ניתן ביום 08 דצמבר 2019

לפני: הנשיאה ורדה וירט ליבנה, סגן הנשיאה אילן איטח, השופטת לאה גליקסמן,

נציגת ציבור (עובדים) גב' חיה שחר, נציג ציבור (מעסיקים) מר דורון קמפלר

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי ירושלים (השופטת שרה שדיאור; ב"ל 24515-03-15), שבו נדחתה תביעתו של המערער להכיר באירוע לב שארע ביום 23.2.2014 כפגיעה בעבודה.

הרקע לערעור ההליך בבית הדין האזורי

1. המערער עבד כקצין ביקור סדיר במחלקה לביקור סדיר בעיריית ביתר עילית (להלן – העירייה).
2. מנהל המחלקה לביקור סדיר בעירייה והממונה על המערער הוא הרב פנחס כהן.
3. האוטם אירע למערער עת היה בדיון בבית הדין הרבני. הדיון בבית הדין הרבני היה בעניין סכסוך בנו של המערער, בעניין שכירות ודמי תיווך. קודם לכן היה המערער במקום העבודה.
4. על פי התיעוד הרפואי המערער התמוטט בבית הדין הרבני סמוך לשעה 19:00 בערב, ועבר החייאה באמצעות שתי מכות חשמל ממכשיר הדפיברילטור. לאחר מכן אושפז בבית החולים שערי צדק, ובתאריך 24.2.2014 עבר צינתור, בין היתר בשל "חסימה מלאה בעורק עוקף אמצעי".
5. לגרסת המערער בתצהירו בתקופה שקדמה לאירוע הלב חווה מתחים לחצים רבים וחריגים במקום העבודה – הנחיות על הרעה בתנאי העבודה ושמועות רבות על גל פיטורים; שיאו של המתח וההתרגשות התרחש ביום 23.2.2014, בשיחה שניהל עמו מנהל המחלקה, הרב פנחס כהן, בעניין שינויים בתנאי עבודה ובענייני שכר עבודה. במהלך השיחה עם הרב כהן התרגש מאד, החוויר ואף התלונן בפני הרב כהן כי כואב לו מאד בחזה וביד שמאל, עד שהרב כהן ביקש ממנו לנוח והציע לו ללכת לטיפול. לאחר השיחה ליווה את בנו לדיון בבית הדין הרבני, כשכל הדרך חשב על השיחה עם הרב כהן, והדבר הציק לו והכביד עליו "עד שכבר לא יכולתי יותר והתמוטטתי".

הרב כהן העיד בתצהירו כי בסמוך למועד בו התרחש אירוע הלב נקט ראש העירייה צעדים שונים בקשר למחלקה אותה ניהל, שבאו לידי ביטוי בין היתר במכתב שנשלח למשרד החינוך בענין התנהלות קציני ביקור סדיר, אמירות כי עובדי המחלקה יפוטרו, בשמועות על סגירת המחלקה, באיומים שאסור לעבוד ו/או להתנדב למרות שעובדי עירייה אחרים עושים זאת וכיו"ב; המערער היה מדוכדך בתקופה שלפני האירוע, ואף אשתו וילדיו שוחחו עמו בנושא; ביום 23.2.2014 לא התרחש משהו ספציפי בעניין גזירה חדשה, פרט לשיחה שניהל עם המערער בעניין הגזרות החדשות. במהלך השיחה בעניין שינויים בתנאי העבודה והשכר בעירייה, המערער התרגש מאד, פניו החווירו, והוא התלונן בפניו על כאבים בחזה וביד שמאל, עד שביקש ממנו שינוח ושייגש לטיפול.

