09 יולי 2019

1. זהו ערעור על החלטת הוועדה לעררים לעניין אי כושר, מיום 29.07.18 ("הוועדה לעררים"), אשר קבעה כי המערער לא איבד 50% מכושרו להשתכר החל מתאריך 14.11.15 (ההחלטה).

רקע

1. המערער יליד 1952, בן 67 (66 במועד מתן ההחלטה).
2. ועדה רפואית לעררים מיום 28.03.18 קבעה למערער נכות רפואית יציבה משוקללת בשיעור 65% (10% בגין כתף ימין, 10% בגין כאבי ראש, 10% בגין פלינוירופטיה,10% בגין סחרחורות, 25% בגין מחלת לב איסכמית, 10% בגין בגין הפרעת קצב, 10% בגין ע"ש צווארי, 10% בגין ע"ש מותני).
3. דו"ח פקידת השיקום מיום 08.05.18 קבע כי על אף גילו המתקדם של המערער, אך לאור רקעו התעסוקתי ארוך השנים כמורה לאנגלית, מחלת הלב שממנה סובל אינה מצמצמת את היקף העיסוקים שהמערער יוכל לעסוק בהם, מלבד עבודות פיזיות, שממילא עברו התעסקותי לא היה בתחום הפיזי כלל, ועל כן לדעת עובדת השיקום המערער לא איבד את כושרו לעבוד.
4. ביום 29.07.18 התכנסה ועדה לעררים לעניין אי כושר על מנת לדון בעניינו של המערער. בפני הוועדה ציין המערער את הדברים הבאים:

"אינו עובד מזה 18 שנים, ניסה תקופה קצרה לשמש כמורה בשיעורים פרטיים. סובל מכאבי גב תחתון ומקשה עליו לסיים שיעור. אינו יכול לעמוד גם, יותר מ- 20 דק'. לא הייתי מרוכז, לא יכולתי לשבת 45 דק', הפסיק לעבודה לחלוטין בשנת 2000.

לא מסוגל לעבודה פיזית, סובל מפריצות ובלטים בע"ש צווארי, מתקשה לישון ולהרדם, נשאר כל הלילה ער וזה מפריע לי לתפקד למחרת. סובל מקרע בגיד בכתף ימין ולעיתים לא יכול להרים את יד ימין, שהיא הדומינטית. לא תמיד מסוגל לכתוב, סובל מנוירופתיה, סובל מאוד מקור הכפות הרגליים, גורב 3 זוגות גרביים. בחורף אני לא יוצא בגלל הקור, אין דרך לפתור את זה, התרופות לא עזרו לי כלל. בקיץ אני סובל מחום, כמעט מרותק לבית בגלל הנוירופתיה, יש לי מיגרנות, כל התרופות שאני קיבלתי, מקלות מעט מאוד, לעיתים סובל עד יומיים מכאבי ראש, מתקשה אפילו במקלחת, עברתי התקף לב ושני צינתורים, מתקשה לעלות במדרגות, לא יכול להרים חפצים כבדים, לא יכול ללכת הליכה ממושכת"

1. בפרק "דיוני הוועדה ונימוקים לקביעה" סיכמה הוועדה את דיוניה כדלקמן:

