22 יולי 2020

1. לפנינו תביעת התובע להכיר בפגיעה בשמיעה ובטנטון כפגיעה בעבודה בהתאם לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], תשנ"ה-1995 (להלן: "החוק").
2. המל"ל דחה את תביעת התובע במכתבו מיום 9.8.2018.

מכאן, התביעה שלפנינו.

1. התובע הגיש תצהירים מטעמו ולאחר הדיון הראשון שהתקיים בתיק, הסכימו הצדדים כי יבוצע לתובע בדיקת ניטור לרעש עדכנית.
2. כפי שמפורט בהרחבה בפסק דין זה, לאחר שהתקבלו תוצאות בדיקת הניטור הודיע הנתבע כי הוא מכיר בפגיעה בשמיעה ובטנטון שנגרם לתובע כפגיעה בעבודה, כאשר ההכרה בחשיפת התובע לרעש מזיק היא מיום 8.12.2016.
3. התובע לא הסתפק בהודעה זו של הנתבע, אלא ביקש כי יכירו במועד החשיפה לרעש של התובע משלב מוקדם יותר, וזאת היות וב"כ התובע סבר שאם עניינו של התובע יגיע לוועדה רפואית, הרי שאם הוועדה תתייחס לתאריך הפגיעה כמועד שממנו התובע נחשף לרעש, היא תדחה את תביעת התובע.
4. נציין, כי המל"ל לא הסכים להכיר בכך שהתובע נחשף לרעש מזיק מלפני דצמבר 2016 וזאת, בין היתר, היות והתובע הגיש 2 תביעות למל"ל עובר לאותו מועד אשר נדחו על ידי המל"ל גם בשל כך שהתובע לא היה חשוף לרעש מזיק באותן תקופות והתובע לא הגיש תביעה לבית הדין בגין מכתבי דחיה אלו.

העובדות הדרושות לענייננו, כפי שהן עולות מכלל החומר שהונח בפנינו הינן כדלקמן:-

1. התובע יליד 1955. משנת 1993 ועד היום עובד במפעל דשנים.
2. התובע עובד 6 ימים בשבוע, 8.5 שעות ביום וגם עובד בשעות נוספות.
3. בתקופה מ- 1993 ועד 1995/6 התובע עבד כמפעיל במתקן מתמידון.
4. מאז ועד 2010 עבד התובע במתקן 18, בחדר בקרה.
5. משנת 2011 עובד התובע במתקן 38, בחדר בקרה.
6. נציין בהקשר זה, כי בדיון שהתקיים ביום 13.5.2019 הייתה מחלוקת באיזה מתקן עובד התובע משנת 2010. בעוד שהנתבע טען כי בהתאם למידע שנמסר לו על ידי המעסיק התובע עדיין עובד במתקן 18 התובע טען כי מאז 2010 הוא עובד במתקן 38 בחדר בקרה. ביום 20.8.2019 הגיש התובע הודעה לתיק אליה צורף אישור המעסיק מיום 13.8.2019 לפיו התובע מוצב כמפעיל במתקן 18/38 החל מ 1.3.1993 כאשר בפועל הועסק התובע בין השאר גם כמפעיל מתקן 38 החל משנת 2011.

הליכים קודמים:

1. ביום 20.9.2004 פנה התובע בתביעה לנתבע לדמי פגיעה בגין ירידה בשמיעה, כאשר במכתבו מיום 7.6.2005 הודיע הנתבע לתובע על דחיית התביעה מהטעמים כלהלן (הדגשים אינם במקור – א.ש.ב.):

"1. על פי המסמכים שבידינו, לא הוכח קיום אירוע תאונתי/אירועים תאונתיים זעירים תוך כדי ועקב עבודתך/עיסוקך במשלח יד ואשר הביאו לירידה בשמיעתך.

2. תנאי להכרה בנזק בשמיעה כמחלת מקצוע הוא- עבודה ממושכת בתנאי רעש ממוצע ומשוקלל של לא פחות מ- 85 דציבל.

תנאי זה לא התקיים לגביך ולכן לא ניתן לראות בנזק בשמיעתך בגדר מחלת מקצוע.

3. הנזק בשמיעתך התפתח על רקע מצב תחלואתי טבעי שאינו קשור בתנאי עבודתך"..

אין מחלוקת כי התובע לא השיג כנגד מכתב זה.

1. ביום 12.5.2013 פנה התובע בתביעה לנתבע להכיר בירידה בשמיעה וטנטון כפגיעה בעבודה כאשר הנתבע דחה את התביעה במכתבו מיום 8.10.2013 מהטעמים כלהלן:

"1. עפ"י האמור בס' 84א(א) לחוק הביטוח הלאומי, תנאי ראשוני להכרה בירידה בשמיעה כפגיעה בעבודה הוא, שהירידה בשמיעה נגרמה עקב חשיפה לרעש.