1. לטענת המערער, השיחה ביום 23.2.214 בינו לבין מר כהן היוותה אירוע חריג, והתרחשה בסמיכות זמנים לאירוע הלב, כך שיש קשר סיבתי בין השניים, ומכל מקום יש למנות מומחה רפואי לבחינת שאלת הקשר הסיבתי.
2. בית הדין האזורי דחה את תביעתו של המערער כמפורט להלן.
   1. אין לייחס משקל לכך שהמערער לא ציין את האירוע החריג הנטען באנמנזה הראשונה שנלקחה ממנו בבית החולים נוכח מצבו הרפואי לאחר אירוע הלב, שכן היה מחוסר הכרה וכלל לא יכול היה לשוחח. גם לאחר מכן, לפי התיעוד הרפואי, המערער היה מבולבל ולא מתמצא במקום ובזמן. בנסיבות אלה, המערער במצבו בסמוך לאחר התרחשות אירוע הלב לא היה יכול לספר שום דבר לאף אחד.
   2. מהראיות עולה כי האירוע לא התרחש במקום העבודה אלא בעת שהותו של המערער בבית הדין הרבני ביחד עם בנו, שם התנהל דיון בנוגע לסכסוך בין בנו של המערער לבין מתווך. גם אם המערער הגיע לבית הדין הרבני ממקום העבודה, וגם אם המערער התכוון לשוב לעבודה לאחר מכן - האירוע עצמו לא התרחש תוך כדי העבודה, לא בהקשר של העבודה ולא במיקום של העבודה. מכאן כי לא התקיים הרכיב שהאירוע התאונתי התרחש תוך כדי עבודה, ויש לבחון האם האירוע התאונתי התרחש עקב העבודה.
   3. לפי הודעת המערער לחוקר המוסד הוא היה נתון בלחץ מתמשך, ובלשונו בהודעתו לחוקר המוסד - "... לפני כן היו כל מיני רדיפות מהעירייה עצמה שרדפו את המחלקה שלנו תקופה של כחצי שנה באים כל בוקר למחשב ומפחדים לראות איזו גזרה חדשה. ... כל המחלקה הרגישו שמתנכלים לנו. היה עניין אישי בין ראש העירייה למנהל שלי וכולנו סבלנו מזה... כמו כן היו לי מספר שעות נוספות הורידו לי לאפס ואז זה 50% ואז החזירו…" בהודעתו לחוקר המוסד עת נשאל המערער האם באותו יום היה מקרה חריג כגון גזירה חדשה, שמועות כלשהן וכדומה השיב "אני לא יכול להצביע על משהו מסוים". בהקשר זה הדגיש בית הדין האזורי כי המערער נשאל על ידי חוקר המוסד פעמיים ספציפית על אירוע חריג שהתרחש ביום 23.2.2014 והוא לא מצא לנכון להזכיר את השיחה בינו לבין הרב כהן באותו יום; לדברי אשתו של המערער בחקירה שערך חוקר המוסד, המערער במשך כל התקופה היה בא בפחד מה יהיה מחר; מהודעתו של המערער לחוקר המוסד ואף מדבריה של אשתו עולה כי לא התרחש כל אירוע חריג בעבודה באותו יום, ושניהם התייחסו רק למתח המתמשך; יתר על-כן. בסיום החקירה נשאל המערער אם ברצונו להוסיף משהו כדי לחזק את הטענה בנוגע לקשר בין תנאי עבודתו לבין האירוע ביום 23.2.2014 ותשובתו הייתה "הרדיפה הזו וההפחדה הזו שעל כלום היו מחפשים אותנו".
   4. גם מהודעתו לחוקר של הרב כהן, הממונה על המערער, עולה כי בתקופה שלפני האירוע היה המערער נתון למתח מתמשך, אולם הוא לא זכר ולא ציין אירוע ספציפי שהתרחש ביום האירוע, ולא אזכר את השיחה בינו לבין המערער ביום האירוע.
   5. בהתאם להלכה הפסוקה, יש להעדיף את גרסת המבוטח בהזדמנות הראשונה, בטרם ניתן לו ייעוץ משפטי, בהיותה אותנטית יותר; במקרה הנדון, יש להעדיף את הגרסאות של המערער, אשתו והרב כהן בהודעות לחוקר, שמהן עולה חד משמעית כי לא הייתה שיחה או אירוע חריג אחר ביום בו התרחש אירוע הלב. גרסתו של המערער כי באותו יום התנהלה שיחה בינו לבין מנהל המחלקה הרב כהן בעניין שינויים בתנאי העבודה והשכר בעירייה שבמהלכה התרגש מאד, החוויר והתלונן על כאבים בחזה וידו השמאלית היא גרסה כבושה שלא הועלתה עד להגשת כתב תביעה המתוקן ביום 11.4.2016; על פי התיאור מדובר בשיחה טראומטית ולא סביר כי נשכח על ידי כל הגורמים הנוגעים בדבר עד לכתב התביעה המתוקן; זאת ועוד. גם אם אפשר לזקוף למערער פגיעה בזיכרון עקב האוטם אי אפשר לזקוף זאת לרעייתו שמסרה מידע נוסף לחוקר המוסד או לרב כהן, ואין הסבר לכך שהרב כהן בהודעתו לחוקר לא זכר שיחה טראומתית זו. נוכח האמור אין הסבר מתקבל על הדעת לכבישת העדות בנוגע לשיחה הנטענת, ולא ניתן לתת אמון בגרסה זו.
   6. גם מסמכים אחרים שהגיש המערער כגון הודעת מייל מיום 24.12.2013 בדבר איסור לשמש בתפקיד מחוץ לעירייה אינו תומך בגרסה שלפיה התרחש אירוע חריג ביום האירוע אלה דווקא בכך שהיה קיים מתח מתמשך. בכל מקרה מדובר בהודעת מייל זמן ממושך לפני האירוע. בהתאם לפסיקה, מתח מתמשך אינו בבחינת אירוע חריג. משנקבע כי לא הוכח שהתקיימה השיחה הנטענת בין המערער לבין הרב כהן, אין רלוונטיות לטענה כי השיחה הייתה "שיא" במתח המתמשך שיש להכיר בה כאירוע חריג.
   7. בין עזיבתו של המערער את מקום עבודתו לבין קרות האוטם המערער היה עם בנו בבית הדין הרבני בעניין סכסוך משפטי של בנו שאינו קשור לענייני עבודה וההתרגשות והכאבים החלו בדיון זה. נוכח פער הזמנים ניתן לראות בדיון בבית הדין הרבני כמעין "אירוע מנתק" בין הדחק הנפשי הרגיל שנבע מלחץ מתמשך בעבודה לבין מועד קרות אירוע הלב. בהתייחס לטענה שלא הייתה חשיבות לדיון בבית הדין הרבני ציין בית הדין האזורי כי הגם שבנו של המערער היה מיוצג על ידי טוען רבני מצא לנכון המערער להשתתף בדיון, וגם רעייתו הפנתה את תשומת ליבו של החוקר שהאירוע התרחש באותו יום. כמו כן, ככל שלא הייתה חשיבות לדיון היה מקום להביא את הבן של המערער או את הטוען רבני או את פרוטוקול הדיון כדי להוכיח זאת.
   8. המסמך הרפואי מיום 4.1.2017 שנכתב על ידי ד"ר בלקין שלפיו החרדה והמתח בעבודה והוויכוחים עם מנהלים יכלו לגרום להחמרת מחלתו של המערער אינו תומך בגרסת המערער בעניין התרחשות השיחה הנטענת, דהיינו אירוע חריג ביום אירוע הלב, שכן הוא מצביע על מתח מתמשך; בכל מקרה, מדובר במסמך מאוחר אף להגשת התביעה ואף לדיון ההוכחות, ולפיכך גם נוכח מועד עריכת המסמך וגם נוכח תוכנו אין הוא תומך בתביעתו של המערער.