"בהופעתו בפני הוועדה, מתאר בהרחבה את השלכות הליקויים על יכולתו

לעבוד ולתפקד כאמור לעיל. נכון לבדיקת הליקויים מהם סובל ולבדיקת

השלכותיהם על יכולתו לעבוד מבקשת הוועדה לציין כי מבחינת מחלת הלב,

מוגבל לעבודה פיזית מאומצת והרמת משאות כבדים, כך גם קובע קרדיולוג

מיום 15.03.18. מבחינת הליקויים האורתופדיים- מוגבל להרמת משאות

כבדים והתכופפויות חוזרות, לפי בדיקת אורתופד, מסוגל לעבודה מלאה

בהגבלות אלה, עקב סחרחורות מוגבל לעבודה בגובה וכך קובע רופא א.א.ג ביום

29.09.17. מבחינה נוירופתיה, קובעת הוועדה כי מסוגל לעבודה מלאה ללא

הליכה ממושכת, ללא עמידה ממושכת. מבחינה פסיכיאטרית וכאבי ראש,

מסוגל לעבודה מלאה ללא לחץ נפשי. לאור תנאים ומגבלות אלה, אין מניעה,

במיוחד שמדובר בתובע בכל השכלה ונסיון תעסוקתי ארוך כמורה לאנגלית,

לעבוד בכל אותם עבודות אשר מצוינות בדו"ח השיקום ואשר מקובלות על

הוועדה כעבודות מתאימות לו, הן מבחינה בריאותית והן תעסוקתית.

הוועדה ערה לעובדה כי לתובע אחוזי נכות של 65% שניתנו באופן מצטבר,

לאחוזי נכות אלה אין הלימה מלאה למצב התפקודי, חלק מהליקויים זהים

וחופפים בהשפעתם, ומשכך, מצבו התפקודי, בכפוף לתנאים שצוינו לעיל,

מאפשר לו להשתלב בהיקף מלא באותן עבודות שצוינו לעיל. לפיכך, חלה

הפחתת מה בכושרו לעבוד, אך אינה מגיעה ל- 50% ויותר לכושרו להשתכר"

(הטעויות במקור)

1. על החלטה זו הוגש הערעור שלפני.

טענות הצדדים

1. להלן בתמצית פירוט טענות המערער:
2. היה על הוועדה לצאת מנקודת מוצא לפיה למערער דרגת אי כושר אובייקטיבית בשיעור המתאים לנכותו הרפואית. ומשקבעה לו דרגת אי כושר נמוכה יותר, היה עליה להראות כי נסיבותיו האישיות של המערער, מצדיקות סטיה מדרגת אי הכושר האובייקטיבית.
3. בשים לב לליקויים המצטברים מהם סובל המערער, גילו המתקדם, ולנסיבותיו האישיות והעובדה כי היה בן 66 במועד הבדיקה, אין די בקביעה כי דרגת אי הכושר היא נמוכה מ- 50%. היה על הוועדה לקבוע מהי דרגת אי הכושר המתאימה.
4. טעתה הוועדה משלא בחנה את השלכותיהם המצטברות של הליקויים על תפקודו של המערער להשתכר. הוועדה בחנה את ההשלכה וההשפעה של כל ליקוי וליקוי בנפרד, מבלי לבחון את ההשלכה המצטברת של כלל הליקויים על תפקודו של המערער.
5. הוועדה כלל לא התייחסה לנסיבותיו האישיות של המערער ולא נתנה משקל כלל או מספיק לגילו, בן 67.
6. טעתה הוועדה עת הסתמכה על דוח השיקום שהוא תלוש מהמציאות. הוועדה אימצה את מסקנות הדוח ללא עוררין מבלי שבחנה בעצמה את השיקולים הרלבנטיים.
