24 ספטמבר 2019

לפנינו תביעת הגברת עשור כנגד החלטת המוסד לביטוח לאומי, אשר סיווג את מעמדה לצורך בחינת זכאותה לקצבת נכות כללית כ"עקרת בית" ולא כ"משתכרת".

רקע עובדתי

1. התובעת הגישה בתאריך 14.2.13 תביעתה לנכות כללית. לאחר שעמדה לפני ועדה רפואית נקבעה לה דרגת אי כושר לתקופה זמנית, שלאחריה עמדה שוב לפני ועדה רפואית בתאריך 31.12.14. בוועדה זו נקבעה לתובעת נכות רפואית משוקללת יציבה בשיעור של 46% החל מיום 1.2.15 (ר' נספח ה' לכתב ההגנה).
2. משכך הודיע הנתבע לתובעת בהחלטתו מיום 27.1.15, כי תביעתה לקצבת נכות זמנית נדחית בהתאם לסע' 195 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], השתנ"ה – 1995 (להלן: "החוק") וזאת מאחר ולא איבדה עקב הליקוי 50% לפחות מכושר ההשתכרות עקב הליקוי הרפואי (נספח ו' לכתב ההגנה).
3. על החלטת הוועדה הרפואית מדרג ראשון הגישה התובעת ערר בפני הוועדה לעררים. בתאריך 29.4.15 התכנסה הוועדה הרפואית לעררים. לאור כוונת הוועדה להפחית את אחוזי הנכות שנקבעו לתובעת, נשלחה לתובעת הודעה מתאימה ולאור זאת בחרה התובעת למשוך הערר.
4. עם זאת, התובעת ביקשה להמשיך בהליך הערר בוועדת אי כושר לעררים וזו התכנסה וקיבלה החלטתה ביום 9.7.15, לפיה נדחה ערר התובעת בנוגע לאי כושרה לעבוד. התובעת ערערה על החלטת הוועדה בבית הדין במסגרת תיק ב"ל 24972-03-16. בתאריך 15.1.17 ניתן פסק דין הדוחה את הערעור. מכאן שהחלטת הוועדה לפיה התובעת לא איבדה 50% לפחות מכושרה להתשכר ושלפיה נדחתה התביעה לקצבת נכות כללית – הפכה לחלוטה.
5. לאחר הגשת הערעור לבית הדין וקודם לקבלת פסק הדין, הגישה התובעת בתאריך 15.8.16 "בקשה לדיון מחדש". מאחר ובשלב זה לא היתה לה זכאות לגמלה, הרי שמדובר בתביעה חדשה לגמלת נכות כללית.
6. במסגרת תביעה זו נבחנה התובעת במסלול של "עקרת בית". התובעת ערערה על החלטת הדרג הראשון שקבע שלא עברה סף רפואי וועדה לעררים מיום 10.7.17 קיבלה הערר וקבעה כי לתובעת 60% נכות רפואית החל מיום 1.8.15 ועד ליום 30.9.16 ו- 62% נכות רפואית מיום 1.10.16. לאור זאת, התכנסה ועדת אי כושר וקבעה לתובעת 65% אי כושר לתפקד במשק ביתה.
7. במקביל הוגשה התביעה שלפנינו כנגד החלטת פקיד התביעות לבחון זכאות התובעת לגמלת נכות כעקרת בית.

טענות התובעת

1. התובעת עבדה משנות השמונים ועד לתאריך 19.9.12 בו הפסיקה לעבוד לאחר תאונה שעברה לטענתה. בשל נכויות שנקבעו לה קיבלה התובעת גימלת נכות עד ליום 1.2.15 כמשתכרת. על פי החלטת ועדה רפואית מיום 10.7.17 נקבעו לתובעת 60% נכות רפואי מיום 1.8.19. מכאן שקיים רצף זמנים בין תקופות הזכאות, למעט תקופה קצרה בת חצי שנה, ואין מקום לשנות מעמדה של התובעת במועד הגשת התביעה החדשה.

