בפני בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בטבריה (כב' השופטת ברכה לכמן) שניתנה ביום 21.8.2018 בת"א 52107-05-18, בגדרה ניתן צו מניעה זמני נגד המבקשת המורה לה להימנע מלסגור את תחנת הדלק המופעלת על ידה במושכר הידוע כגוש 15033 חלקה 66, בטבריה (להלן: ""הנכס").

רקע

1. ביום 8.7.1998 נחתם הסכם שכירות בין דוד דנילוף ז"ל (להלן: "המנוח") לבין גל חברה לדלק בע"מ, בגדרו שכרה חברת גל מהמנוח את הנכס לתקופה של 24 שנים, שמניינן יחל ביום הפתיחה של תחנת הדלק בפועל לציבור. ביום 15.3.2009 הודיעה חברת גל כי התמזגה עם המבקשת, כך שהסכם השכירות חל מאותו מועד על המבקשת שנכנסה בנעלי חברת גל. ביום 15.5.2018 הודיעה המבקשת למשיבה, כי בשל שינויים במשק הדלק ודמי השכירות הגבוהים, הסכם השכירות אינו כלכלי מבחינתה ועל כן, תחנת הדלק תיסגר ביום 1.6.2018.
2. נוכח הודעת המבקשת כאמור לעיל, הגישה המשיבה, יורשתו של המנוח, תביעה לבית משפט קמא, בגדרה היא עתרה, בין היתר, למתן צו המורה למבקשת להמשיך ולהפעיל את תחנת הדלק עד סיום תקופת החוזה, 31.12.2024.
3. בהחלטה שניתנה ביום 21.8.2018, לאחר שהתקיים דיון בבקשה במעמד הצדדים, קיבל בית המשפט קמא את הבקשה והורה למבקשת להימנע מלסגור את תחנת הדלק. באשר לקיומה של עילת תביעה נקבע, כי התביעה מתבססת על הסכם שאין מחלוקת כי הוא בתוקף ושהצדדים פעלו על פיו במשך שנים. נקבע, כי הסכמים יש לכבד ומאחר שטרם הסתיימה תקופת השכירות, מתקיימת לכאורה במקרה דנן עילת תביעה טובה. באשר למאזן הנוחות קבע בית המשפט קמא, כי הוא נוטה לטובת המשיבה. מצד אחד, סגירת תחנת הדלק תגרום למשיבה נזק שלא ניתן להערכה, שכן הדבר יביא לנטישת שוכרים ולפגיעה במוניטין של המשפחה ואילו המשך הפעלת התחנה יגרום, לכל היותר, להפסד כספי מוגדר בסכום של כ- 120,000 ₪, סכום המבטא את הסכום שהמבקשת דרשה מהמנוח, ולאחר מכן מהמשיבה להשתתף בו, כתנאי להמשך הפעלת התחנה.
4. על ההחלטה הנ"ל הגישה המבקשת את בקשת רשות הערעור המונחת בפניי. נטען, כי בית המשפט התעלם מטענותיה של המבקשת ולא התמודד עמן. באשר לעילת התביעה נטען, כי בית המשפט התעלם מהמחלוקת שבין הצדדים באשר למועד סיום השכירות. בית המשפט קמא אף התעלם מטענות המבקשת בדבר קיומן של הסכמות בינה לבין המנוח שסוכמו בפגישה שהתקיימה ביום 16.12.2015 בין נציג מטעמה לבין המנוח ושבמהלכה סוכם, כי אם המבקשת תצא מתחנת דלק אחרת בשם "טבריה עמקים" שהפעילה בטבריה, "המנוח יעשה הכל כדי שדלק לא תפסיד מהפעלת התחנה". לטענתה, על אף הסכמות אלה ועל אף שהפעלת התחנה גורמת לה להפסדים במאות אלפי שקלים בשנה, המשיבה סירבה להשתתף בהוצאות התפעול של התחנה על אף שהמנוח השתתף במשך מספר שנים בהוצאות אלה בעלות של מאות אלפי שקלים לשנה. לטענת המבקשת, בית המשפט קמא לא נתן את דעתו להסכמות אלה ולא ייחס להן משקל כלשהו. נטען עוד, כי בכתב התביעה עותרת המשיבה למתן צו המורה לנתבעת להפעיל את התחנה ולהעניק שירות טוב ותחרותי ללקוחות. לשיטתה, אין בהוראות הסכם השכירות כל התחייבות מצדה להענקת שירות טוב ללקוחות. מכל מקום, כך נטען, מדובר בסעד המחייב פיקוח צמוד של בית המשפט לפרק זמן של מספר שנים ועל כן, הסיכויים שבית המשפט ייתן צו מעין זה במסגרת פסק הדין הסופי הינם קלושים. נטען עוד, כי בית המשפט קמא לא בחן את טענתה שאין המדובר בהסכם שכירות רגיל אלא בהסכם יחס וקביעתו כי לכאורה אין המדובר בחוזה יחס הייתה לאקונית ומבלי שנערך דיון בגוף הטענות ומבלי שניתנו נימוקים לכך. לשיטתה, אין המדובר בהסכם שכירות רגיל אלא מדובר בהסכם ארוך טווח שבמסגרתו הוסדרה מערכת עסקית הדדית, המבוסס על אמון ושיתוף פעולה בין הצדדים, כאשר להוראותיו התווספו הסכמות בעל פה כאמור לעיל.

