בתיק זה נשמעה פרשת התביעה ובסיומה העלה הסנגור טענה לפיה "אין להשיב לאשמה" מאחר ולא הוכחו יסודות העבירות המיוחסות לנאשמים ולו לכאורה. כידוע, סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי אשר כותרתו "זיכוי בשל העדר הוכחה לכאורה" קובע:

"נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם - בין על פי טענת הנאשם ובין מיוזמתו - לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בעניין".

לגבי אותה "הוכחה לכאורה" נקבע זה מכבר כי משמעותה ש"התביעה לא עמדה בנטל הבאת ראיות לכאורה להוכחת האשמה, ואין בראיות שהוגשו לבית המשפט כדי לבסס הרשעה, אפילו יינתן בהן מלוא האמון ויוענק להן מלוא המשקל הראייתי" (ע"פ 28/49 סעיד חוסין זרקא נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל).

לפיכך נקבע בפסיקה כי די בקיומן של ראיות "דלות" להוכחת יסודות העבירה כדי לחייב את הנאשם להשיב על האשמה ולדחות את הטענה. כלומר, יש צורך כי הראיות יקימו אינדיקציה של ממש כלפי הנאשם, אך זו אינה חייבת לעלות בקנה אחד עם מלוא נטל השכנוע להוכיח אשמה מעבר לספק הסביר. יותר מכך, כבר נקבע כי אף אין הכרח להגיע למסקנה כי ככל שלא ייסתרו הראיות ניתן יהיה להרשיע את הנאשם לפי מסכנת הראיות הקיימת. (ר' גם ספרו של י. קדמי, "על סדר הדין בפלילים, חלק שני א', עמודים 1444-1451).

לפיכך, כבר נקבע בע"פ 732/76, מדינת ישראל נגד כחלון ואחרים:

"בית המשפט לא יטה אוזן קשבת לטענה ולפיה אין להשיב לאשמה, אם הובאו ראיות בסיסיות, אם כי דלות להוכחת יסודות העבירה, שפרטיה בכתב האישום, ראיות בסיסיות לעניין זה אין משמען כאמור ראיות שמשקלן והיקפן מאפשר הרשעה על אתר, אלא...ראיות במידה היוצרת אותה מערכת ראשונית, המעבירה את הנטל של הבאת הראיות (להבדיל מנטל השכנוע), מן התביעה לנאשם".

עוד ראוי להזכיר את דברי בית המשפט בע"פ (מחוזי – ת"א) 70643/01 מדינת ישראל נגד קהלני:

"קביעה כי על הנאשם להשיב לאשמה, פירושה כי על חזקת החפות שלו ישנה לפחות עננה שהנאשם צריך לסייע בפיזורה. בדיעבד השאלה שבפנינו היא, אם אכן הראיות עצמן משקפות מצב ברור וחד משמעי שמצביע על כך "אין פה כלום", כדברי הסנגורים, או שמא, כטענת התביעה, "הסיפור" שמספרות הראית – מחייב לפחות שמיעת גרסתו של הנאשם כדי להסיר את העננה"

במקרה דנן, לאחר ששמעתי את עד התביעה היחיד, בחנתי את החומר שהוגש ושקלתי את טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין הטענה להידחות ברובה.

אני סבור כי קיימות ראיות, ולו לכאורה, לעבירה שבסעיף א' 1 ו – ב' 1 לכתב האישום. הובאו ראיות לביצוע עבודות בנכס, לרבות בניית גגון והכשרה לקראת שימוש למגורים והדברים עולים הן מעדות מפקח הבנייה והן מהמסמכים שחלקם נערכו בידי הנאשם (ת/1 הוא הבקשה להתקנת מד מים). עד התביעה אף העיד כי "בתור מפקח אני בטוח במאה אחוז" לגבי השימוש האסור בנכס.

כאמור לעיל, בשלב זה עליי לבחון את הראיות מתוך מתן אמון ומשקל מלא, וכפי שכבר נקבע בפסיקה, וראו לעניין זה פסה"ד כחלון שלעיל, אין צורך בראיות מלאות באשר לכל פרטי כתב האישום אלא די בראיות לגבי היסודות העיקריים של העבירה.

אני סבור כי ראיות לכאורה באשר ליסודות המרכזיים קיימות, ובנסיבות אלה נדחית עיקר הבקשה כאמור.

באשר לאמור בסעיף א' 4, ככל שמדובר בנסיבות של עבירת השימוש, מקובלת עליי עמדת הסנגור כי לעניין זה לא הובאה ראייה כלשהי. עד התביעה אישר כי לא ביקר כלל בנכס לאחר חודש יולי 2017, ולא הובאה כל ראייה אחרת המתייחסת לשימוש בנכס לאחר מועד זה.

לצד כל האמור לעיל, מעבר לדרוש לצורך הכרעה בקשה, יצוין כי יש אפשר ויש ממש בטענת ההגנה כי לפחות חלק מהראיות "בעייתי" וקיימים חסרים ראייתיים. בנסיבות אלה, אין לי אלא לשוב ולהמליץ בפני ב"כ הצדדים לבחון אפשרות להסדר אשר תביא בחשבון את הסיכויים והסיכונים הטמונים בהמשך ניהול ההליך.

בשלב זה נקבע התיק לתזכורת במעמד ב"כ הצדדים ליום 25.6 בשעה 11:30.

ניתנה היום, כ"ב אדר תש"פ, 18 מרץ 2020.