טענות הנתבע

1. במסגרת תביעת התובעת החדשה מיום 15.8.16 נבחנה התובעת כעקרת בית מאחר ולא צברה את תקופות ההעסקה הנדרשות בהתאם לחוק קרי, 12 חודשים רצופים או 24 חודשים אף אם אינם רצופים, מתוך 48 חודשים שקדמו להגשת התביעה. הואיל והתובעת לא עבדה 12 חודשים רצופים טרם הגשת התביעה נבחנה זכאותה על פי 24 חודשים שאינם רצופים. מאחר שבתקופת 48 חודשים אשר קדמו להגשת התביעה לא עבדה התובעת כלל, נבחנה זכאותה כעקרת בית ולא כמשתכרת. המועד הקובע הינו מועד הגשת התביעה החדשה.

דיון והכרעה

1. סעיף החוק המגדיר את המונח "עקרת בית" הוא סעיף 238 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] , תשנ"ה-1995 (להלן- החוק), הקובע כדלקמן:

עקרת בית" – אשה נשואה, למעט עגונה, שבן זוגה מבוטח לפי פרק זה, שאינה עובדת ואינה עובדת עצמאית, ובכלל זה אישה כאמור שהיא חברת קיבוץ מתחדש".

הזכאות לקצבת נכות מוגדרת בסעיף 195 לחוק באופן הבא:

"עקרת בית" - כהגדרתה בסעיף 238, למעט אם מתקיים בה אחד מאלה:

(1)היא עבדה כעובדת או כעובדת עצמאית תקופה של 12 חודשים רצופים, או 24 חודשים אף אם אינם רצופים, מתוך 48 החודשים שקדמו להגשת התביעה למוסד".

כמו כן תקנה 3(א) לתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נכות) (הוראות מיוחדות לענין עקרת בית) תשמ"ד-1984 , קובעת רף נכות רפואית מינימאלי המזכה ביחס ל "עקרת הבית": "תנאי לבדיקת אי כושר לתפקד ולקביעת דרגת אי הכושר לתפקד הוא שנקבע לעקרת הבית אחוז נכות רפואית בשיעור של50% לפחות".

סעיף 195 לחוק כי על מנת שהמבוטחת אשר סווגה כ"עקרת בית" תחשב "נכה" יש לקבוע כי כתוצאה מהליקוי אבדה היא את כושרה לבצע פעולות אותן מקובל לבצע במשק בית רגיל, או שכושרה כאמור צומצם עקב הליקוי ב- 50% או יותר. לא כך הדבר כאשר מדובר ב"נכה מבוטחת". שאז בהתאם להוראת סעיף 208 (א) לחוק הקובעת כדלקמן:

"תנאי לקביעת אי-כושר להשתכר הוא שנקבעה למבוטח נכות רפואית, לפי מבחנים, תנאים וכללים שקבע השר (בסעיף זה – המבחנים), בשיעור של 60% לפחות, ואולם אם נקבעה למבוטח לפי המבחנים נכות רפואית בשל ליקוי יחיד בשיעור של 25% לפחות, יהיה התנאי לקביעת אי כושר להשתכר – קביעת נכות רפואית, לפי המבחנים, בשיעור של 40% לפחות."