2. בסעיף 84(א)(1) לחוק הביטוח הלאומי, נקבע שהמבוטח נחשף בעבודתו לרעש מתמשך או התקפי, העולה על המותר לפי סעיף 173 לפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש) התש"ל- 1970, וההוראות שלפיו.

בבדיקות שערכנו נמצא, כי לא נחשפת בעבודתך לרעש העולה על המותר עפ"י ההוראות הנ"ל.

מאחר שאין מתקיימים בך התנאים הנ"ל, עלי לדחות את תביעתך".

אין מחלוקת כי התובע לא השיג גם כנגד מכתב זה.

1. ביום 29.5.2018 פנה התובע בתביעה להכיר בירידה בשמיעה כפגיעה בעבודה כאשר הנתבע דחה את תביעת התובע במכתבו מיום 9.8.2018 מהטעמים כלהלן:

"1. עפ"י האמור בס' 84א(א) לחוק הביטוח הלאומי, תנאי ראשוני להכרה בירידה בשמיעה כפגיעה בעבודה הוא, שהירידה בשמיעה נגרמה עקב חשיפה לרעש.

2. תנאי נוסף שנקבע בס' 84א(א)(1) לחוק הביטוח הלאומי, הוא שהמבוטח נחשף בעבודתו לרעש מתמשך או התקפי, העולה על המותר לפי ס' 173 לפקודת הבטיחות בעבודה (נוסח חדש) התש"ל- 1970, וההוראות שלפיו.

בעקבות בירור שערכנו נמצא כי לא חל שינוי בתנאי עבודתך, וכי לא נחשפת בעבודתך לרעש העולה על המותר עפ"י ההוראות הנ"ל.

מאחר שאין מתקיימים בך התנאים הנ"ל, עלינו לדחות את תביעתך.".

1. בגין מכתב זה הגיש התובע ביום 9.10.2018 את התביעה שלפנינו כאשר ביום 18.12.2018 הגיש הנתבע כתב הגנה וטען כי דחיית תביעת התובע בדין יסודה.
2. בדיון שהתקיים 13.5.2019 הסכימו ב"כ הצדדים כלהלן:

"מוסכם, כי יבוצע ניטור נוסף של הרעשים להם חשוף התובע ביום עבודה שיגרתי על ידי המכון לבטיחות וגהות במימון המל"ל.

הבדיקה תתבצע בנוכחות המעביד ולב"כ התובע תהיה אפשרות להיות נוכח גם.

בכל מקרה – מועד הבדיקה יתואם מול ב"כ התובע ויבוצע בהקדם.

אנו מבקשים שבית הדין גם יקבע מועד לדיון הוכחות לאור המחלוקת הקיימת בין הצדדים לעניין עבודתו של התובע לעניין חשיפתו של הרעש.

1. ביום 7.11.2019 הודיע הנתבע כי לאחר קבלת תוצאות מדידת הרעש מחודש 9.2019 ממנה עולה שהתובע נחשף לרעש מזיק, החליט הנתבע להכיר בליקוי השמיעה והטנטון כפגיעה בעבודה כאשר ההכרה בחשיפת התובע לרעש מזיק היא מיום 8.12.2016 -המועד הראשון בו יש בדיקת מפלסי רעש המצביעה על רעש מזיק.
2. ביום 10.11.2019 הודיע ב"כ התובע כי הוא מתנגד להודעת הנתבע וטען כי לאורך כל השנים נחשף התובע לרעש מזיק כאשר החלטות הדחייה של הנתבע בעבר התבססו על בדיקה של עובד אחר ועל דיווח מוטעה לגבי המתקן בו עבד התובע.
3. בדיון שהתקיים ב- 27.11.2019 נחקר מר דביאן עאדל מנהל משמרת במפעל דשנים.

בעדותו העיד מר עאדל לגבי שני המתקנים.

לגבי מתקן 38 העיד מר עאדל כי במתקן זה נמצאים המפעילים חלק מהזמן בחדרי הבקרה אשר הם אטומים וחלק מהזמן מסתובבים בחוץ, כאשר בממוצע הוא מעריך שבמשמרת נמצא התובע 4 שעות בשטח ו-4 שעות בחדר הבקרה.

לגבי מתקן 18 – לפי עדותו של מר עאדל - יש עובדים שעובדים קבוע בחוץ ויש עובדים שעובדים קבוע בחדר הבקרה (כמו התובע), כאשר גם העובדים שעובדים בחדר הבקרה צריכים מדי פעם לצאת החוצה לכמה דקות. מר עאדל העריך שבמשמרת יוצאים עובדי חדר בקרה החוצה לשטח המתקן בנטו ולא ברצף מינימום שעה וחצי.

נציין, שכאשר מר עאדל הופנה לבדיקה מ-2008 לגבי מתקן 18 הוא השיב שלא ניתן לדעת האם בדיקה זו בוצעה על עובד שעובד בחוץ או עובד בחדר בקרה.

