמוד ולספק את כל המוצרים לפי הודעת התובעת.

אף התובעת מבינה שיש לפרוש את מועדי האספקה בהתאם ליכולת הייצור של הנתבעת.

אלא שהתובעת מוסיפה לעמדה זו גם את ההנחה שהיא היא, התובעת, זו שתכתיב את מועדי האספקה. שהיא היא לבדה, התובעת, תמסור במועד כלשהו הודעה ומרגע שתימסר חייבת הנתבעת להשבית כל פעילות אחרת, להתעלם מכל הזמנה אחרת, ולהתמסר לתכתיב התובעת.

אם מלינה התובעת על פרשנות המקנה לנתבעת את הזכות להכתיב מועדי אספקה, הנה פרשנותה שלה יוצרת את אותו אי היגיון בדיוק.

התובעת גם תוהה מה משמעות תהיה לרישא של ההוראה, זו המקנה לה הזכות להודיע על מועד האספקה המבוקש, אם תתקבל פרשנות הנתבעת, אך את אותה שאלה ניתן לשאול אותה: מה משמעות תהיה לסיפא של ההוראה, זו המחייבת אישור בכתב של הנתבעת, אם יקבע שהתובעת לבדה מכתיבה את מועדי האספקה?

התובעת מלינה על כך שהנתבעת העדיפה לקוחות אחרים שלה על פני התובעת, וזו זו הסיבה להתעלמותה מדרישות האספקה של התובעת. טענה זו איננה ברורה. ברי הדבר שכאשר בוחנת הנתבעת את מועדי האספקה להם תתחייב, זכותה המלאה להביא בחשבון גם התחייבויות שלה כלפי לקוחות אחרים. בדיוק כשם שהתובעת בוחנת את התחייבויותיה היא ובהיעדר הסכמה על מתן "בלעדיות" לתובעת בהכתבת פעילות הנתבעת.

התובעת מלינה על פרשנות שכביכול מעניקה לנתבעת לבדה שליטה על מועדי האספקה ואף "הזכות" להחליט שלא לספק כלל. אכן, על יסוד עקרון תום הלב, ניתן היה לבוא חשבון עם הנתבעת לו סירבה לספק כלל או לו הציגה מועדי אספקה בלתי סבירים בנסיבות העניין, אלא שטענות שכאלו לא נטענו ואין לאלו משמעות בבחינת אומד דעת הצדדים בעת כריתת ההסכם.

ניתן היה לבחון טענה להפרת התחייבויות הנתבעת גם על יסוד פרשנותה היא את ההסכם, למשל בטענה שהציגה מועדים לא סבירים לאספקה. אלא שטענה כזו לא נטענה. התובעת דבקה בטענה לזכות שלה לבדה להכתיב את מועדי האספקה, ונמנעה מלטעון להפרה גם על יסוד פרשנות הנתבעת. התובעת כלל לא טענה כי מועדי האספקה שאישרה התובעת במהלך ספטמבר 2017 אינם סבירים במכלול הנסיבות.

יישום מבחן ההיגיון המסחרי מכוון דווקא לפרשנות המגשימה את האינטרסים של שני הצדדים גם יחדיו, לאמור: הצדדים בקשו להסכים על מועדי אספקה התואמים את צרכי שניהם גם יחדיו. מועדים אשר יקבעו על בסיס הזמנה של התובעת, שלאחריה תיעשה הידברות ויוסכם בכתב על מועד התואם גם את יכולותיה של הנתבעת.

ופרשנות זו הינה פרשנותה של הנתבעת.

1. נמצא שיש קושי לקבל את גרסת התובעת לחשיבותו של לוח הזמנים באספקת המוצרים.

לטענת התובעת, קבלת התחייבות הנתבעת לעמידה דווקנית בלוחות הזמנים לאספקת המוצרים עמדה ביסוד ההסכם, ומשליכה על פרשנותו.

לביסוס טענה זו מפנה התובעת למשא ומתן אשר ניהלה טרם ההתקשרות בהסכם עם ספק אחר של המוצרים, חברה בשם אשקריט מפעלים לבניה מתועשת בע"מ ("אשקריט"). לטענת התובעת, היא העדיפה את ההתקשרות עם הנתבעת שכן אשקריט לא יכלה להתחייב ללוחות הזמנים שדרשה התובעת (סעיף 6.1 בתצהיר גיא). בכך מבקשת התובעת לתמוך בפרשנותה את ההסכם, זו המאפשרת לה להכתיב את לוחות הזמנים לפי צרכיה שלה בקידום הפרויקט.