באשר למאזן הנוחות טענה המבקשת, כי כלל טענותיה של המשיבה באשר לנזקים שעלולים להיגרם לה כתוצאה מהפסקת הפעילות של תחנת הדלק הן טענות לנזקים שניתנים לכימות בכסף ושניתן לפצותה בגינם. נטען, כי אין חולק שלמבקשת האיתנות הפיננסית המאפשרת לה לפצות את המשיבה, אם וכאשר תוגש על ידה תביעה כספית ועל כן, לא היה מקום למתן הצו המבוקש. נטען עוד, כי עם מתן הצו הכריע למעשה בית המשפט את גורל התביעה העיקרית ובכך התייתר הצורך בדיון בתביעה גופה. לשיטתה, צו המניעה הינו למעשה בגדר צו עשה שמשנה את המצב הקיים ובמקרים כאלה, נטיית בית המשפט היא שלא לתת את הצו. המבקשת הוסיפה וטענה, כי שגה בית המשפט קמא עת קבע כי הנזק שייגרם לה כתוצאה מהפעלת התחנה מסתכם בסכום של כ- 120,000 ₪ השווה לסכום שהסכים המנוח להשתתף בו בזמנו ולטענתה, בית המשפט קמא התעלם מהדוחות הכספיים שהוגשו לעיונו ואשר הצביעו על הפסדים במאות אלפי שקלים בשנה.