נציין עוד, כי מר עאדל בעדותו הבהיר כי מבצעים כל הזמן בדיקות ניטורים לרעש בשני המתקנים בהם עבד התובע.

1. מכל מקום, בסיום הדיון הוסכם כי לאחר קבלת מידע מהגופים הרלבנטיים על ניטורים שבוצעו החל משנת 1995 במתקנים 18 ו- 38, יודיע הנתבע האם הוא מסכים שהתובע היה חשוף לרעש מזיק ממועד שקדם ל-2016 ואם כן ממתי כאשר ככל ולא תהיה הסכמה יינתן צו לסיכומים בשאלה ממתי התובע היה חשוף לרעש מזיק.
2. להשלמת התמונה נציין כי בדיון טען הנתבע כי משהתובע לא השיג כנגד החלטות הדחייה מהשנים 2005 ו- 2013 הוא מנוע מלטעון במסגרת התביעה שלפנינו כי יש לבחון את הירידה בשמיעתו החל משנת 1995 שכן יש בכך משום ניסיון להשיג באופן עקיף כנגד החלטות הדחייה שהפכו לחלוטות זה מכבר.
3. ביום 30.12.2012 הגיש התובע לתיק בית הדין חומר שהתקבל מהמכון לבריאות תעסוקתית הכולל בדיקות ניטור שבוצעו לאורך השנים במתקנים 18/38.
4. נציין, כי ביקשנו מהצדדים להגיש טבלה שבה הם מפרטים את הרעש שהתובע נחשף אליו לפי הניטורים בהתאם לשנים, כאשר כל צד הגיש טבלה שונה לגמרי המתייחסת לנתונים שונים.

התובע הגיש טבלה המתייחסת לבדיקות דיזומטריה בלבד בעוד שהנתבע הגיש טבלה המתייחסת לנתונים אחרים העולים מבדיקות הניטור.

1. מכל מקום, גם מהטבלה שהגיש התובע מתברר שיש רק בדיקת ניטור אחת שבוצעה לפני שנת 2016 שממנה עולה שהוא נחשף לרעש מזיק – בדיקה מ-17.6.2008 במתקן 18 שאז תוצאת הניטור היה 85.5 דציבל. מנגד, בבדיקת ניטור אחרת שבוצעה לתובע ביום 28.6.2012 במתקן 38 עולה כי תוצאת הניטור היתה 84.4 דציבל.

התובע הפנה לשתי בדיקות שבוצעו על עובדים אחרים במתקן 38 ב-2004 וב-2008 ואולם מאחר והבדיקות הנ"ל לא בוצעו על התובע ואף מתייחסות לשנים בהן התובע לא עבד במתקן 38, איננו סבורים כי הן רלבנטיות לענייננו.

מנגד, מבדיקות הניטור השונות שהוגשו מתברר כי מיפוי מפלסי הרעש בחדרי הבקרה בהם עבד התובע היה ברעש נמוך יחסית, נמוך מ-80 דציבל ולעיתים אף מ-70 דציבל.

1. ביום 30.12.2019 הודיע הנתבע כי לאחר עיון בחומר שהתקבל מהמכון לבריאות תעסוקתית הוא עומד בדעתו כי התובע לא נחשף לרעש מזיק לפני שנת 2016.
2. בהמשך הגישו הצדדים סיכומיהם כאשר בהחלטתנו מיום 9.6.2020 לאחר שעיינו בסיכומים, הורינו לצדדים להגיש כל אחד את גרסתו לעניין החשיפה של התובע לרעש מזיק במהלך השנים. כן הורינו לתובע להגיש סיכומי תשובה ולהתייחס לטענות הנתבע להתיישנות תוך שעל התובע לתמוך טענותיו בפסיקה רלבנטית.