על יסוד כל האמור לעיל קבע בית הדין האזורי כי משלא הוכח כי התקיים אירוע חריג ביום 23.2.2014, דהיינו לא הוכח כי התקיימה השיחה הנטענת בין המערער לבין הרב כהן, יש לדחות את תביעתו להכרה באירוע הלב כפגיעה בעבודה. בית הדין האזורי הוסיף כי נוכח מצבו הרפואי של המערער, לפנים משורת הדין, אינו מחייב את המערער בהוצאות.

טענות הצדדים בערעור

1. המערער חזר בערעורו על גרסתו שלפיה לאחר תקופה ארוכה של מתח מתמשך בעבודה התרחש ביום 23.2.2014 אירוע שהיווה "שיא" במתח המתמשך – שיחה קשה ומרגשת בינו לבין הממונה עליו, הרב כהן, בעניין שינויים בתנאי העבודה והשכר וכן פיטוריו הצפויים, במהלכה התלונן על כאבים בחזה ובידו השמאלית. הכאבים הלכו והתגברו עד אשר לאחר מספר שעות התמוטט המערער ארצה ועבר החייאה; התקיים קשר סיבתי בין האירוע החריג לבין האוטם שהתרחש שעות ספורות לאחר השיחה בין המערער לבין הרב כהן, שהיוותה TRIGGER לאוטם שהתרחש באותו יום.

