1. בפניי תביעה לפיצוי התובעת בגין נזקים שנגרמו לרכב שבבעלותה (רכב מסוג קאיה סורנטו, מ.ר. 66-583-79, להלן: "רכב התובעת") בתאונת שרכים שאירעה ביום 22.5.2017.

2. הנתבע 1 (להלן: "הנתבע") נהג ברכב הפוגע (רכב מסוג שברולט סלברדו, מ.ר. 310779-55, להלן: "רכב הנתבע").

3, כעולה מהודעת הנהג ברכב התובעת, אירעה התאונה עת הועמד רכב התובעת במחסום כניסה ליישוב שוהם. לאחר בדיקת רכב הנתבע עבר הרכב את המחסום, אולם נגרר אשר היה מחובר אליו פגע בחזית ניידת התובעת (נגרר, מ.ר. 99-133-79, להלן: "הנגרר").

יצוין כי גם על פי הודעת הנתבע, הנגרר הוא שפגע ברכב התובעת.

4. הנתבעת 2 (להלן: "כלל") ביטחה את רכב הנתבע במועד אירוע התאונה.

הנתבעת 3 (להלן: "הפניקס") ביטחה בביטוח צד ג' את הנגרר במועד אירוע התאונה.

5. בחוות דעת שמאית מיום 19.6.2017 (אסטל את דן איתן בע"מ) הוערך תיקון הנזקים שנגרמו לרכב התובעת בסכום של 11,388.36 ₪. כן הוגשה חשבונית עסקה בסך 396 מיום 19.6.2017 בגין שכר טרחת שמאי וחשבונית מספר 16620 מיום 18.6.2017 של מרכז שירות עד לוי בע"מ על סך 11,388 ₪.

6. ביום 16.9.2019 שמעתי את הנהגים.

7. כעולה מהעדויות שנשמעו בפניי, אין מחלוקת בין הנהגים כי הנגרר הוא שפגע בחזית רכב התובעת.

ב"כ הצדדים סיכמו טענותיהם, והגיעה עת ההכרעה.

דיון והכרעה

8. אין מחלוקת בדבר חבות הנתבעים לאירוע התאונה.

אף אין חבות לעניין גובה הנזק הנתבע.

המחלוקת היחידה המונחת בפניי היא המחלוקת בין כלל והפניקס בשאלה האם יש לחוב את חברת הביטוח שביטחה את רכב הנתבע, את הנגרר או את שתיהן.

9. מעיון בפסיקה עולה כי הוצגו שלוש גישות לחלוקת האחריות בין גורר לנגרר, כאשר אלה היו מעורבים בתאונה בה נפגע רכב צד ג'. ואלה הן הגישות:

א. לפי הגישה האחת, הנהג בגורר הוא השולט בנהיגה. מאחר ומדובר בתביעה נזיקית, יש לייחס את האשם לגורם המעוול. ככלל, הנגרר הנו פסיבי ואין לו כל שליטה על מסלול הנסיעה. משכך, לא ניתן לייחס לגורר כל אשם לאירוע התאונה ויש לייחס את החבות במלואה, בהיעדר נסיבות חריגות, לרכב הגורר, גם בנסיבות בהן החלק המעורב בתאונה הנו הנגרר. בגישה זו הושם דגש על הוראות סעיף 64 לפקודת הנזיקין, והזיקה בינן לבין הטלת אחריות על "אדם", להבדיל מגוף דומם (תא"מ (ראשל"צ) 59266-03-14‏ ‏אלבר ציי רכב (ר.צ.) בע"מ נ' סעדיה פז (9.6.2016) והאסמכתאות המופיעות שם: תא"מ (ת"א) 53792-01-14 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (17.11.2014); ת"א (שלום ת"א) 93291/00 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ' מכלוף בלוואה (7.2.2002), סעיפים 2-3 לפסק הדין; ת"א 61833-03-15 מנורה מבטחים ביטוח בע"מ נ' ביטוח חקלאי - אגודה שיתופית מרכזית בע"מ (20.12.2015). כן ראו פסק הדין בת"א (שלום תל אביב-יפו) 52724/07 פניקס הישראלי בע"מ - חברה לבטוח נ' זחלקה איוב (19.03.2009); ת"א (שלום חד') 2615/04 סעאידה נאיפה נ' אוליצקי גרמן יעקב (20.12.2004); ת"א (שלום ת"א) 75712/00 הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ נ' גדנסו; ת"א (שלום נת') 1490/05 כרמלי סילביו נ' חלף יהודה (4.1.2006); ת"א (ת"א) 66183/03 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' ביאטרה (10.02.05).