במהלך חקירתו הנגדית, אישר גיא שבטיוטת ההסכם מול אשקריט דווקא יש לוחות זמנים מוגדרים לאספקה (עמ' 14 בפרוט''), כך שיש ספק אם זו זו הסיבה לאי התקשרות התובעת עם אשקריט.

ובכלל, אם אכן עמידה דווקנית בלוחות הזמנים היא היא שעמדה במוקד ההסכם, לא ברור מדוע אין בהסכם כזה לוח זמנים ומדוע הותירו הצדדים את מועדי האספקה להסכמה עתידית. מצב זה מקשה על מתן אמון בגרסת גיא, ולא ניתן מענה לתהייה זו בחקירתו הנגדית (עמ' 15 בפרוט').

לא מצאתי בטענה זו נימוק להעדפת פרשנות התובעת את ההסכם.

1. נמצא שכך גם התנהגו הצדדים לאחר כריתת ההסכם.

בראיות שהציגו הצדדים דוגמאות למכביר לאישורים כתובים של הנתבעת למועדי אספקה. כך הציגה הנתבעת דוגמאות לאישורים כתובים, חתומים בידי שני הצדדים, למועד אספקה של המוצרים (נספח 10 לתצהיר מלכה). כאלו אישורים הציגה גם התובעת (חלק מנספח 24 לתצהיר גיא).

התובעת טוענת כי לא הוצגו כאלו אישורים לכל המוצרים שסופקו, אך איננה מסבירה מדוע אישרה בחתימתה ולו אישור בודד שכזה, אם לשיטתה אין בו צורך. אם לשיטתה די בהודעתה על המועד כדי ליצור חבות של הנתבעת.

אפילו לא הציגה הנתבעת כאלו אישורים כתובים לכל אספקה מאספקת המוצרים, אישורים אלו מצביעים על התנהלות התואמת את פרשנותה של הנתבעת את ההסכם – קביעת מועדים מוסכמים לאספקה באישורים כתובים הנושאים את חתימות שני הצדדים, ולא בתכתיב של מי מהצדדים.

1. נמצא שהתובעת השתהתה בהעלאת טענות להפרת ההסכם במשך חדשים, כשהיא ממשיכה לכבד את החשבונות החלקיים.

כאשר התובעת טוענת להפרת ההסכם ולזכות שיש לה לפיצוי המוסכם שנקבע על איחור באספקת המוצרים, קל וחומר כשהיא טוענת לנזק שנגרם לה עקב אותו איחור נטען, מצופה היה שתבהיר עמדה זו לתובעת ותעמוד על אותה זכות לה היא טוענת.

בפועל, התברר שהטענה להפרת ההסכם ולזכות לפיצוי בגינה, נטענה על ידי התובעת לראשונה ביום 5.3.18 (נספח 18 לתצהיר גיא) ורק בתגובה לדרישת תשלום החשבון האחרון בגין המוצרים. התובעת אכן טענה להפרת ההסכם והלינה על עיכוב באספקת המוצרים, אך לא העלתה כל טענה לזכות לפיצוי ולא העלתה כל טענת דרישת פיצוי במשך כ- 6 חדשים (ספטמבר 2017 עד מרץ 2018). בקשת התייחסות גיא למצב זה נענתה "אני לא זוכר" (עמ' 19 בפרוט').

התנהלות זו של התובעת איננה מתיישבת עם הטענה להפרת התחייבויות הנתבעת. וכאשר עוד קודם לכן, למשל בהודעות התובעת מיולי 2017, כבר טענה התובעת להפרה והדגישה את זכותה לפיצוי, קשה לקבל טענה לפיה מלאה פיה מים במשך חדשים רק מאחר וחששה מתגובת הנתבעת.

1. לא מצאתי ממש בטענות המתייחסות ליכולת הקליטה של התובעת או ההצעה לרכישת המוצרים ממתחרים של הנתבעת.

לטענת הנתבעת, תנאי מקדמי נוסף ומצטבר לקביעת מועד אספקת המוצרים הינו יכולת הקליטה של התובעת. עוד טוענת הנתבעת שהתברר כי התובעת כלל לא הייתה ערוכה לקליטת המוצרים במועדים להם היא טוענת.