המערער הוסיף וטען כי בית הדין האזורי שגה בכך שייחס משקל משמעותי לחקירתו של המערער על ידי חוקר המוסד, כשזו נערכה בבית החולים עת המערער שרוי במיטת חוליו; המערער לא ידע לפרש את שיחתו ביום האירוע כרגע "השיא" אשר גרם לאוטם בלבו, אך ציין כי הרדיפה הייתה כזו ש"כל יום היה משהו"; החקירה התבצעה כחצי שנה לאחר האירוע אשר גרם גם לפגיעה בזיכרונו של המערער; המערער לא שלל קיומה של שיחה כזאת, אך לא פירש אותה כאירוע חריג בשל העובדה שהיו הרבה שיחות בינו לבין הרב כהן, והוא לא ידע כי מבחינה משפטית מדובר באירוע חריג ומרגש; גם אשתו של המערער לא ידעה כי מבחינה משפטית מדובר בשיחה שהיא בבחינת אירוע חריג והיא גם לא נכחה בשיחה; בית הדין האזורי טעה בקביעתו כי הדיון בבית הדין הרבני היה "אירוע מנתק" גם נוכח העובדה כי המערער התמוטט טרם תחילתו של הדיון בעניינו של בנו וגם נוכח העובדה כי הדיון היה בעניין זניח של תשלום דמי תיווך.

על יסוד האמור טען המערער כי היה על בית הדין האזורי למנות מומחה רפואי לבחינת שאלת הקשר הסיבתי בין האירוע החריג לבין אירוע הלב.

1. המשיב טען כי מדובר בערעור עובדתי ואין עילה להתערבות בקביעותיו העובדתיות של בית הדין האזורי; בית הדין האזורי לא רחש אמון לגרסת המערער, בין היתר לאור העובדה כי הגרסה בדבר התרחשות האירוע החריג הועלתה לראשונה במסגרת ההליך המשפטי וגם לאור תמיהות או קשיים אחרים שפורטו בפסק הדין; מהשימוש שנעשה בביטוי "עדות כבושה" עולה חד-משמעית כי בית הדין התרשם שהמערער אינו דובר אמת.

המשיב הוסיף וטען כי קביעתו העובדתית של בית הדין האזורי מעוגנת היטב בראיות ובעדויות שלפניו. בהקשר זה הדגיש המשיב כי המערער והממונה עליו הרב כהן לא ציינו בהודעות לחוקר ולו ברמז את השיחה הקשה הנטענת ביום האירוע, והיא גם לא באה לידי ביטוי במסמכים הרפואיים. כמו כן בהודעה לחוקר ועל-אף שנשאלו על כך במפורש השיבו הן המערער והן הרב כהן כי לא התרחש אירוע ספציפי באותו יום; המערער לא זכר פרט כל שהוא בנוגע לשיחה, כגון שעת השיחה, מי יזם את השיחה, ומנגד זכר לפרטי פרטים את הדיון בבית הדין הרבני שלגרסתו היה בנושא זניח. בהקשר זה טען המשיב כי הטענה שהדיון בבית הדין הרבני היה זניח אינה מתיישבת עם העובדה כי צוין במסמכים הרפואיים ובעדותה של אשת המערער לפני החוקר; גם בטופס התביעה למוסד וגם בכתב התביעה הראשון שהוגש בהליך לא הועלתה הגרסה בדבר השיחה הנטענת, וכאמור היא הועלתה לראשונה בכתב התביעה המתוקן לאחר שהמערער קיבל ייעוץ משפטי.

יתר על כן. לפי העולה מהודעת הערעור המערער עצמו לא ראה בשיחה הנטענת אירוע חריג, והדברים עולים גם מחקירתו הנגדית בבית הדין האזורי. מעדות המערער עולה כי מדובר במתח מתמשך שהתקיים תקופה ארוכה במקום העבודה וכידוע מתח מתמשך אינו בגדר אירוע חריג.

באשר לעדותו של הרב כהן טען המשיב כי אין לייחס לה משקל נוכח העובדה שהוא מקורב למערער ובחקירתו הנגדית ניסה להסתיר קירבה זו.

