ניתן ביום 20 אוגוסט 2019

הרשמת אפרת קוקה

1. לפני בקשת המשיבה לסילוק הערעור על הסף מפאת איחור בהגשתו.

2. לאחר בחינת טיעוני הצדדים בבקשה ועיון בחומר המצוי בתיק בית הדין באתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל, כמפורט מטה:

'כלל ההמצאה' - לא ניתן לקבוע שהערעור הוגש באיחור

3. המערערת הגישה לבית דין זה ביום 7.10.2018 ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה מיום 12.6.2018 (סע"ש 46910-04-13; להלן – פסק הדין). פסק הדין נשלח למשרד ב"כ המערערת, עו"ד מודר יונס, אשר ייצג אותה בהליכים לפני בית הדין האזורי ביום 12.6.2018 באמצעות 'הודעה באתר', שמשמעותה שליחת הודעה לתיבת הדואר האלקטרוני של ב"כ המערערת עם קישור לפסק הדין. מדובר בהמצאה על פי תקנה 497ג(ג1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 החלה בבית הדין לעבודה מתוקף תקנה 129 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב-1992.

4. אלא, שבמסגרת טיעוני הצדדים בבקשה לסילוק הערעור על הסף, ונוכח האמור בהחלטות בית הדין מיום 28.4.2019 ומיום 8.7.2019, הגישה המערערת תצהיר מטעם עו"ד מודר יונס, אשר לפי האמור בו, לא התקבלה בתיבת הדואר האלקטרוני שלו הודעה על פסק הדין או קישור לפסק הדין. לתצהיר צורף תדפיס הודעות מתיבת הדואר האלקטרוני של עו"ד מודר יונס מהתאריכים הרלוונטיים. התדפיס מתייחס לתיבת הדואר האלקטרוני המעודכנת על שם עו"ד מודר יונס במערכת נט המשפט. מדובר בהצהרה על פי תקנה 497ג(ג2) לתקנות סדר הדין האזרחי, אשר בהתאם לה, לא ניתן לקבוע שבוצעה המצאה כדין של פסק הדין למערערת ביום 12.6.2018 או כי הערעור הוגש באיחור בהתייחס למועד ההמצאה.

האם מתקיימים התנאים להחלת 'כלל הידיעה' על המערערת?

5. המשיבה טענה לחלופין, כי יש למנות את הימים להגשת הערעור החל מאחד ממועדים אלה: 12.6.2018, מועד בו נרשמה במערכת נט המשפט צפייה של משרד ב"כ המערערת בפסק הדין, או 10.7.2018 – שכן, על מסמך פסק הדין שצירפה המערערת לכתב הערעור מופיעה "קישורית" אינטרנטית נושאת תאריך זה. ב"כ המערערת, עו"ד עורוא יונס, לא הכחיש שבוצעה צפייה בפסק הדין ממשרדו ביום 12.6.2018, אולם טען, כי כרטיסו משמש שני עורכי דין ושני מתמחים נוספים במשרד "ואין בצפייה הרשומה כדי להעיד שהוא צפה במסמך". מה גם, שבדרך כלל הוא אינו נמצא במשרד בשעת הצפייה שנרשמה. אשר לתאריך המצוין על "הקישורית" המופיעה על גבי פסק הדין שצורף לכתב הערעור נטען, כי התאריך המצוין בה הוא 7.10.2018 (יום הגשת הערעור) ולא יום 10.7.2018. ב"כ המערערת הביא דוגמאות נוספות לתמיכה בטענתו בעניין אופן הופעת התאריך על גבי הקישורית.