התובעת מצידה, מפנה לטענה זו של הנתבעת, ולצד הכחשתה גם טוענת שהתמקדות הנתבעת בטענה זו מלמדת שאף הנתבעת ראתה עצמה חייבת באספקת המוצרים לפי מועדי דרישת התובעת. התובעת אף מצביעה על הצעת הנתבעת לרכישת מוצרים מגורמים מתחרים כביטוי למודעות הנתבעת להפרת ההסכם.

טענות אלו אינן ברורות.

בכל הנוגע ליכולת הקליטה של התובעת, ההסכם אכן מסדיר אפשרות לדחיית מועדי אספקה על רקע צרכי התובעת (סעיפים 12 ו- 13 בהסכם), אך טרם בחינת אפשרות דחיית מועדי האספקה הרי נדרשת קביעת אותם המועדים. מעת שאלו נקבעו, חייבת הייתה הנתבעת באספקת המוצרים ולא ברור הבסיס לניסיון לטעון לזכות שהייתה לה לדחיית המועדים על רקע צרכי התובעת ובלי כל בקשה מצד התובעת לדחיית מועדי האספקה.

בכל הנוגע לטענות במכתב הנתבעת, במכתב מיום 29.3.18 (נספח 19 לתצהיר גיא) אכן נטען שהתובעת לא הייתה ערוכה לקליטת המוצרים, אך לצד זאת גם נטען שהנתבעת לא הייתה מחויבת למועדי האספקה להם טוענת התובעת בהיעדר אישור בכתב מצידה (סעיף 7 במכתב הנתבעת).

בכל הנוגע להצעה לרכישת מוצרים ממתחרים, אכן הצעה זו הועלתה על ידי הנתבעת במהלך ההדברות והניסיון לתאם מועדי אספקה (סעיף 26 בתצהיר מלכה), אך לא ברור כיצד בהצעה זו שלא נענתה, יש כדי להשליך על פרשנות ההסכם.

לא מצאתי איפוא בטענות אלו רלוונטיות להכרעה במחלוקת.

1. התובעת הציגה את תצהירו של מר שמואל עמר (אשר לא נחקר בחקירה נגדית), כתצהיר התומך בגרסתה.

מר עמר הצהיר שהיה מפקח מטעם המזמין בפרויקט שבצעה התובעת במודיעין, אך לא טען שנטל חלק כלשהו במשא ומתן לכריתת ההסכם שבין התובעת לנתבעת. עדותו איפוא, חסרת כל משקל בבחינת טענות הצדדים לפרשנות ההסכם, וממילא שעמדתו ביחס ליכולות האספקה של הנתבעת איננה אלא עדות סברה שאיננה קבילה כלל.

כך גם עדותו של מר הרצל צבי גבאי, אשר את תצהירו הציגה הנתבעת (וגם הוא לא נחקר בחקירה נגדית). מר גבאי הצהיר כי הועסק בפרויקט במודיעין מטעם המזמין, ולא טען למעורבות כלשהי בכריתת ההסכם.

1. כך ניתן לסכם את בירור המחלוקת לעניין אומד דעת הצדדים בכל הנוגע למועדי אספקת המוצרים.

ההסכם שכרתו הצדדים איננו נוקב מועדי אספקה מדויקים, אלא כאלו משוערים בלבד, ויוצר מנגנון לקביעת מועדי האספקה המדויקים.

לפי אותו מנגנון שקבעו הצדדים, התובעת היא זו שתודיע על המועדים בהם היא נזקקת לקבלת המוצרים, בעוד הנתבעת תודיע בכתב על הסכמתה למועדים אלו.

כאשר הצדדים קבעו, בלשון מפורשת, שמועדי האספקה כפופים לאישור בכתב של הנתבעת, לא ניתן לקבל פרשנות המתעלמת ומאיינת הוראה זו. פרשנות שכזו תעמוד בסתירה למושכלות היסוד של דיני הפרשנות החוזית – אלו שאינם מאפשרים פרשנות המנוגדת ללשון החוזה או כזו שאיננה מקנה ללשון את המשמעות הטבעית והרגילה שלה.