גישה זו אינה מייתרת את הצורך בעריכת פוליסה לנגרר, שכן ייתכנו מקרים בהם ניתן לייחס את האשם לאירוע התאונה לנגרר, כגון מקום בו: "נגרר שהוצב במקום, באופן המהווה רשלנות (כביש שאין בו תאורה וללא שילוט או מחזירי אור) ורכב אחר התנגש בו; נגרר שמעצוריו לא היו תקינים, והוא ניתק ממקומו ופגע ברכוש אחר, ועוד" (סעיף 5 לפסק הדין בתא"מ 93291/00).

זאת ועוד, "העובדה שיש לנתבעת 2 ביטוח אחריות כלפי צד ג' אין בה כשלעצמה כדי לחייב את המבטחת בפיצוי התובעת. כך, למשל, רכב המבוטח בביטוח לנזקי צד ג' שגרם לנזק לצד ג' כתוצאה מדחיפתו על ידי רכב אחר, אין מבטחתו מחויבת בתשלומי ביטוח, אך בשל קיומה של הפוליסה. הפוליסה מקנה ביטוח לנזקי צד ג' רק שעה שהאחריות לנזקים אלו הינה על המבוטח, ובמקרה זה, האחריות אינה על הנגרר. הפוליסה אמנם לא הוצגה, ואולם גם אם לא היו בה החרגות כלשהן באשר לחבות כלפי צד ג', אין בכך כדי ליצור חבות חוזית יש מאין מקום בו לא קיימת חבות שכזו לפי דיני הנזיקין. מה גם, שאין מקום לקבוע כי שעה שהנגרר אינו מבוטח תחול האחריות על הגורר כמו במקרה בו נשמט חפץ מרכב (במידה ופוליסת הגורר אינה מחריגה מקרה שכזה) ומקום בו הנגרר מבוטח, יהיה בעובדה זו כשלעצמה כדי להטיל חובה על מבטחתו" (סעיף 16 לפסק הדין בתא"מ 61833-03-15).

ב. לפי גישה שנייה, אין לראות בנגרר חלק פסיבי. מרגע שחוברו הגורר והנגרר, יש לראותם ככלי רכב משולב, המחייב מיומנות נהיגה מיוחדת מהנהג (תא"מ (י-ם) 35440-05-17‏ ‏ גאלב דעיסאת נ' פראס קוואסמה (המנוח) (14.1.2019); ת"א (ת"א) 154390/02 איילון חברה לביטוח בע"מ ג' אמזלט דודו ואח' (29.01.2004). לעניין זה ראו דברים שנאמרו בפסק הדין בתא"מ (שלום הרצ') 40528-01-10 איי.איי.ג'י ישראל חברה לביטוח בע"מ נ' חיים הוד (25.01.2011):

"אין מחלוקת בין הפוסקים, כי הגורם המעוול הינו הנהג ולא הרכב עצמו כך שהשוני בין שתי הגישות הינו האם יש להטיל בכל מקרה את מלוא האחריות על הגורר, למעט במקרים שבהם האחרון מתנתק מהנגרר או כשהנגרר גורם לנזק כשהוא בנפרד מהגורר, גם כאשר הנגרר גרם לנזק לצד ג' או שמא יש לחלק האחריות בין שני החלקים באופן שווה ביניהם, בבחינת מעוולים במשותף. עסקינן בכלי רכב משולב המורכב משני כלי רכב המחוברים זה לזה, מהווה מקשה אחת ותלוי האחד בשני, כך שכל פעולה / תנועה של חלק אחד בהכרח משפיעה על החלק האחר, בהתאם לפעולות שננקטות על-ידי הנהג שיושב פיזית בחלק הקדמי. לא יכולה להיות מחלוקת לפיה, שני כלי הרכב בנפרד הינם בבחינת חפץ דומם, אין כל משמעות לעובדה שבאחד מהם יושב נהג ולאחד מהם ישנו מנוע, שהרי האחד תלוי בשני בזמן שהם נמצאים בתנועה, לעניין המהירות, זמן תגובה לצורך עצירה, חציית צומת וכל פעולה אחרת שננקטת על-ידי הנהג שנוהג בכלי רכב מהסוג הנ"ל, כך שלא ניתן לומר שהנגרר פסיבי יותר או פחות מהגורר שניהם חיים / חסרי חיים באותה המידה בדיוק. כאשר שניהם בנפרד, הרי שאז ישנם שני כלי רכב והחלוקה, כשנגרם נזק רק על-ידי אחד מהם הינה סבירה והגיונית, ברם אולם כאשר אלו מתחברים, הופכים הם לגוף אחד בעל שני ראשים, שלא ניתן עוד לחלק ביניהם את האחריות הואיל והם תלויים זה בזה מעצם טיבם וטבעם וככזה משולבים הם ואחראים לכל נזק שייגרם, ביחד ולחוד, ללא כל קשר לחלק שגרם לנזק. הטלת האחריות על החלק שגרם את הנזק בלבד, כאשר אין מחלוקת בעניין זה, מחטיאה את ייעודו של כלי הרכב המשולב / המורכב משני כלי רכב ככזה , במיוחד כאשר האחריות מוטלת באופן בלעדי על החלק הראשון מבין שני החלקים, תוך התעלמות מהעובדה שיש לו נגרר המשנה את אופן ההתנהלות שלו ומאיין את הצורך בביטוח החלק הפאסיבי שהרי גם אם זה יתנתק מהגורר במהלך נסיעה ויגרום נזק, יהא צורך להיכנס לשאלת האחריות של הגורר באשר הנהג הוא זה שאחראי לחיבור של השניים וממילא לסיבת הניתוק, אשר תוביל להמצאת חוו"ד מיותרות. הנהג, בעל השליטה בכלי הרכב אמנם יושב פיזית בכלי הרכב הראשון , יחד עם זאת, הוא משפיע באותה המידה בדיוק על התנהגות ותנועת החלק השני של אותו כלי רכב, כך שיש לראות את הנהג כמי שמחזיק בשני כובעים, כאילו נמצא באופן פיזי בכל נקודת זמן בשתי היחידות."