7. מנגד טען המשיב כי דין הערעור להידחות. הוועדה התייחסה לגילו של המערער, השכלתו ועברו התעסקותי.
8. יש לדחות את טענת המערער לפיה על הוועדה היה לקבוע מה מידת הירידה באי כושר ולא היה ניתן להסתפק לכאורה בהחלטתה כי לא איבד כדי 50%. די בכך כי המדובר בהנמקה מקובלת וסבירה המתכתבת עם הוראות החוק.
9. בניגוד לטענות המערער, הוועדה מתייחסת להשפעת כל ליקוי וליקוי וגם להשפעה המצטברת תוך שהיא מציינת כי היא ערה לכך כי נקבעו למערער 65% נכות ואולם לאחוזי נכות אלו אין הלימה מלאה למצב התפקודי וחלק מהליקויים חופפים בהשפעתם.
10. יש גם לדחות את טיעון המערער לעניין התייחסות הוועדה לגיל, שכן בהתאם לבר"ע 71700-11-17 חנה טויטו נגד המוסד לביטוח לאומי, לא נפל פגם היורד לשורשה של החלטה עת הועדה אינה מתייחסת לגיל באופן ישיר אלא מתייחסת במכלול תוך התאמת עבודות מתאימות.
11. יש לדחות טיעוני המערער ככל שהן מתייחסות לדו"ח פקידת השיקום- לא ברור מאין שואב המערער את הטענה כי ביכולתו לחלוק על דו"ח מקצועי דוגמת דו"ח פקידת השיקום והעבודות אשר הותאמו שם למערער, מה גם כי המדובר בדו"ח המהווה חלק מהחלטת פקיד התביעות כדרג ראשון. למיותר לציין כי החלטת הוועדה מתכתבת עם דו"ח פקידת השיקום אשר הגיעה למסקנה אף היא כי המערער לא איבד מכושרו להשתכר.
12. המשיב סבור כי לא נפלה כל טעות משפטית בפעולת הוועדה וכי החלטתה מפורטת ומנומקת וניתן להתחקות אחר הלך מחשבתה.
13. בדיון שהתקיים ביום 22.05.19 חזרו הצדדים בעיקר על טענותיהם בהודעת הערעור וכתב התשובה. ב"כ המערער הוסיף כי הוועדה לא מנמקת את החלטתה בדבר העדר הלימה בין המצב התפקודי לבין אחוזי הנכות כך גם בנוגע לקביעה כי יש ליקוים זהים או חופפים. הוועדה צריכה להתייחס לנסיבות האישיות הסובייקטיביות והיא לא עשתה זאת כראוי. המערער היה בן 66 לפני גיל הפרישה ואין אדם בגיל זה יכול להשתלב בעבודה באחת מהעבודות אשר פורטו בדו"ח עובדת השיקום. המערער סובל משמונה נכויות שונות בתחומים שונים במקומות שונים.
14. ב"כ המשיב הוסיף הוועדה נימקה את השפעת כל ליקוי וליקוי והיא מנמקת את ההשפעה המצטברת תוך שהיא מציינת כי "הוועדה ערה לעובדה כי לתובע אחוזי נכות של 65% שניתנו באופן מצטבר ואחזי נכות אלה אין הלימה מלאה למצב התפקוד, חלק מהליקויים זהים וחופפים בהשפעתם...". המדובר בהנמקה ראויה והתייחסות מספקת ועומדת בסטנדרטים המקובלים שנקבעו בפסיקה.