בניגוד לטענת התובעת, יש ויש להסכמה זו היגיון מסחרי ברור, שכן לשני הצדדים היה ברור שיכולות הייצור של הנתבעת מוגבלים כך שאין באפשרות התובעת להכתיב את מועדי האספקה לפי צרכיה היא בלבד.

כך הוסכם וכך גם התנהגו הצדדים בפועל, שכן נמצא שהתובעת עצמה חתמה ואישרה מועדי אספקה לפי אישור כתוב של הנתבעת. בדיוק לפי הוראה זו בהסכם.

ולפיכך, אני מקבל את פרשנות הנתבעת, דוחה את פרשנות התובעת, וקובע כי המועדים להם התחייבה הנתבעת לאספקת המוצרים הינם אלו להם התחייבה באישור כתוב שלה, של הנתבעת. הודעות התובעת לגבי מועדי האספקה המבוקשים על ידה מגלמים רק את חלקה הראשון של ההתנהלות לקביעת מועדי האספקה ואין בהם לבדם כדי לחייב את הנתבעת.

1. נוכח קבלת פרשנות הנתבעת ודחיית זו של התובעת, לא נותר אלא לדחות את התביעה בעיקרה.

אכן, התובעת העבירה לנתבעת דרישה לקבלת המוצרים עוד ביום 17.6.17 וחזרה על דרישתה בהודעות נוספות, אולם דרישות אלו אינן מחייבות את הנתבעת.

כדי לגבש התחייבות למועדי אספקת המוצרים נדרשה הסכמה כתובה של הנתבעת, וזו ניתנה רק בהודעת מנכ"ל הנתבעת מיום 12.9.17 (נספח 7 לתצהיר מלכה) ומפרטת מועדי ייצור ואספקה מדורגים של המוצרים החל ממחצית ספטמבר 2017.

התובעת לא העלתה כל טענה ביחס לעמידת הנתבעת בהתחייבות זו למועדי אספקת המוצרים, ומשמע שאין לה כל טענה שכזו.

1. נוכח מסקנה זו, אין צורך לבחינה של יתר טענות הצדדים הנובעות מטענת האיחור באספקה, וכך ייעשה בתמצית בלבד ורק להשלמת התמונה:
2. לטענת הנתבעת, אפילו הפרה את ההסכם יש להתערב בסכום הפיצוי המוסכם בהפחתתו הניכרת.

טענה זו מתבססת על ההוראה בסעיף 15 (א) בחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א- 1970 ("חוק התרופות"), שלפיה רשאים צדדים להסכים על פיצויים ללא הוכחת נזק, "אולם רשאי בית המשפט להפחיתם אם מצא שהפיצויים נקבעו ללא כל יחס סביר לנזק שניתן היה לראותו מראש בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה".

ככלל, סמכות זו של בית המשפט להפחתת הפיצוי המוסכם תופעל במשורה, במקרים חריגים בלבד בהם נמצא שאכן אין יחס סביר בין שיעור הפיצוי המוסכם שנקבע לנזק שניתן היה לראותו בעת כריתת החוזה כתוצאה מסתברת של ההפרה. הסמכות להתערב בפיצוי המוסכם הינה סמכות שבשיקול דעת, השמורה למקרים חריגים.

בהסכם נקבע כי "פיגור של יותר מ- 4 ימים יגרור קנס יומי של 2,000 ₪" והנטל להוכחת נסיבות שמצדיקות התערבות בסכום הפיצוי, רבץ לפתחה של הנתבעת. כדי לעמוד בנטל זה, שומה היה על הנתבעת להראות כי אין כל הלימה בין איחור אפשרי באספקה עליה יוסכם, לנזק הצפוי לתובעת ובשים לב למכלול הנסיבות, כולל היקף הפרויקט שבצעה התובעת וההשלכות האפשריות לאיחור בהשלמתו. ראיות כאלו לא הוצגו. גיא הבהיר את הסיכון לו נחשפה התובעת כתוצאה מאחור אפשרי (עמ' 16; ש' 6 – 11 בפרוט') ולעובדה שלבסוף לא חויבה התובעת בתשלום פיצוי כלשהו (כפי שאישר גיא בעדותו בעמ' 17 ש' 2 בפרוט') אין כל נפקות. לא תוצאות האיחור בפועל רלוונטיות אלא ההשלכה האפשרית של האיחור במועד כריתת ההסכם.