עיקר טענות התובע –

1. הוכח כי משנת 2010 התובע עובד במתקן 38 ולא 18 ומכאן שהמידע שנמסר לנתבע על ידי המעביד במסגרת התשובות לשאלון מתאריך 12.5.2013, היה מוטעה.
2. בשנת 1998 נמצא שהתובע נחשף לרעש של 85.5 דציבל (נציין כי לא קיימת בדיקה משנת 1998 ולמיטב הבנתנו הכוונה היא לבדיקה משנת 2008- א.ש.ב). התובע ביצע את אותה עבודה באותו מתקן לאורך השנים ואין זה אשמתו שלא בוצעו על גופו בדיקות רבות. די בכך כדי לסתור את הטענה לפיה החשיפה לרעש מזיק היא רק משנת 2016.
3. בהתייחס למתקן 18 הסביר מר עאדל כי התובע עובד מול משאיות ומשאבות, כאשר במשמרות בוקר עבד 50% מהזמן מול משאיות, משמרת צהריים 80-90% ובמשמרת לילה 70-80%. כאשר התבקש להסביר כיצד תוצאות בדיקות הרעש בחדר הבקרה נמוכות מתוצאות הבדיקה האישית שלימדה על רעש מזיק הוא הסביר כי החשיפה לרעש המשאיות בחדר הבקרה כשהחלון פתוח שונה מבדיקה כשאין משאיות.
4. בכל מקרה, ברור שבדיקת הדיזומטריה על גופו של התובע שלימדה על חשיפה לרעש של 85.5 דציבל נאמנה יותר מבדיקות הרעש בחדר הבקרה.
5. הנתבע מנסה להסתמך על בדיקות חדר בקרה ומתעלם מהפעולות שמבצע התובע במהלך היום וזאת הסיבה שיש הבדל בין ממצאי בדיקות הרעש בחדר הבקרה לבין הבדיקות שבוצעו על גופו של התובע לאחר יום עבודה מלא. גם במתקן 38 בבדיקה אישית של התובע משנת 2014 נמצא כי נחשף ל- 84.4 דציבל בעוד שבממצאי בדיקת הרעש במתקן נרשמו מדדים נמוכים יותר.

בשנת 2016 נמצא בבדיקה אישית שהתובע נחשף ביום ל 102 דציבל.

1. העד העיד שבמתקנים 18 ו- 38 יש שילוט בנוגע לחשיפה לרעש ואף בשאלון מטעם המעביד צוין שסופקו לתובע אוזניות. העד התייחס למתקן 38 כמתקן רועש מאז שהוא מכיר אותו משנת 1988. כן ציין העד שמות של עובדים שעבדו במתקנים הנ"ל והגישו תביעות אוזניים והנתבע מתבקש לספק מידע לגבי תביעות אלה.
2. העד אישר שהתובע יוצא מחדר הבקרה לבצע בדיקות ליד טורבינות, מנועים וכד' וכן כי יש משמרת שהתובע נמצא שעתיים בחוץ ויש משמרת שהתובע נמצא כל הזמן בחוץ. בממוצע הוא מעריך שהתובע נמצא כ- 4 שעות בחדר בקרה בפנים כאשר בעבודה בחוץ הרעש מגיע ל 95 דציבל. אמנם בהתייחס למתקן 18 העיד העד כי התובע עבד מינימום כשעה וחצי בחוץ במשמרת אך יש לזכור את עניין המשאיות.
3. העד העיד כי בדיקות רעש מבוצעות פעם בתקופה כאשר הציוד מותקן על מי שבאופן אקראי שובץ באותה משמרת. ניתן לראות למשל כי בשנת 2008 במתקן 38 בוצעה בדיקה אישית על מר מוחמד עליאן שם נמצא 86.2 דציבל ובשנת 2004 על מר אברהם משען. אמנם אלו שנים בהן התובע עבד במתקן 18 ולא 38 אבל יכולים לתת אומדן נוסף שהבדיקה משנת 2014 שלימדה על 84.4 דציבל לא משקפת (למיטב הבנתנו כוונת ב"כ התובע היא לבדיקת הרעש משנת 2012- א.ש.ב) .
4. בהתייחס לעובדה שהתובע לא ערער לבית הדין על החלטות הדחייה הקודמות של הנתבע מציין התובע כי כאשר נדחה על ידי הנתבע בשנים 2005 ו- 2013 לא הייתה לו נכות בבדיקות השמיעה שביצע ולפיכך החליט שלא לפנות לבית הדין.
5. בכל מקרה, בנסיבות בהן הוכח שהתובע עובד ברעש משנת 1995 לא יעלה על הדעת שמטעמי פרוצדורה בלבד המומחה יבחן את הירידה בשמיעה רק משנת 2016.
6. יש לדחות את טענת ההתיישנות אף מהטעם שלא הועלתה בשלב הראשון (כתב ההגנה) וגם לא בדיון המוקדם מיום 13.5.2019.
7. התובע אמנם לא מצא פסיקה דומה אשר תתמוך בטענתו לפיה התביעות מהשנים 2004 ו- 2013 לא התיישנו, אולם בעניין דולאני^[1] נקבע כי לבית הדין סמכות להאריך את המועד להגשת ערעור גם לגבי תקופות שהתיישנו כאשר יש לבחון כל מקרה לגופו תוך גישה סלחנית של בית הדין. עוד נקבע כי סיכויי הערעור לכשעצמם יכולים להוות "טעם מיוחד" להארכת המועד.
8. על כן- יש לקבוע כי התובע עובד ברעש מזיק משנת 1995 ולמנות מומחה.