1. הנתבע אינו חולק על כך שהתובעת עבדה שנים רבות עד לספטמבר 2012. הנתבע לא נתן דעתו לעובדה כי התובעת נמצאה זכאית לגמלת נכות כמשתכרת עד לפברואר 2015 ולאחר מכן שוב מתאריך 1.8.15. מכאן שלמעט תקופה קצרה בת חצי שנה בשנת 2015 בין פברואר לאוגוסט, במהלכה לא היתה זכאית לגמלה כמשתכרת ולא עבדה, בכל יתר הזמן קיימת לה זכאות הן מבחינת דרגת הנכות הרפואית ודרגת אי הכושר.
2. במאמר מוסגר נציין כי קביעה זו לפיה דרגת הנכות הרפואית של התובעת אינה עוברת סף רפואי הינה קביעתה של הוועדה הרפואית עליה עררה התובעת בתאריך 22.2.15 (ערר אותו ביקשה למשוך), התובעת לא הסכימה עם קביעת הוועדה אולם נמנעה מלהמשיך בהליך הערר משהובהרה לה כוונת הוועדה לקבוע לה נכות בשיעור שאינו עובר סף רפואי (בין 36% נכות ל-40% בחלק מהתקופה). ואכן, ועדה מאוחרת יותר, קבעה במסגרת התביעה החדשה לתובעת דרגת נכות גבוהה יותר. מעיון בפרוטוקולי הוועדות לא ניכר כי הפער נובע מנכות חדשה שנוצרה לתובעת במהלך אותה תקופה ואשר לא היתה קודם. התובעת חזרה על תלונותיה בתחום הנפשי והאורטופדי, הניתוח שעברה מוזכר כבר בוועדה מתאריך 31.12.14. משכך לא נהיר מה המצב הרפואי לאשורו בגינו חלה הפסקה בזכאות התובעת במהלך 6 חודשים. עם זאת, משהחלטות הוועדות השונות הפכו חלוטות לא תוכל התובעת לבחון נושא זה.
3. נדרשת אם כן הכרעה בשאלת המועד הקובע לבחינת מעמדה של התובעת בנכות כללית. ההלכה הפסוקה בסוגיה זו סוכמה לאחרונה בעניין עבל (ארצי) 33292-04-15 המוסד לביטוח לאומי נ' פלונית , ניתן ביום 4.6.18. כך קבע בית הדין לעניין המועד הקובע לצורך בחינת מעמדה של התובעת:

"במאמר מוסגר ונוכח אמירות שונות בפסיקה בקשר לכך נבהיר כי המועד המתבקש לבחינת סיווגה של מבוטחת הוא דרך כלל מועד הגשת התביעה על ידה למוסד (דב"ע (ארצי) נד/1-39 המוסד לביטוח לאומי - קלבדיה קרופנקו (27.6.94)), אך לא בכדי צוין כי במקרים המתאימים ייקבע המעמד לפי מועד צמצום הכנסתה של המבוטחת כתוצאה מהליקוי (דב"ע (ארצי) נד/0-84 המוסד לביטוח לאומי - דבוש סתורי, פד"ע כ"ג 466 (1991); להלן: עניין סתורי; וכפי שהוסבר על ידי השופט רבינוביץ' בעניין מלכי כמפורט לעיל). לפיכך מי שלא עבדה בעבר - ייבחן מעמדה לפי הגדרת "עקרת בית נכה", אך מי שעבדה ונאלצה לחדול לעבוד - ייבחן סיווגה על פי מעמדה בעת צמצום או הפסקת הכנסתה (בכפוף לעמידתה בתנאי הסף הרפואי באותה עת) ולא בעת הגשת התביעה למוסד (שם; וראו בקשר לכך גם את דב"ע (ארצי) נד/0-84 המוסד לביטוח לאומי - אוליביה ספטי, פד"ע כ"ז 489 (1994)). המועד לבחינת המעמד עשוי לפיכך להשתנות בהתאם לתכלית החקיקתית של תשלום הגמלה (לניתוח מפורט בהקשר זה ראו את פסק דינה של השופטת נטע רות בתיק בל' (אזורי ת"א) 32987-01-12 פלונית - המוסד לביטוח לאומי (5.2.13)), מתוך נקודת מוצא כי תכלית ההכרה החקיקתית ב"עקרת בית" היא להיטיב את מצבה של מי שלא הייתה מבוטחת לפי החוק לולא ההגדרה האמורה, ולא להרע את מצבה של אישה עובדת המבוטחת מכוח עצמה".