ג. לפי גישה שלישית, בנסיבות מסוימות שונה התנהגות הגורר מהתנהגות המכלול המורכב מגורר ונגרר כך שקיומו של הנגרר תורם להתרחשות התאונה בחינת סיבה בלעדיה אין. לפיכך, בנסיבות מתאימות, ניתן לייחס לנגרר אחריות מלאה לתאונה, גם אם הוא הוא מחובר לגורר בעת אירוע התאונה (ת"א (חד') 3371/03 עתאמנה מייסון נ' סלאימה חדר (22.06.04); ת"א (ת"א) 21367/05 אלטורי איבראים חסין נ' אלגואברה עטא (09.11.2005):

"בראש ובראשונה, ולמעשה אין מחלוקת בין הפוסקים, כי הגורם המעוול הינו הנהג ולא הרכב. לכן, מכוח קביעה זו מתחייבת המסקנה כי ה'גורר', קרי כלי הרכב בו ממוקם באופן פיזי הנהג, אינו אחראי לתאונה כי אם הנוהג בו, וגם ה'גורר' אינו אקטיבי בתאונה:

הן הגורר והן הנגרר הינם דוממים, חסרי חיות, הנשלטים על ידי הנהג, ובנקודה זו לא ברורה למותב זה האבחנה אשר עושים הפוסקים בין ה'גורר' ל'נגרר' מדוע דווקא מוגדר הנגרר כ'חסר חיות' והגורר אינו כזה ?

יתרה מזו. הן הגורר והן הנגרר הינם כלי רכב :

...

צא ולמד, כי מבטחת הנגרר עצמה מתייחסת לנגרר כאל רכב, ואף מציבה תנאים לנוהג בו. מכיוון שבנגרר עצמו לא ניתן לנהוג – ברור כי הכוונה לנהג הגורר את הנגרר, והוא הוא נהג הנגרר – אשר מחויב להיות בעל רישיון נהיגה של ותק של שנתיים, ומעל 24 שנים.

מסקנות אלו מתבקשות מתוך הפוליסה עצמה, המכתיבות כאמור תנאים לזהותו של נהג הנגרר.

זאת ועוד.

טוענים הדוגלים בגישה הרואה בנגרר כחלק פסיבי חסר חיות, כי הכיסוי הביטוחי ניתן למעשה למקרים בהם הנגרר חונה או ניתק בזמן נסיעה וכו'. במתן פרשנות כזו, נוצרות החרגות יש מאין בפוליסה, החרגות שאם הייתה כוונה כלשהי מצד המבטחת לכלול אותן, אזי יש חובה לעשות זאת במפורש, באופן שאינו משתמע לשתי פנים, וראה בעניין זה :

ע"א 4688/02 חזי כהן נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ ואח', שם נקבע בין השאר כי: 'התכלית האובייקטיבית של הפוליסה המורחבת היא התכלית שצדדים סבירים והוגנים היו מבקשים להגישם באמצעותה'; ע"א 5757/97, אליהו ואח' נ' זיאד עלי חמאדה ואח', פ"ד נג(5), 849, שם נקבע בין השאר כי: 'מבטח המעוניין לסייג את חבותו על פי הפוליסה, חייב להביע את רצונו זה בפוליסה עצמה, ולא רק זו בלבד, אלא שהחוק קובע את הדרך בה על סייג זה למצוא את ביטויו בפוליסה'.