עיקר טענות הנתבע –

1. התביעה שלפנינו הוגשה רק כנגד החלטת הנתבע מיום 9.8.2018 בעוד שהחלטות הנתבע מהשנים 2005 ו- 2013 לפיהן התובע לא היה חשוף לתנאי רעש מזיק ואשר כנגדן לא השיג התובע, שרירות וקיימות ועומדות בעינן.
2. ככל וסבר התובע כי החלטות הנתבע בתביעות הקודמות היו שגויות היה עליו להגיש במועד תביעות לבית הדין כנגד ההחלטות הנ"ל וככל והיה עושה כן ניתן היה לברר את טענותיו העובדתיות בזמן אמת ולא כעת בחלוף מעל ל 10 שנים .
3. לא ייתכן שהחלטות של הנתבע בתביעות קודמות אשר חלה עליהן התיישנות רבתי, ייפתחו מחדש בעקיפין וידונו גם מההיבט העובדתי שלהן במסגרת תביעה זו.
4. הטענה לפיה טענת ההתיישנות לא נטענה בשלב הראשון חסרת בסיס. התביעה הוגשה אך ורק כנגד מכתב הדחיה מיום 19.8.2018 ולא בכדי צורף אליה רק מכתב הדחיה משנת 2018. גם בדיון מיום 13.5.2019 לא ציין התובע כי הוא חולק על מכתבי הדחייה הקודמים וכי תביעתו מתייחסת גם למכתבים אלה. התובע גם לא הציג את המכתבים לבית הדין ולא הגיש בקשה לתיקון כתב התביעה.
5. אין לקבל את טענת התובע לפיה בחר שלא להגיש תביעה לבית הדין היות ולא הייתה נכות שמיעתית, וזאת מהטעמים הבאים: אם שמיעת התובע הייתה תקינה בשנים 2003-2004 מדוע הגיש תביעה מלכתחילה; גם אם לא הייתה נכות שמיעתית עדיין קיימת משמעות לעצם ההכרה בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה; הוועדה הרפואית היא המוסמכת לקבוע את דרגת הנכות ומניין לתובע שלא הייתה לו נכות שמיעתית עוד בטרם בדיקת הוועדה הרפואית; בשנת 2004 הגיש התובע תביעתו בהתאם לס' 79 לחוק (בטרם כניסתו לתוקף של ס' 84א) כך שגם אם לא הייתה נכות שמיעתית אין פרוש הדבר שלא הייתה נקבעת לו דרגת נכות בגין טנטון למשל; ככל שהייתה הכרה בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה הרי שגם אם לא הייתה לתובע נכות שמיעתית הוא יכול היה לפנות בהליך של החמרה לפי תקנה 36 ללא צורך בהגשה של תביעה חוזרת לעצם ההכרה בליקוי השמיעה כפגיעה בעבודה.
6. טענת התובע לפיה בתביעות מהשנים 2004 ו- 2013 הסתמך הנתבע על נתונים של עובד אחר חסרת בסיס, נטענה בעלמא ולא הוכחה. משהתובע לא השיג כנגד החלטות הדחייה טענתו בנוגע ל"נתונים של עובד אחר", כלל לא נדונה.
7. גם לגופו של עניין ממדידות הרעש שהומצאו עלה כי עד למדידת הרעש מיום 8.12.2016 במתקן 38 שם נמצא כי התובע נחשף לרעש מזיק, כל הבדיקות הקודמות למעט בדיקה אחת מיום 17.6.2008, העלו שהתובע לא היה חשוף לרעש מזיק.
8. בהתייחס לבדיקה מיום 17.6.2008 שבוצעה במתקן 18 בה נמצא כי התובע נחשף לרעש משוקלל של 85.5 דציבל ל- 8 שעות, הרעש שנע במתקן 18 היה מ- 70.5 דציבל באזור המשאבות ו- 70.2 דציבל באזור מילוי קוביות ועד 63.2 דציבל בחדר הבקרה.
9. לא ברור מה קרה באותה מדידה (17.6.2008) אך ברור הוא שבהתאם למדידות הרעש שנערכו בעמדות העבודה השונות במתקן 18, הרעש לו נחשף התובע רחוק מרעש ממוצע ומשוקלל של 85 דציבל ל- 8 שעות עבודה. בכל מקרה, מדובר במדידה יחידה וגבולית כאשר בכל יתר המדידות שנערכו במתקן 18 לא נמצא רעש מזיק.
10. בנוסף מר עאדל העיד שבמתקן 18 התובע עבד בחדר הבקרה וכי מי שעובד בחדר הבקרה, רוב הזמן הוא בחדר הבקרה ומדי פעם יוצא לכמה דקות ועפ"י חישוב בית הדין כשעה וחצי ביום. העד לא ידע לומר האם הבדיקה משנת 2008 מייצגת עובד בחדר הבקרה או עובד בחוץ. כמו כן עדותו מלמדת על כך שמדידת רעש אקראית של עובד ביום מסוים אינה בהכרח מייצגת נכונה את מידת החשיפה לרעש היומיומי של אותו עובד במהלך הרגיל של העבודה.
11. בנוגע לעדות העד באשר לעבודה בחדר הבקרה מול משאיות, לא הוכח שהעבודה היא בתנאי רעש מזיק וכן לא הוכח מהי מידת הרעש כאשר עומדות משאיות מול חדר הבקרה. בכל מקרה, מדובר ברעשים משתנים התלויים במספר המשאיות ובסוג המשמרת כך שלא מדובר בחשיפה לרעש מזיק כהגדרתו בחוק.
12. לפיכך גם לגופו של עניין עולה כי עד למדידת הרעש מ 8.12.2016 התובע לא היה חשוף לתנאי רעש מזיק כהגדרתו בחוק הן במתקן 18 והן במתקן 38.
13. על כן יש לקבוע כי לפני 8.12.2016 התובע לא נחשף לרעש מזיק כהגדרתו בחוק. לחלופין ככל ויקבע שהתובע היה חשוף לרעש מזיק ממועד כלשהו לפני 8.12.2016 ומאחר והתובע הגיש תביעתו לנתבע ביום 29.5.2018 הרי שיהיה צורך להחזרת התיק לבדיקה חוזרת של פקיד התביעות על מנת לבדוק שוב האם התובע עומד בהוראות ס' 84 לחוק ובמיוחד בתנאי השיהוי כאמור בס' 84א(א)(3) לחוק.
14. להשלמת התמונה נציין כי בהודעתו מיום 28.6.2020 הבהיר הנתבע כי הטענות בסיכומיו אינן בגדר טענת התיישנות אלא כי התביעה הוגשה אך ורק כנגד החלטת הנתבע כאמור במכתב הדחייה מיום 19.8.2018.