1. בפסק דין שאוזכר על ידי הארצי, בל' (אזורי ת"א) 32987-01-12 פלונית - המוסד לביטוח לאומי (5.2.13) דובר במסכת עובדות דומה לענייננו, קבע בית הדין (השופטת נטע רות, אב"ד) לאחר ניתוח הפסיקה הרלוונטית לאותה תקופה:

"עולה אפוא מן הפסיקה - כי הגדרת "המועד הקובע" לעניין ביצוע הסווג הינה תלויית נסיבות ונגזרת, בין היתר, מההכרעה בשאלת הזיקה הסיבתית שבין הפסקת העבודה לבין חומרת הליקוי הרפואי והתפקודי שגרם לה ואשר הצדיק אותה הווי - אומר מעמידתה של המבוטחת בתנאי הסף של הנכות הרפואית והתפקודית במועד הפסקת העבודה.

לשון אחרת, - ככל שבמועד היווצרות הליקוי הופסקה עבודתה של המבוטחת כתוצאה מהליקוי ובד בבד אף הוכרה זכאותה לגמלת נכות כנכה מבוטחת - נוכח אחוזי הנכות הרפואית והתפקודית שנקבעו לה - אזי שלא יהיה מקום לבחון את סווגה מחדש במועד הגשתה של כל תביעה ותביעה במסגרתה מתבקשת הערכה מחודשת של מצבה הרפואי. זאת אלא אם התקיימו נסיבות המצדיקות זאת, המוכפפות לתכלית הסוציאלית של הגמלה. כך למשל, יכול ותקום הצדקה לשינוי הסווג כאמור שעה שקיימת תקופה משמעותית וממושכת במהלכה לא עמדה המבוטחת בתנאי הסף המזכים בגמלת נכות "כנכה מבוטחת". זאת, באופן שאיפשר לכאורה את חזרתה והשתלבותה במעגל העבודה. נסיבות אלה או נסיבות מצדיקות אחרות, לא התקיימו לטעמי כלל ועיקר בתובעת, אשר אחוזי הנכות הרפואית שלה הופחתו, באופן ששלל את זכאותה לגימלה, לתקופת זמן מוגבלת קצרה של שנה אחת בלבד, מתוך תקופה כוללת של כ- 7 שנים.

בשולי הדברים אעיר - כי מסקנה אחרת עלולה להביא לכך ששינוי הסוג, המשפיע באופן ניכר ולעיתים גם בלתי הפיך על זכויות המבוטחת לגמלת נכות כללית - יכול וינבע מכשל מקרי של המבוטחת להתמודד עם קביעה חד פעמית ולעיתים אף בעייתית של ועדה רפואית זו או אחרת בלא שחל שינוי משמעותי ביכולתה לשוב למעגל העבודה. כשל היכול לנבוע לעיתים, כמו שקרה אולי במקרה דנן, מחוסר מודעות של המבוטחת למלוא המשמעות של החלטת הועדה הרפואית המשליכה על שינוי הסווג או - מקשיים הנוגעים לנגישות המשפטית. קשיים המאפיינים לצערנו חלק לא מבוטל של המבוטחים ולעיתים דווקא זה המוחלש ביותר".

1. כך אף בעניינינו, לאחר הפסקת עבודתה פנתה התובעת לנתבע ונמצאה זכאית לגמלת נכות לאורך כל התקופה עד היום, למעט חצי שנה כאמור. התובעת לא הסכימה עם קביעת הועדה ששללה את נכותה והזהירה אותה מראש, ובשל חששה ויתרה על הערר, מהלך שבדיעבד, ולאור קביעת הוועדה האחרונה שחזרה וקבעה לתובעת אחוזי נכות גבוהים בהרבה, הסתברה כשגויה.

סוף דבר

1. לאור כל האמור אנו קובעים כי התובעת איבדה את כושרה להשתכר ואף הוכרה זכאותה לגמלת נכות במועד הקובע בתביעתה הראשונה. על כן בנסיבות מקרה זה, יש להמשיך ולבחון את זכאות כמשתכרת גם במועד הגשת התביעה החדשה בשנת 2016.
2. הנתבע יישא בהוצאות שכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪ אשר ישולמו תוך 30 יום מהיום.

לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי בירושלים, תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ד אלול תשע"ט, (24 ספטמבר 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.