הנתבעת טוענת שיש להביא בחשבון הפיצוי את העובדה שאספקת המוצרים נעשתה לאורך התקופה, אלא שגם לכך אין משמעות בכל הנוגע להיקף הפיצוי. הרי עד להשלמת האספקה לא יכולה הייתה התובעת להשלים את הפרויקט, ולכן יש היגיון בחיוב בפיצוי גם מצב בו עיקר האספקה נעשתה במהלך תקופת האיחור הנטענת.

לפיכך, לו מצאתי שהנתבעת הפרה את ההסכם כפי שנטען, לא היה בסיס להתערבות בסכום הפיצוי שנקבע בהסכם.

1. לטענת הנתבעת, אפילו היה חיוב בפיצוי מוסכם הרי שסכום הפיצוי הנקוב בהסכם כבר כולל מע"מ, בעוד שלגרסת התובעת לסכום שנקבע, 2,000 ₪ ליום, יש להוסיף מע"מ.

לפי ההסכם (סעיף 23.3) לסכומים הנקובים בהסכם יתווסף מע"מ. לא מצאתי בסיס לטענה שדווקא לסכום בו נקבו הצדדים בהוראת הפיצוי המוסכם, בחריגה מיתר הסכומים הנקובים בהסכם, אין להוסיף מע"מ. לפיכך, לו מצאתי לחייב הנתבעת בפיצוי, כי אז לסכום הנקוב בהסכם כפיצוי מוסכם הייתי מורה להוסיף מע"מ כדין.

1. לטענת הנתבעת, במהלך אספקת המוצרים נעתרה הנתבעת לבקשת התובעת, וסיפקה מוצרים לאתר אחר של התובעת, אתר בפרויקט רפא"ל שבצעה התובעת במקביל.

התובעת מודה שכך אכן ארע, כאשר מוצרים בהיקף של כ- 600 מ"ר הועברו לאתר רפא"ל של התובעת (סעיף 14.4 בתצהיר גיא).

לא מצאתי בעובדה זו כדי להשליך על הטענה להתערבות בסכום הפיצוי המוסכם, שהרי מדובר באירוע שהתרחש תוך כדי ביצוע ההסכם ואין בו כדי להשליך על אומדן הנזק בעת חתימת ההסכם.

מאידך, אין הגיון בטענה שלפיה תקופת האיחור מתעלמת מאותה היענות לבקשת התובעת להעברת מוצרים לאתר אחר שלה, כך שהיה מקום לצמצום תקופת האיחור בפרק זמן סביר המבטא את העברת המוצרים לאתר רפא"ל. כיוון שהתובעת טענה ליכולת אספקה של 450 מ"ר ליום (סעיף 9.3 בתצהיר גיא) ועל דרך האומדנה, היה מקום להפחתת יומיים מתקופת האיחור נוכח הסכמה זו.

1. לטענת הנתבעת, אין בסיס לטענה שלפיה עומדת לתובעת זכות הקיזוז בגין אותם פיצויים להם עתרה.

לשאלת זכות הקיזוז הייתה משמעות כל עוד התבררה תביעת ספנקריט, אך מעת שזו הוכרעה, בדחיית טענת התובעת לקיזוז, אין עוד משמעות לשאלה אם עמדה לתובעת זכות הקיזוז ואין מקום לדיון מחודש בטענה זו.

1. לטענת הנתבעת, ככל שימצא שעליה לשלם פיצוי לתובעת, אזי עומדת לה הזכות לתבוע פיצוי מוסכם על האיחור בפירעון החשבון האחרון ששלחה לתובעת, והזכות הנלווית לקזז חוב זה מכל סכום שהיא תימצא חייבת לתובעת.

הטענה לזכות שעומדת לנתבעת לחיוב התובעת בפיצוי על האיחור בפירעון החוב נשוא החשבון האחרון, כבר נדונה במסגרת בירור בקשת התובעת לסילוק התביעה שכנגד על הסף, ובהחלטה מיום 21.11.19 נמצא שיש לקבל טענה זו ולדחות על הסף את התביעה שכנגד. טענת קיזוז זו הינה, למעשה, אותה טענה בדיוק. גם בטענה זו מבקשת הנתבעת להורות על חיוב התובעת בפיצוי בגין הפרתה שלה את ההסכם, כאשר לכך בדיוק כבר עתרה התובעת בתביעת ספנקריט.