לסיכום טען המשיב כי נוכח כל האמור, אין מקום לחרוג מהכלל שלפיו ערכאת הערעור לא תתערב בקביעה עובדתית של הערכאה ששמעה את העדויות והתרשמה מהן באופן בלתי אמצעי. כמו כן, בית הדין האזורי יישם נכונה את ההלכה שלפיה יש להעדיף את הגרסה הראשונה של המבוטח בטרם היה מודע לתוצאות המשפטיות של גרסתו. על כן, יש לדחות את הערעור, ונוכח העובדה שמדובר בערעור עובדתי והמערער בחר לעמוד על הערעור יש לחייבו בהוצאות.

הכרעה

1. לאחר בחינת טענות הצדדים וכלל החומר שבתיק, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות.
2. בהתאם לפסיקה "על מנת שאוטם שריר הלב יוכר כתאונת עבודה, מן ההכרח לקבוע קודם כל קיומו של אירוע חריג בחיי עבודת המבוטח המצדיק מינוי מומחה רפואי" [עב"ל (ארצי) 458/99 מאיר פלבסקי – המוסד לביטוח לאומי (11.3.2002); להלן- עניין פלבסקי].
3. עוד נפסק כי -

"ככלל, מתח מתמשך בעבודה, אפילו משתרע הוא על פני ימים או שבועות, אינו עולה כדי "אירוע חריג" (דב"ע (ארצי) נד/0-143 יוסף ניב - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כח', 143 (1995)), אם כי יכול ו'אירוע חריג' יוכר גם על רקע של מתח מתמשך, מקום בו בסמוך לפני האירוע נוצר 'שיא' או 'עליית מדרגה' חריגים באותו מתח מתמשך, והם שייחשבו כ'אירוע החריג' [עב"ל (ארצי) 306/03 נדב אושרי – המוסד לביטוח לאומי, (2006)].

עוד נזכיר שעל מנת ש'אירוע חריג' יבוא בגדר 'תאונת עבודה' צריך שהאירוע החריג יוגדר בזמן ובמקום. אמנם אין הכרח כי אותו אירוע חריג יהיה רגעי וקצר, ובלבד שמשכו אינו עולה כדי 'מתח מתמשך' [עב"ל (ארצי) 26029-09-11 המוסד לביטוח לאומי - יהושוע תשתש, (9.10.12)]".

עב"ל (ארצי) 27356-04-13 דב גוטדינר - המוסד לביטוח לאומי (10.4.2014)