6. בית המשפט העליון^[1] ובית דין זה^[2] קבעו בפסיקותיהם את אמות המידה להחלת "כלל הידיעה" באלה הדברים:

'במרוצת השנים, התפתחה בפסיקה גישה לפיה ניתן, במקרים מיוחדים, למנות את הימים להגשת ערעור מן המועד בו הגיע פסק הדין לידיעתו של המערער, אף אם פסק הדין עליו הוא מבקש לערער הומצא לו במועד מאוחר יותר. גישה זו כונתה בפסיקה "כלל הידיעה". על פי גישה זו, ניתן לתת תוקף ל"כלל הידיעה" במקרים חריגים ומיוחדים בהם קיים "דבר מה נוסף", כלשונו, המצדיק סטיה מן האיזון שערך מחוקק המשנה בדיני ההמצאה שבתקנות. גישה זו אומצה על ידי בית דין זה. כך, בפרשת שדה (עא"ח 18/07 ד"ר אילן שדה – אוניברסיטת בן גוריון; פסק דין מיום 3.3.08) נקבע העקרון כי "גישת הידיעה" תיושם במקרים חריגים בלבד בהם מתקיימים שני תנאים בסיסיים של ידיעה ממשית של בעל הדין על תוכן פסק הדין ואופן התנהגותו בניהול ההליכים מאז. הכלל הוא שיש להעדיף את "כלל ההמצאה" על פני "כלל הידיעה", זאת בתנאי ש"כלל ההמצאה" אינו משמש מנוף להתנהגות חסרת תום לב, בלתי מוצדקת או בלתי מידתית של הצד שכנגד, או לשימוש בלתי סביר בהליכי בית משפט'. "

בעניין לובנה אבו עוקסה^[3] קבע בית המשפט העליון כדלקמן:

"הסיטואציה השניה עניינה במקרה בו לא נעשה כל ניסיון המצאה או נעשה ניסיון המצאה פגום, מבלי שבעל הדין התנהג אקטיבית באופן חסר תום לב, כפי שפורט בפסקה הקודמת. חובת תום הלב בהקשר הנדון תיבחן לאור חלוף הזמן, שעה שבעל דין משתמש בפגם בהמצאה על מנת לזכות להארכת מועד דה פקטו (ראו: פרשת קלינגר וההפניות שם לעניין זה). כלומר, מקום בו הוכח כי בעל הדין המערער יושב על המדוכה למרות שידע על מתן פסק הדין וניסיון ההמצאה לידיו, והתמהמהותו נובעת למעשה מניסיון להשיג יתרון דיוני בדמות הארכת המועד להגשת הערעור. יש להבהיר לעניין זה כי הקביעה שבעל דין הפר את חובת תום הלב לאור חלוף הזמן כשלעצמו, תבוא רק בעקבות חלוף זמן משמעותי, היינו חריגה ניכרת מהתקופה הקבועה בתקנות לשם הגשת ערעור. זאת, מאחר שכאמור נקודת המוצא היא שאין פסול בעמידתו של בעל דין על זכותו נוכח הידיעה לכשעצמה". (ההדגשות הוספו).

7. יישום אמות המידה שנקבעו בהלכה הפסוקה על נסיבות העניין שלפני מבסס את המסקנה כי מתקיימים בנסיבות העניין טעמים המצדיקים את החלת 'כלל הידיעה' על המערערת. זאת, באופן בו ימנו הימים להגשת הערעור מיום 12.6.2019.

המקרה שלפני דומה בנסיבותיו לזה שנדון לפני בית המשפט העליון בעניין הפטריארכיה היוונית אורתודוכסית^[4]. כפי שאירע באותו עניין, נרשמה גם בענייננו במערכת נט המשפט צפייה של משרד ב"כ המערערת בפסק הדין ביום בו ניתן (12.6.2018) וחלף פרק זמן ניכר ביותר ממועד צפייה זו ועד הגשת הערעור. עוד בדומה לעניין הפטריארכיה היוונית, ב"כ המערערת בעניין שלפני, לא הכחיש את הצפייה שנעשתה ממשרדו בפסק הדין ביום 12.6.2018. בנסיבות אלה יש לקבוע, שמשרד ב"כ המערערת ידע על פסק הדין ביום בו ניתן. מה גם, שהמערערת לא ציינה וממילא לא הוכיחה מועד ידיעה אחר לגבי פסק הדין.