בתביעת ספנקריט עתרה הנתבעת לחיוב התובעת בפירעון יתרת החוב בגין אספקת המוצרים, טענה שהתקבלה במלואה. כעת, בטענת קיזוז זו, עותרת הנתבעת בשנית לחיוב התובעת בפיצוי בטענה להפרת ההסכם נוכח העיכוב בפירעון החשבון האחרון. לעניין זה, אין למצוא הבדל בין העלאת הטענה כתביעה נפרדת, במסגרת תביעה שכנגד, או כטענת קיזוז במסגרת כתב הגנה. בבחינת טענה לקיומו של "השתק עילה", בוחן בית המשפט אם על פי מהות הדברים מדובר בשתי התדיינויות הנוגעות לאותו עניין עצמו והאם הזכות או האינטרס המוגן שנפגעו בשתי התביעות – זהים. "מקום שהתובע היה יכול לרכז את כל העובדות ואת כל הטענות – ואלה שבתובענה החדשה בכלל זה – במסגרת ההתדיינות הראשונה, תיחשבנה שתי התובענות כבעלות עילות זהות..." (ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז (5) 166 ,181).

הנתבעת יכולה הייתה לרכז בתביעת ספנקריט גם את הטענה לזכות שיש לה לפיצוי על האיחור בפירעון החוב על אספקת המוצרים, כאשר הטענה לחוב והטענה לפיצוי מתבססות על אותו הסכם ואותה מסכת עובדתית, הרי שאלו אותן העילות. כך בין אם נטענו בתביעה נפרדת ובין אם כטענת קיזוז.

הנתבעת טוענת כי לבית המשפט הסמכות לדחות טענה למעשה בית דין משיקולי צדק ושמרגע שהתובעת "פתחה את הדלת" לבירור טענותיה, עומדת לה הזכות לשטוח את טענותיה היא ולגבור על טענות להשתק מכוח מעשה בית דין. ספק אם טענה זו בתום לב נטענה, כאשר התברר שהתובעת בקשה לברר אותן טענות בדיוק כטענות קיזוז במסגרת תביעת ספנקריט. הנתבעת התנגדה לטענות אלו, עמדתה התקבלה, טענת הקיזוז של התובעת נדחתה על הסף ולא התבררה. לא ברור כיצד סבורה הנתבעת שבירור הטענה בהליך נפרד זה, מקנה לה את הזכות לפתוח לדיון מחודש את טענותיה היא להפרת ההסכם.

די בכך כדי לדחות את טענת הקיזוז בשל מעשה בית דין מסוג השתק עילה, ככל והיה נמצא שהנתבעת חייבת בפיצוי התובעת.

ועוד יצוין, שממילא נמצא שתניית הפיצוי המוסכם הוספה לבקשת התובעת, מתוך כוונה להגן על האינטרס של התובעת, ולא כדי להוסיף זכויות לנתבעת, כך שממילא אין לה תחולה על איחור בפירעון חובות התובעת.

1. לצד התביעה לחיוב בפיצוי מוסכם על האיחור באספקת המוצרים, עותרת התובעת לחיוב הנתבעת בפיצוי על נזקים נוספים שנגרמו לה נוכח ההפרה הנטענת של ההסכם.
2. לטענת התובעת, נתגלו ליקויים במוצרים שסופקו, כאשר נמצא שפגמים ולכלוך לא אפשרו הצמדת המוצרים זה לזה, וחייבו השקעת משאבים בניקוי. בגין ליקויים אלו, טוענת התובעת, קוזז מהחשבון הסופי שהגישה למזמין סך של 32,450 ₪ בצירוף מע"מ והיא עותרת לחיוב הנתבעת בתשלום זה.
3. מהראיות שהציגה התובעת עולה שאכן סך של 32,450 ₪ בצירוף מע"מ הופחת מהתשלום שאושר לה על ידי המזמין בחשבון הסופי (סעיף 10 בתצהיר עמר), בטענה שאלו עלויות שנגרמו למזמין עקב עבודות ניקוי והתאמות שנעשו במוצרים נוכח ליקויים שהתגלו בהם.

עוד עולה מהראיות שהציגה התובעת, כי התראה על ליקויים אלו נשלחה לתובעת על ידי מר עמר ביום 29.8.17.