1. בעיקרו של דבר, ערעורו של המערער סב על קביעתו העובדתית של בית הדין האזורי כי לא התרחש אירוע חריג. בית הדין האזורי לא קיבל את גרסתו של המערער והרב כהן כי ביום האירוע התנהלה ביניהם שיחה שהייתה בגדר אירוע חריג. כידוע, הכלל הוא שאין ערכאת הערעור מתערבת בממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית המבוססים על התרשמותה הבלתי אמצעית מן העדויות והראיות שהיו בפניה, אלא במקרים חריגים [ע"ע (ארצי) 299/03 חנן גרין - מילאון בע"מ (5.12.2005) בפסקה 4ח' וההפניות שם; ע"ע (ארצי) 424/06 מטבחי שרת בע"מ - ילנה גרוחולסקי (2.8.2007) בפסקה 4, דברי השופטת ארד (כתוארה אז) וההפניות שם]. מסקנתו של בית הדין האזורי, המבוססת על התרשמותו הישירה מעדותם של המערער ושל הרב כהן ועל ראיות נוספות מעוגנת היטב בראיות שהיו לפניו, ולא מצאנו כי יש הצדקה להתערב בה.
2. בהתייחס לטענותיו של המערער נוסיף:
   1. קביעתו של בית הדין האזורי כי יש להעדיף את גרסאות המערער והרב כהן בהודעה לחוקר על פני גרסתם בבית הדין, במיוחד נוכח העובדה שהגרסה בדבר השיחה הנטענת הועלתה לראשונה בכתב התביעה המתוקן, תואמת את ההלכה הפסוקה. על פי התיאור בתצהירי המערער והרב כהן מדובר בשיחה שבמהלכה המערער החוויר, ואף התלונן כי כואב לו בחזה וביד שמאל, ואין זה סביר כי הן המערער והן הרב כהן לא זכרו שיחה זו עת נשאלו על ידי החוקר אם התרחש אירוע ספציפי ביום האירוע. כפי שקבע בית הדין האזורי, לא ניתן כל הסבר מדוע המערער נזכר בשיחה ובאירועים שהתרחשו בה עם הגשת כתב התביעה המתוקן, ונציין כי לא הוצגה גם ראייה כלשהי לתמיכה בטענה כי במועד שבו נחקר המערער על ידי חוקר המוסד סבל מבעיות זיכרון. יתר על כן. גם אם היו למערער בעיות זיכרון, הרי שאין הסבר מדוע הרב כהן לא זכר אותה שיחה ואת תגובת המערער בשיחה בעת שמסר הודעתו לחוקר המוסד, למרות שנשאל במפורש על התרחשות אירוע ספציפי, ולמרות שעל פי הנטען תגובות המערער בשיחה (חיוורון, כאבים בחזה וביד שמאל) היו קיצוניות. הסברו של הרב כהן בחקירתו הנגדית כי שיחה אינה בגדר התרחשות ולכן לא סיפר עליה לחוקר אינו משכנע, נוכח תיאור התגובה הקיצונית של המערער באותה שיחה על האמור בתצהירו.
   2. כידוע, "קביעת חריגות הדחק הנפשי, או עוצמת ההתרגזות, צריכה להיבחן סובייקטיבית אצל האדם בו מדובר" [עניין פלבסקי; וראו גם: עב"ל (ארצי) 1302/00 מיכאל אסולין – המוסד לביטוח לאומי (3.11.2005)]. בענייננו, מעדותו של המערער עצמו עולה כי ככל שהתקיימה שיחה בינו לבין הרב כהן ביום האירוע, הרי שלא מדובר בשיחה חריגה בהשוואה לשיחות רבות שהתנהלו ביניהם. כך העיד המערער כי "לא ראיתי בזה משהו מיוחד. כיוון שזה נכנס לשגרה, אבל כנראה שזה ..." (ע' 10, ש' 12). בהקשר זה יש לציין גם כי המערער גם לא זכר פרטים על השיחה – מתי התקיימה במהלך היום ו מי יזם את השיחה. אין לקבל את הטענה כי המערער לא ידע "לפרש" כי מדובר באירוע חריג, נוכח התגובות הקיצוניות הנטענות של המערער בעת השיחה, שהן למעשה תסמינים ראשונים לאירוע לב.
   3. הן מעדותם של המערער והרב כהן והן מהראיות שצורפו לתצהירו של המערער עולה כי במשך תקופה לא קצרה עובר לאירוע הלב שרר מתח מתמשך במקום העבודה, עת לטענת המערער והרב כהן עובדי המחלקה סבלו מ"רדיפה" יומיומית, שבאה לידי ביטוי במשלוח מכתבים למשרד החינוך על התנהלות הקב"סים, הפחתת מצבת כוח אדם, שינוי מכסת השעות הנוספות ועוד. גם המסמכים שצורפו לתצהירו של המערער תומכים בכך שהיה מתח מתמשך במקום העבודה. כידוע, מתח מתמשך אינו בגדר "אירוע חריג", וכמובהר לעיל לא הוכח כי בסמוך למועד בו פרץ האוטם התרחש אירוע שהיווה "שיא" או "עליית מדרגה" של המתח המתמשך.
   4. אשר לאישורו של ד"ר בלקין שהוגש לאחר דיון ההוכחות, הרי שמבלי להידרש לשאלת קבילותו של המסמך נוכח מועד עריכתו ואי הגשתו באמצעות עורכו, שגם מסמך זה מתייחס למתח מתמשך ("בתפקיד תמיד מרגיש מתח עקב הלחצים שמופעלים עליו וגם בגלל ויכוחים בין המנהלים") ולא לאירוע קונקרטי שהתרחש ביום 23.2.2014.
3. כללו של דבר – על יסוד כל האמור לעיל אין להתערב בקביעתו העובדתית של בית הדין האזורי כי לא הוכח שהתרחש ביום 23.3.2014 אירוע חריג. משלא הוכחה התרחשות אירוע חריג – דין התביעה להידחות כבר בשלב זה, ואין מקום למינוי מומחה רפואי לבחינת שאלת הקשר הסיבתי.
4. המערער ישלם למוסד שכ"ט עו"ד בסך של 4,000 ₪, וזאת בתוך 30 יום.

ניתן היום, י' כסלו תש"פ (08 דצמבר 2019), בהעדר הצדדים וישלח אליהם.