דיון והכרעה

1. תקנה 1(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות), תש"ל-1969, קובעת תקופת התיישנות מקוצרת להגשת תביעה על החלטת המוסד:

"החליט המוסד בתביעה ונמסרה לתובע הודעה על כך, תוגש תובענה לבית הדין לעבודה תוך שניים עשר חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע או מיום תחילתן של תקנות אלה, הכל לפי המאוחר יותר".

באשר לחשיבות תקופת התיישנות מקוצרת בתביעות כנגד החלטות המוסד נקבע^[2]:

"ביטוח סוציאלי, מעצם טיבו ומהותו, מחייב שזכותו של המבוטח תמומש מהר ככל האפשר. וכשם שנדרש מהמוסד שיפעל במהירות סבירה למתן הגמלה המגעת, כן מצופה מהמבוטח שלא יתמהמה למימוש זכותו. למעבר הזמן משקל סגולי משלו, המחייב דחיפות ושקידה ככל שהמדובר במועד הפניה למוסד, בבירור הנתונים והפרטים הדרושים למתן הגמלה, בתהליך קבלת ההחלטה – כולל הפעלת שיקול הדעת. והוא הדין במה שנוגע לפניה לערכאה שיפוטית...אחר המבוטח בהגשת התובענה, בלא שיהא לכך צידוק מן הצידוקים המנויים בחוק ההתיישנות, אין לתובענתו תקומה".

1. עוד נקבע^[3] כי מועדים שנקבעו בתקנות בדבר מועדים להגשת תובענות וערעורים כפופים להוראות חוק ההתיישנות, הקובע עילות להארכת ההתיישנות או להפסקת מרוצה או מניחות מחסום נגד עצם טענת ההתיישנות. כן נקבע כי מניין התקופה להגשת ערעור לבית הדין מתחיל עם מסירת ההחלטה למבוטח^[4].
2. בענייננו התובע הגישה תביעתו הראשונה לנתבע בשנת 2004 לתשלום דמי פגיעה בגין ירידה בשמיעה. התביעה נדחתה במכתבו של הנתבע מיום 7.6.2005 מהטעם שהתנאי של עבודה ממושכת ברעש ממוצע ומשוקלל של לא פחות מ 85 דציבל לא התקיים אצל התובע. אין מחלוקת כי התובע לא השיג כנגד החלטה זו במועד הקבוע לכך בתקנות כאשר אין טענה כי לא קיבל את המכתב או שלא ידע שתביעתו נדחתה.
3. בשנת 2013 הגיש התובע תביעה נוספת לנתבע להכיר בירידה בשמיעה וטנטון כפגיעה בעבודה כאשר תביעה זו נדחתה מהטעם שהתובע לא נחשף לרעש העולה על המותר לפי ס' 84א(א)(1) לחוק הביטוח הלאומי וס' 173 לפקודת הבטיחות בעבודה.

גם במקרה זה לא השיג התובע כנגד החלטת הנתבע במועד הקבוע לכך בתקנות.