בכל הנוגע לקביעת דרגת אי הכושר, המדובר בפרקטיקה מקובלת כל עוד הוועדה קובעת כי המערער לא איבד 50% מכושרו להשתכר.

הוועדה שקלה גם את נסיבותיו הסובייקטיביות של המערער תוך שהיא מציינת את השכלתו, ניסיונו התעסוקתי כמורה לאנגלית תוך שהיא מפנה לאמור בדו"ח השיקום ועל כן עמדה הוועדה בסטנדרט ההנמקה גם בעניין זה.

לעניין סוגי העבודות, הוועדה מצאה לנכון לאמץ את המלצת פקידת השיקום ואין בטיעוני המערער כדי לקעקע קביעות אלו כמו גם טענותיו כנגד החלטת פקידת השיקום עצמה.

דיון והכרעה

1. לבית הדין הסמכות לבחון האם נפלה טעות משפטית בהחלטת הוועדה (סעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995).
2. במקרים קיצוניים של חוסר סבירות בהחלטה של ועדה מסוג זה, רשאי בית הדין להתערב ולראות בחוסר הסבירות האמור משום טעות משפטית. זאת משום שוועדה לעררים, בשונה מוועדה רפואית, פועלת בתחום שאינו רפואי טהור. אולם, יש ליתן את הדעת כי התערבות כזו של בית הדין תוגבל למקרים קיצוניים של חוסר סבירות (דב"ע שם/01-1318 עטיה – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60).
3. לאחר שעיינתי בפרוטוקול הוועדה ובכלל החומר המונח בפני ונתתי דעתי לטענות הצדדים בדיון, הגעתי למסקנה, כי דין הערעור להתקבל.
4. בחינת החלטת הוועדה בהתאם להלכת מוהרה (עב"ל 327/03 מוהרה – המוסד לביטוח לאומי, מיום 15/4/2004), שלפיה נקודת המוצא לקביעת דרגת אי כושר היא ש"ליקוייו הרפואיים של המערער כפי שנקבעו על ידי הוועדה הרפואית מבטאים דרגה אובייקטיבית של אי כושר לעבוד" מלמדת, כי החלטת הוועדה אינה מנומקת ואינה מפורטת, ואסביר. כאמור, הלכת מוהרה קבעה שדרגת הנכות הרפואית היא בגדר נקודת מוצא לדיוניה של הוועדה. כלומר, הוועדה רשאית לקבוע דרגת אי כושר שבינה לבין דרגת הנכות הרפואית יש פער מסוים, אלא שעליה לנמק את קביעתה ו"ככל שמדובר בפער משמעותי יותר כך יידרש הסבר מפורט ומנומק יותר" (בר"ע 8761-12-14 אחסן – המוסד לביטוח לאומי, מיום 6/7/2016; בר"ע 39263-03-15 אופנר – המוסד לביטוח לאומי, מיום 6/7/2016). בהלכת מוהרה נקבע עוד, כי בקביעת דרגת אי הכושר של הנכה על הוועדה לשקול, בין היתר, את השפעתם של גילו של הנכה, השכלתו, יכולתו האינטלקטואלית והפיזית הנכה ויכולתו לחזור לעבודה קודמת.
5. שאלת קביעת דרגת אי הכושר הינה בעיקרו של דבר שאלה של הערכת הוועדה את מסוגלות הנכה לעבוד. נקודת המוצא לקביעת דרגת אי הכושר צריכה להיות כי ליקוייו הרפואיים של הנכה כפי שנקבעו על ידי הוועדה הרפואית לעררים, המבטאים דרגה אובייקטיבית של אי כושר לעבוד. מתוך נקודת מוצא זו, על הוועדה לבחון את נסיבותיו האישיות של הנכה, כגון יכולתו לחזור לעבודה קודמת לאור כישוריו וההיסטוריה התעסוקתית שלו, גיל, השכלה ויכולת אינטלקטואלית.
6. בענייננו, ועדה רפואית לעררים קבעה למערער דרגת נכות רפואית משוקללת בשיעור 65% לצמיתות. המערער יליד 1952 (בן 67), פרוד, השכלתו תיכונית עם זכאות לבגרות ועבד כמורה במערכת החינוך למשך כ- 3 עשורים עד שפרש לגמלאות בשנת 2000 ומאז אינו עובד (כך על פי דוח פקידת השיקום).