יש לדחות את טענתו של ב"כ המערערת לפיה צפייה של עו"ד או מתמחה אחר ממשרדו אינה מבססת ידיעה של המערערת אודות פסק הדין ביום 12.6.2018. המערערת הגדירה בכתב התביעה ובמערכת נט המשפט את "משרד עו"ד מודר יונס" כבא כוחה בהליכים לפני בית הדין האזורי, הגדרה שלא התבקש שינוייה­ עד תום ההליכים לפני בית הדין האזורי. במצב דברים זה, צפייה של מי ממשרד ב"כ המערערת בפסק הדין ביום 12.6.2018, צפייה אשר לא הוכחשה, מבססת ידיעה של המערערת על פסק הדין, כאשר סדרי העבודה הפנימיים במשרדו של ב"כ המערערת אינם מעניינו של בית הדין.

8. פרק הזמן שחלף בענייננו ממועד הידיעה על פסק הדין (12.6.2018) ועד מועד הגשת הערעור בפועל (7.10.2018) הוא פרק זמן ניכר של קרוב לארבעה חודשים. בית המשפט העליון קבע לעניין זה בעניין הפטריארכיה היוונית:

"כאשר נוקפים הימים, (כך שמסתבר יותר כי ההחלטה לא תומצא כלל), אין באפשרותו של בעל דין להיבנות מהיעדר ההמצאה ועליו לפעול בתום לב דיוני ולהשיג על ההחלטה על יסוד ידיעתו" באותו עניין נקבע, כי חלוף פרק זמן של שלושה חודשים ממועד הידיעה ועד מועד הגשת הערעור, עולה לכשעצמו כדי התנהלות בחוסר תום לב דיוני, כאשר פרק הזמן שהיה הנתון להגשת הערעור שם הוא 45 יום. הדברים אמורים מקל וחומר בענייננו, בו ישבה המערערת על המדוכה תקופה של קרוב לארבעה חודשים עד מועד הגשת הערעור, כאשר התקופה הנתונה להגשת הערעור היא בת 30 יום. מדובר בשימוש בלתי סביר בהליכי משפט המצדיק את החלת כלל הידיעה על המערערת.

נוכח מסקנת הדברים, איננו נדרשים להכרעה בטענתה החלופית של המשיבה בעניין ידיעתה של המערערת על פסק הדין ביום 10.7.2018.

9. על יסוד האמור שוכנעתי, כי מתקיימים בנסיבות העניין התנאים שנקבעו בפסיקה להחלת 'כלל הידיעה' על המערערת, באופן בו ימנו הימים להגשת הערעור מיום 12.6.2018. בהתאם יש לקבוע, שהערעור הוגש באיחור ניכר. בהעדר בקשה להארכת מועד, יש להורות על מחיקת הערעור.

10. לפנים משורת הדין, ומשטרם הוגשו סיכומי המשיבה בערעור, לא יעשה צו להוצאות.

מזכירות בית הדין תסגור את התיק.

ניתן היום, י"ט אב תשע"ט (20 אוגוסט 2019) בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

1. רע"א 11286/05 אריק זמיר נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ, 8.7.2007. ↑

2. ע"ר (ארצי) 38199-05-11 נתן קרמר – שרה אורן, 29.8.2011; ע"ר 54130-06-16 מחמד אדם מהדי מוחמד – שמש חי אחזקות בע"מ, 20.2.2017. ↑

3. רע"א 8467/06 לובנה אבו עוקסה נ' בית הברזל טנוס בע"מ, 8.7.2010. ↑

4. ע"א 4637/16 הפטריארכיה היוונית האורתודוקסית נ' פארוק איברהים יעקוב, 15.10.2017. ↑