בשנת 2018 הגיש התובע תביעה שלישית לנתבע שבגין דחייתה הגיש את התביעה שלפנינו. נציין כי בכתב התביעה לא פורטו החלטות הדחיה הקודמות ונטען כי לאורך השנים פנה התובע ב 3 תביעות לנתבע ונדחה וכי לא השיג כנגד החלטות הדחיה הקודמות מאחר ובדיקות השמיעה לימדו שאין לו נכות שמיעתית.

1. למעשה במסגרת התביעה נשוא פסק דין זה, ומבלי שהתובע ציין זאת מפורשות בכתב תביעתו ומבלי שהגיש בקשה למתן ארכה להגשת תביעה בהתייחס למכתבי הדחיה הקודמים, מנסה התובע להשיג כנגד החלטות הדחייה שניתנו בעניינו בשנים 2005 ו 2013 ושהפכו לחלוטות משהתובע לא השיג כנגדן במועד.
2. בנסיבות אלה אנו סבורים כי צודק הנתבע בטענתו לפיה לא ניתן להשיג כנגד החלטות אלה במסגרת תביעה שהוגשה כ-13 שנה לאחר מכתב הדחיה הראשון (משנת 2004) ולאחר כ- 5 שנים לאחר מכתב הדחיה השני (משנת 2013).
3. טענת ב"כ התובע לפיה במסגרת התביעה שלפנינו יש לדון לגופו של עניין לגבי תקופת העבודה של התובע החל משנת 1995 חסרת אחיזה בדין ובפסיקה ולא בכדי לא עלה בידי ב"כ התובע לצרף לעיוננו פסיקה התומכת בטענתו.
4. למעשה, קבלת טענת התובע תביא למצב בו התובע, שלא השיג כנגד החלטות דחיה במועד הקבוע לכך, יוכל לפנות בכל שלב בתביעה נוספת לנתבע באותו עניין ולדרוש לדון לגופו אף לגבי תקופות עבודה שהחלטות הדחייה לגביהן הפכו לחלוטות.
5. עניין דולאני אליו הפנה התובע אינו מתאים לענייננו. בעניין דולאני נקבע כי בהתקיים "טעם מיוחד" להארכת המועד, לבית הדין הסמכות מכוח תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991, להאריך מועד להגשת ערעור, כאשר לצורך כך יש להגיש "בקשה להארכת מועד, ולהצדיקה בטעם מיוחד"^[5].

בענייננו לא הוגשה כל בקשה להארכת מועד וממילא לא הוצג "טעם מיוחד" שיצדיק את הארכת המועד לגבי תביעות שנדחו בשנים 2005 ו- 2013.

1. בהתייחס לטענה לפיה הנתבע לא העלה את טענת ההתיישנות בהזדמנות הראשונה, נציין כי בנסיבות בהן בכתב התביעה לא פרט התובע את החלטות הדחיה הקודמות (וגם לא צרף אותן), איננו סבורים שאי העלאת הטענה במסגרת כתב ההגנה או בדיון הראשון מהווה מניעה מלהעלות אותה בשלב מאוחר יותר של ההליך, במיוחד נוכח העובדה שהשאלה לגבי חשיפת התובע לרעש מזיק בעבר נהיתה אקוטית רק לאחר שהנתבע הכיר בפגיעה בעבודה של התובע ורק אז התחדדה השאלה לגבי ממתי חשוף התובע לרעש מזיק.
2. להשלמת התמונה נציין כי הטענה לפיה "לאורך השנים גם בדחייה הקודמת הסתמך הנתבע על נתון עובדתי של אדם אחר" (דברי ב"כ התובע בעמ' 4 לפרוטוקול) לא פורטה כנדרש. מכל מקום, מדובר בטענה לא רלבנטית מאחר היא מתייחסת לתקופות עבודה שהחלטות הדחיה לגביהן הפכו כאמור לחלוטות. ככל וסבר התובע כי הנתבע הסתמך על נתונים שגויים היה עליו להלין על כך בסמוך להחלטות הדחיה, כשהיה אפשרי לברר את הנתונים העובדתיים, ולא כעת בדיעבד.
3. מכל המפורט לעיל הגענו לכלל מסקנה כי החלטות הדחייה של הנתבע מהשנים 2005 ו- 2013 הן חלוטות ולא ניתן להשיג כנגדן במסגרת התביעה השלישית לנתבע ואשר בגינה הגיש התובע את התביעה שלפנינו.
4. מבלי לגרוע מהאמור לעיל, נציין, כי אף לגופו של עניין התובע לא הוכיח חשיפה לרעש מזיק לפני שנת 2016.
5. כאמור הוצגו לפנינו 3 בדיקות דוזימטריה על התובע:

בדיקה מ- 2008 שלימדה על חשיפה לרעש של 85.5 דציבל במתקן 18;

בדיקה מ- 2012 שלימדה על חשיפה לרעש של 84.4 דציבל במתקן 38;

בדיקה מ- 2016 שלימדה על חשיפה לרעש של 102.3 דציבל במתקן 38.