1. במצב זה, ככל שטוענת התובעת שדווקא הנתבעת אחראית לליקויים במוצרים ולנזק שנגרם בגינם לתובעת, בהפחתת התשלום על ידי המזמין, היה על התובעת להראות כי ההסכם מקנה לה את הזכות לבוא חשבון על כך עם הנתבעת.

עיון בהסכם מלמד על התייחסות ברורה לאפשרות קיומם של ליקויים במוצרים, כך (סעיף 14 בהסכם):

ככל שלא יודע הלקוח לספק בתוך 14 ימים ממועד אספקת המוצרים או מיד לאחר התקנתם על פגם ו/או מום במוצרים ו/או על טענה בדבר איכות המוצרים וטיבם, יחשבו המוצרים כמוצרים שסופקו תקינים, וללקוח לא תהא כל תביעה ו/או טענה כלפי הספק בעניין זה...

הוראה זו מסדירה את בירור הטענות לליקויים במוצרים, כאשר ניתנת על כך התראה לנתבעת בתוך 14 יום. מתן התראה בפרק זמן זה עשוי היה לאפשר לנתבעת לבחון את הטענה בזמן אמת, ומכאן ההוראה המשלימה שלפיה אי מתן התראה שכזו ייחשב כוויתור על כל טענה שכזו.

בפועל, לא הראתה התובעת כי פנתה לנתבעת בזמן אמת, במועד הקבוע בהסכם, בהתראה על ליקויים במוצרים. התובעת טוענת שהתראה כזו ניתנה בהודעת מנכ"ל התובעת, גיא, מיום 21.7.17 (נספח 6 לתצהיר גיא) אך בהודעה זו כלל לא מתריע גיא על ליקויים קיימים אלא מציין שהיו ליקויים שתוקנו על ידי התובעת. גיא גם לא מתייחס לליקויי עבר ואך מבקש הקפדה על איכות המוצרים בעתיד.

הליקויים להם נטען כעת נתגלו, כעולה מתצהיר עמר, ביום 29.8.17. לא נמצא שהתובעת פנתה בעניין זה לנתבעת לאחר הודעה זו של עמר ובכלל נטען שאת הליקויים תיקן המזמין על חשבונו, ובניגוד לטענת גיא בהודעתו מיום 21.7.17 שלפיה בוצעו תיקונים דווקא על ידי התובעת.

זאת ועוד, אפילו נטענו הטענות לליקויים בזמן אמת, שומה היה על התובעת להציג ראיות המראות שהאחריות לליקויים רובצת לפתחה של הנתבעת. ראיות כגון חוות דעת מומחה הבוחנת את הליקויים הנטענים. גם כזו חוות דעת או כאלו ראות לא הציגה התובעת.

ולפיכך, הן נוכח אי העלאת הטענות במועד שנקבע בהסכם והן נוכח היעדר ראיות למחדלים שבאחריות הנתבעת, לא מצאתי לקבל טענה זו לחיוב הנתבעת בפיצוי.

1. לא מצאתי ממש גם בטענות התובעת לעלויות נוספות שנגרמו לה בגין "ימי מנוף".

התובעת טענה להוצאות נוספות שהוציאה על "ימי מנוף" בגלל התמשכות התקנת המוצרים. טענות אלו לנזק מתבססות על קבלת הטענה להפרת ההסכם, טענה שנדחתה, ומה גם שלא ברור הבסיס לניסיון לטעון לפיצוי על נזק שנגרם בפועל בד בבד עם הטענה לפיצוי מוסכם. אפילו התקבלה הטענה לאיחור באספקת המוצרים ולזכות לפיצוי מוסכם נוכח הפרה זו, לפי ההוראה בסעיף 15 (ב) בחוק התרופות אין באפשרות התובעת לעתור גם לפיצוי על הנזק שנגרם לה בפועל. למעלה מהצורך יצוין שהתובעת אף לא עשתה ניסיון להביא פירוט של אותו נזק נטען, בהיעדר כל פירוט על פעילות אותו מנוף לו נזקקה התובעת, ההסדר לשכירתו ואופן השימוש בו במהלך התקופה הרלוונטית. מנכ"ל התובעת, גיא, אף אישר בעדותו שהטענה לנזק זה בכלל מתבססת על "הערכה שלי" (עמ' 29; ש' 5 בפרוט').