7. בפני הוועדה טען המערער ארוכות לעניין הנכויות מהן הוא סובל ומגבלותיו. בהחלטתה הוועדה מפנה לחוות דעת של הרופאים הפוסקים ביחס לכל ליקוי בנפרד והיא קובעת כי המערער אכן מוגבל לעבודות הדורשות מאמץ גופני (עבודה פיזית מאומצת), הרמת משאות כבדים, התכופפויות חוזרות, עבודה בגובה, הליכה ממושכת, עמידה ממושכת ולחץ נפשי. הוועדה קובעת, ללא כל נימוק, כי לאור תנאים ומגבלות אלה, אין מניעה, במיוחד שמדובר בתובע בעל השכלה וניסיון תעסוקתי ארוך כמורה באנגלית, לעבוד בכל אותם עבודות, אשר מצוינות בדו"ח השיקום לרבות עבודות הדרכה, מודיעין, הוראה פרטית, תרגום, מכירות, וזאת כמובן בשים לב לגילו המתקדם בן 67.
8. זאת ועוד, לא ברור מתוך ההחלטה כיצד הוועדה, אם בכלל, שקלה השפעתם המצטברת של כלל הליקויים מהם סובל המערער על כושרו להשתכר. למעט ההפניה לקביעת הרופאים הפוסקים ביחס לכל ליקוי וליקוי בנפרד, הוועדה לא ערכה דיון בדבר השפעתם המצטברת של כלל הליקויים על כושר השתכרותו של המערער. עצם האמירה של הוועדה כי "לתובע אחוזי נכות של 65% שניתנו באופן מצטבר לאחוזי נכות אלה אין הלימה מלאה למצב התפקודי, חלק מהליקויים זהים וחופפים..." אין בה כדי לצאת ידי חובת ההנמקה. הוועדה לא מנמקת מדוע אין הלימה בין הנכות הרפואית לבין מצבו התפקודי של המערער ולא ברור מהחלטתה מה הם אותם ליקויים זהים וחופפים בהשפעתם על כשורו של המערער לעבוד/להשתכר. הוועדה מונה שורה ארוכה של מגבלות בהן אסור למערער לעבודה אך קובעת בסופו של יום כי לא איבד 50% מכושרו להשתכר כשאין דיון כלשהי בדבר השפעתם המצטברת של כלל הליקויים יחד עם נתוניו האישיים, לרבות גילו, השכלתו ועברו התעסוקתי, על כושרו להשתכר.
9. בנוסף, לא ברור מהחלטת הוועדה כיצד השכלתו של המערער ועברו התעסוקתי מתיישבים עם מקומות העבודה המוצעות על ידי פקידת השיקום לרבות: עבודות פקידותיות (מכירות), הוראה פרטית, הדרכה, מודיעין ותרגום. בהחלטתה לא הביאה הוועדה בחשבון כי בעבודות המוצעות כרוך מאמץ פיזי המתבטא בעמידה ממושכת, ישיבה ממושכת ולחץ נפשי. הוועדה גם אינה לוקחת בחשבון את דברי המערער בהקשר זה לרבות דבריו כי ניסה להשתלב בעבודות הוראה פרטיות ולא הצליח בגלל מגבלותיו.
10. הוועדה לא הסבירה מדוע נכותו התפקודית של המערער פחותה בהרבה מנכותו הרפואית; האם יש באפשרותו לחזור לעבודתו הקודמת; כיצד נתוניו האישיים של המערער (בהתייחס לליקוייו הרפואיים) עולים בקנה אחד עם החלטת הוועדה כי באפשרותו לעבוד בהיקף של משרה מלאה. כן לא הבהירה הוועדה מדוע לדעתה ההפחתה הקיימת בכושרו של המערער לעבוד אינה עולה כדי 50% לפחות. החלטת הוועדה, אם כן, נחזית כמנומקת, אולם בפועל חסרה התייחסות אמיתית לנסיבותיו האישיות של המערער ולמעשה מדובר במסקנה ולא בהנמקה מספקת.

סוף דבר

1. לאור כל האמור, הערעור מתקבל כך שעניינו של המערער יוחזר לוועדת העררים לאי כושר, באותו הרכב, על מנת לשקול עמדתה מחדש תוך התייחסות לכל ליקוי וליקוי בנפרד והשפעתם המצטברת על כושרו של המערער לעבוד בשים לב לנתוניו האישיים של המערער לרבות גילו, השכלתו ועברו התעסוקתי.
2. המערער יוזמן לוועדה לטעון טענותיהם.
3. החלטת הוועדה תהיה מפורטת ומנומקת.
4. המשיב יישא בהוצאות שכ"ט ב"כ המערער בסך 2,000 ₪, אשר ישולמו לידי

המערער בתוך 30 ימים מעת שיומצא למשיב פסק הדין.

313לצדדים מוקנית זכות לבקש מבית הדין הארצי לעבודה בירושלים רשות לערער על

פסק הדין תוך 30 ימים מעת שיומצא להם פסק דין זה.

ניתן היום, ו' תמוז תשע"ט, (09 יולי 2019), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.