כמו כן הוצגו בדיקות שונות אשר לימדו על כך שהרעש בחדרי הבקרה בהם עבד התובע היה פחות מ-80 דציבל ואף לעיתים פחות מ-70 דציבל.

1. בהתייחס לבדיקה משנת 2008 הרי שמדובר בבדיקה יחידה לאורך כל שנות עבודתו של התובע כמפעיל חדר הבקרה במתקן 18 אשר לימדה על חשיפה לרעש של מעל 85 דציבל, כאשר לא ניתן לדעת היום היכן בדיוק היה התובע באותו היום, דהיינו כמה שעות היה בתוך חדר הבקרה וכמה שעות היה מחוץ לחדר וליד אילו עמדות. בהערת אגב נציין, כי בדיוק בשל כך קיימת חשיבות להגשת תביעות לבית הדין בזמן אמת – על מנת שניתן יהיה לבדוק את הנתונים בזמן אמת.
2. בכל מקרה- בדיקת המיפוי^[6] שבוצעה לימדה כי הרעש בחדר הבקרה נמוך מ- 85 דציבל (63.2 דציבל) וכך גם לגבי הרעש בעמדות השונות במתקן 18 (אזור מילוי קוביות- 70.2, אזור משאבות - 70.5).
3. חשוב לציין, כי לפי עדותו של מר עאדל בוצעו במקומות בהם עבד התובע ניטורי רעש באופן קבוע ועל כן יש משמעות לכך שהתובע הצליח לאתר רק בדיקת ניטור אחת המלמדת על חשיפה לרעש מזיק.
4. בהתייחס לעדות מר עאדל לפיה ממצאי הבדיקה על התובע בשנת 2008 במתקן 18 קשורים לרעש המשאיות החולפות ליד חדר הבקרה כאשר חלון חדר הבקרה פתוח, הרי שמדובר בטענה כללית שלא נתמכה בראיות ואף אינה מתיישבת עם תוצאות בדיקת הרעש בחדר הבקרה (63.2 דציבל) ובוודאי שלא הוכח שממצאי בדיקת הדוזימטריה מ- 2008 קשורים לרעשי המשאיות.
5. על כן, כשאנו לוקחים בחשבון כי בדיקת הדוזימטריה משנת 2008 היא בדיקה בודדת שתוצאתה גבולית, איננו סבורים כי די בה כדי להרים את הנטל המוטל על התובע במשפט אזרחי (51%) להוכיח כי הוא עובד ברעש מזיק החל משנת 1995.

ייתכן וככל והיו בדיקות נוספות אשר היו מלמדות על חשיפה לרעש מזיק במשך תקופת העבודה במתקן 18, התוצאה אליה היינו מגיעים הייתה שונה. אולם משאין בדיקות כאלו איננו סבורים שהתובע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח תביעתו.

1. בהתייחס לתקופה משנת 2011 בה עובד התובע כמפעיל חדר בקרה במתקן 38 הרי שהבדיקה הראשונה המלמדת על חשיפת התובע לרעש מזיק היא מיום 8.12.2016 (102.3 דציבל). נציין כי בדיקות שבוצעו לעובדים אחרים במתקן 38 בשנים בהן התובע עבד במתקן 18 אינן רלבנטיות ולא השתכנענו כי ניתן ללמוד מהן שהבדיקה מ- 2012 (84.4 דציבל), אינה מייצגת כפי שטוען ב"כ התובע.
2. מכל המפורט לעיל, הרי שאין מקום למנות מומחה אשר יבחן את הפגיעה בשמיעתו של התובע החל משנת 1995.
3. בהתאם להודעת הנתבע מיום 7.11.2019 - ליקוי השמיעה והטנטון של התובע מוכרים כפגיעה בעבודה כאשר ההכרה בחשיפת התובע לרעש מזיק היא מיום 8.12.2016.
4. אין צו להוצאות.
5. זכות ערעור בהתאם לתקנות.

ניתן היום, א' אב תש"פ, (22 יולי 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

1. עב"ל (ארצי ) 33351-11-12 מוחמד דולאני - המוסד לביטוח לאומי, מתאריך 26.09.2017. ↑

2. עב"ל 681/08 אבו רמוז סמיר - המוסד לביטוח לאומי, מתאריך 25.06.2009. ↑

3. דיון 0-11/לו חיים בר-אילן - המוסד לביטוח לאומי, ז(1) 340 (1976) ↑

4. תב"ע 0-95/לח המוסד לביטוח לאומי - יצחק בר, י(1) 247 (1979) ↑

5. עב"ל (ארצי ) 41488-04-17 אחמד חמאדה - המוסד לביטוח לאומי, מתאריך 03.05.2020. ↑

6. מדידת מפלסי רעש מתמשך בעמדות ותהליכי עבודה שונים במתקן. ↑