הטענה לחיוב הנתבעת בנזק בגין ימי מנוף, הייתה נדחית איפוא אפילו נמצא שהנתבעת הפרה את ההסכם, בהיעדר כל ראיה לקשר כלשהו בין התנהלות הנתבעת לפעילות אותו מנוף ובהיעדר ראיות לנזק שנגרם.

1. לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים.
2. לסיכום:

בין הצדדים נכרת הסכם לאספקת המוצרים.

ההסכם קובע מסגרת של התחייבות לאספקת המוצרים, אך בלי לנקוב בכמויות מוגדרות או במועדים מוגדרים בהם תבוצע האספקה. בעניין זה קובע ההסכם שהאספקה תיעשה לפי הזמנות שתעביר התובעת ובכפוף לאישור בכתב של הנתבעת. עוד מורה ההסכם על פיצוי מוסכם בסך של 2,000 ₪ ביום.

הוכח כי התובעת פנתה לנתבעת בבקשה לקבלת מוצרים לאחד ממפלסי הפרויקט שבצעה במודיעין, מפלס 10+. הפנייה הועברה לנתבעת ביום 17.6.17.

עוד הוכח כי הנתבעת אישרה בכתב את מועדי האספקה המדורגים רק ביום 12.9.17 ובפועל הושלמה אספקת המוצרים, על פי לוח הזמנים שאישרה הנתבעת, רק ביום 25.12.17.

ליבת המחלוקת שנתגלעה בין הצדדים בשאלת פרשנות ההסכם, הייתה באשר לחבות הנתבעת למועדי אספקת המוצרים. לפי פרשנות התובעת חייבת הייתה הנתבעת לספק את המוצרים בתוך 14 יום מהמועד בו בקשה אותם התובעת; בעוד שלפי פרשנות הנתבעת החל מרוץ מועדי ההתחייבות לאספקתם רק מהמועד בו אישרה היא עצמה בכתב את מועדי האספקה. לשיטת התובעת איחרה הנתבעת באספקת המוצרים בפרק זמן משמעותי של כ- 5 חדשים, בעוד שלשיטת הנתבעת לא היה כל איחור.

במחלוקת זו נמצא שפרשנות התובעת מתעלמת מלשון ההסכם שכן אין בה כלל משמעות להוראה המחייבת אישור כתוב של הנתבעת למועד האספקה; נמצא שפרשנות התובעת נעדרת הגיון מסחרי שכן היא מאפשרת לתובעת להכתיב את מועדי האספקה בלי כל התחשבות ביכולות והתחייבויות הנתבעת; נמצא גם שפרשנות התובעת איננה תואמת את התנהלות הצדדים בזמן אמת שכן הנתבעת הפיקה גם הפיקה אישורי אספקה כתובים.

נוכח זאת, ולאחר שלא נמצא לקבל גם את יתר טענות התובעת, נמצא שיש לקבל את פרשנות הנתבעת להסכם, נקבע כי מרוץ המועדים להתחייבות הנתבעת לאספקת המוצרים החל רק ביום אישור הנתבעת, ונמצא שנוכח זאת לא איחרה הנתבעת באספקת המוצרים, לא הפרה הנתבעת את ההסכם ואין לתובעת זכות לפיצוי כלשהו על הפרה שכזו. לא פיצוי מוסכם ולא פיצוי אחר.

למעלה מהצורך, נמצא שלא נמצא מקום להתערבות בסכום שנקבע כפיצוי מוסכם (2,000 ₪ בצירוף מע"מ ליום) ובשל מעשה בית דין לא עמדה לנתבעת זכות הקיזוז לו נמצאה חייבת בפיצוי התובעת.

לא נמצא ממש גם ביתר טענות התובעת לנזקים שנגרמו לה (ליקויים במוצרים, שירותי מנוף והוצאות משפט).

1. ונוכח כל זאת לא נותר אלא לדחות את התביעה.

התובעת תישא בהוצאות הנתבעת בגין בירור התביעה בסכום אותו אני אומד בשים לב להיקף הראיות והמשאבים שהושקעו בבירור הטענות, בסך של 50,000 ₪.

ניתן היום, כ"ט שבט תשפ"ג, 20 פברואר 2023, בהעדר הצדדים.