בנוסף, אין להתעלם מהוראות סע' 3 לחוק חוזה הביטוח הקובע כי: 'תנאי או סייג לחבות המבטח או להיקפה יפורטו כפוליסה בסמוך לנושא שהם נוגעים לו, או יצוינו בה בהבלטה מיוחדת ; תנאי או סייג שלא נתקיימה בהם הוראה זו, אין המבטח זכאי להסתמך עליהם'.

סעיף 3 הוא סעיף קוגנטי ומכאן שאכן הצדדים רשאים להתנות עליו, סעיף זה משתלב בתכלית הכללית של החוק שהיא ההגנה על אינטרס המבוטח.

לפיכך, לאור לשון החוק הרואה בנגרר 'כלי רכב'; לאור לשון הפוליסה הספציפית הרואה בנגרר ככלי רכב ומציבה תנאים לכיסוי הביטוחי לגבי הנוהג בו; לאור החוק והפסיקה המחייבים את מנסחות פוליסות הביטוח לכלול את ההחרגות לה באופן מפורש ובולט; יש לראות בנהג אשר גרם לתאונה במקרה שלפני, הוא הנתבע 1, גם כנהג הנגרר. מכיוון שאין מחלוקת שהנגרר הוא שפגע ברכב התובעת, והוא הוא 'כלי הרכב הפוגע' בתאונה, אזי יש מקום לחייב את מבטחת כלי הרכב הפוגע בתשלום דמי הנזק."

10. לסקירת הגישות השונות והפסיקה המצדדת בכל אחת מהן ראו עדי סומך תאונות פח ושיבוב רכב (הוצאת נבו 2013), ע' 308-329; כן ראו פסק הדין בתא"מ (ת"א) 44848-05-13‏ ‏ הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' מ.י. להובלות ולמסחר בע"מ (29.12.2016); תא"מ (ת"א) 66612-03-15‏ ‏ קשר רנט א קאר בע"מ נ' יאיר קינן (7.2.2016).

ומן הכלל אל הפרט.

11. הן הגורר והן הנגרר הנם רכב מנועי, כהגדרת המונח בסעיף 1 לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975.

הן לגורר והן לנגרר הוצאו פוליסות ביטוח על שם הנתבע, המוגדר כנהג.

פוליסת הביטוח של רכב הנתבע לא צורפה. פוליסת הביטוח של הנגרר צורפה, אולם ללא החלק בו מפורט הכיסוי הביטוחי.

12. מנסיבות אירוע התאונה עולה כי אירעה עקב טעות של הנתבע בכל הנוגע לרוחבו של הנגרר. כתוצאה מכך, למרות שרכב הנתבע עבר את רכב התובעת ללא פגיעה, פגע הנגרר בחזית רכב התובעת.

בנסיבות אלה, הנתבע הוא האשם באירוע התאונה.

דא עקא, הנתבע הוא הנהג המבוטח בשתי הפוליסות שהוציאו הנתבעות.

13. מבלי לקבוע מסמרות בסוגיה מוקשית זו, בנסיבות תיק זה, אני קובעת כי הנתבעות 2 ו-3 חבות ביחד ולחוד לפיצוי התובעת בגין נזקיה עקב אירוע התאונה. התאונה אירעה עקב טעות של הנתבע בכל הנוגע לאופן נהיגת הנגרר (טעות בכל הנוגע לאומדן רוחבו של הנגרר וסברתו, המוטעית, כי יוכל לעבור בפתח המחסום). משכך, חבה הפניקס בפיצוי התובעת בגין נזקיה. ואולם, הנגרר הונע באמצעות כוח מכני של רכב הנתבע, ותוך שימוש ברכב הנתבע. משכך, גם כלל, כמבטחת רכב הנתבע, חבה בפיצוי התובעת בגין נזקיה. מאחר ושתי חברות הביטוח נתבעות ונוכח קביעתי כי הן חבות ביחס ולחוד בפיצוי התובעת בגין נזקיה, אני מורה לנתבעות 2 ו-3 לפצות את התובעת בגין נזקיה בחלקים שווים.

14. אשר על כן, אני מקבלת את התביעה במלואה.

הנתבעות 2 ו-3 ישלמו לתובעת נזקיה בהתאם לפירוט הבא:

1. דמי נזק בשיעור 11,795 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 15.1.2018.
2. שכר טרחת עו"ד בסך 1,800 ₪.

הנתבעות 2 ו-3 יישאו בסכומים שחייבתי בחלקים שווים.

הסכומים ישולמו תוך שלושים יום מהיום, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים ותסגור את התיק.

ניתן היום, ט"ז אלול תשע"ט, 16 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.