דיון והכרעה

1. לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור ובהחלטת בית המשפט קמא הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה למתן רשות ערעור להידחות ללא צורך בקבלת תשובת המשיב לבקשה, בהתאם לתקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984. כידוע, בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, מידת התערבותה של ערכאת הערעור בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בנוגע למתן סעדים זמניים מצומצמת, וברגיל ערכאת הערעור לא תתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית שעניינה סעדים זמניים, והתערבות זו תעשה במשורה ובמקרים חריגים בלבד (רע"א 5290/08 עמליה הורוביץ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (1.7.2008); רע"א 1181/97 קצף נ' בנק איגוד לישראל בע"מ (15.5.1997; רע"א 3741/17 מרום נ' חוף לבנון בע"מ וההפניות שם (14.6.2017)). מקרה זה אינו נמנה על אותם מקרים חריגים ויוצאי דופן המצדיקים את התערבות ערכאת הערעור בסעד הזמני שקבע בית המשפט קמא. החלטת בית המשפט קמא ניתנה לאחר שהוא שמע את טענות הצדדים ובחן את מכלול השיקולים הרלבנטיים, והגיע למסקנה, כי סיכויי התביעה להתקבל טובים לכאורה, באשר היותה תביעה לאכיפת הסכם המבוססת על הסכם שכירות בכתב, ולאחר שהשתכנע, כי מאזן הנוחות נוטה לטובת המשיבה. לא מצאתי בבקשה על שלל טענותיה נימוקים המצדיקים התערבות בהחלטת בית המשפט.
2. גם לגוף העניין לא מצאתי הצדקה להתערב בהחלטת בית המשפט קמא. באשר לסיכויי התביעה, מקובלת עליי קביעת בית המשפט קמא, כי מדובר בסיכויים טובים, וזאת נוכח העובדה שמדובר בתביעה לאכיפת חוזה המבוססת על הסכם שכירות בכתב, תביעה אשר הוגשה ללא שיהוי בעקבות הודעתה של חברת דלק, כי בכוונתה להפסיק את הפעלת תחנת הדלק מהטעם שהפעלתה אינה כלכלית עוד. עסקינן בפעולה חד צדדית של המבקשת, המנוגדת להתחייבותה המפורשת בהסכם השכירות, להפעיל את תחנת הדלק משך כל תקופת ההסכם במשך כל ימות השבוע למעט יום כיפור. הודעה על כוונתה של המבקשת לסגור את התחנה באופן חד צדדי ובמנוגד להוראות ההסכם היא בבחינת פעולה של עשיית דין עצמי והפרה צפויה של הסכם השכירות במובן סעיף 17 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970 (ר' בעניין זה רע"א 5711/12 נ.מצה בע"מ נ' דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ (25.02.2013) עמ' 9 (להלן: "עניין מצה").

אין בטענה לקיומן של הסכמות מהפגישה שהתקיימה ביום 16.12.15 כדי לנגוס מסיכוייה הטובים של התביעה לכאורה, לפחות לא בשלב הזה של הדיון בבקשה לצו מניעה זמני. מדובר בטענה להתחייבות בעל פה כנגד מסמך בכתב, אשר תוכנה הוכחש על ידי המשיבה, ואשר נראה לכאורה, כי אין בה יותר מאשר הצהרת כוונות כללית של המנוח, והבעת רצון טוב לסייע למבקשת, ואשר אינה מגיעה לכדי התחייבות חוזית שיש בה כדי לשנות מתנאי הסכם השכירות. חזקה על הצדדים, והדברים נאמרים לכאורה שכן טרם נשמעו ראיות הצדדים, כי לו ביקשו לשנות את תנאי הסכם השכירות, היו עושים זאת בכתב כפי שעשו בהסכמי ההשתתפות בהוצאות בשנים קודמות. גם השוואה להסכמי ההשתתפות בהוצאות מהשנים הקודמות מעלה כי אלה נעשו אד הוק לאותה שנה בלבד. אין להניח, בפרט בשלב זה, כי התחייבות המנוח באותה ישיבה הייתה שונה, וכי הקנתה למבקשת זכות להפסקת הפעלת התחנה באופן חד צדדי.

בפני המבקשת עומדת, אם כן, משוכה לא קטנה, להוכיח את טענתה בדבר שינוי נסיבות מהותי אשר הפך את קיום ההסכם לבלתי אפשרי במובן סעיף 18 לחוק החוזים תרופות, ומקנה לה זכות להתאמת ההסכם לנסיבות המשתנות (ר' עניין מצה, עמ' 10). מכל מקום דינה של טענת הגנה זו להתברר במהלך ניהול התיק העיקרי, ואולם אין בה כדי לפגוע בסיכוייה הטובים של התביעה.\

1. טענת המבקשת כי מדובר בחוזה יחס שלא ניתן להורות על אכיפתו דינה להידחות. מעיון בהסכם עולה, לכאורה, כי מדובר בהסכם שכירות רגיל וכי לכאורה אין בסיס לטענה בדבר קיומה של שותפות עסקית המחייבת יחסי אמון מיוחדים. ההסכם מנוסח כהסכם שכירות "רגיל", ואין בו כל מאפיין ייחודי המייחד אותו כהסכם יחס להבדיל מהסכם שכירות רגיל. התנהלות המנוח דנילוף לאורך השנים, והמוכנות שלו ללכת לקראת המבקשת נוכח תלונותיה על הפסדים בהפעלת התחנה, ונכונותו אף להקצות משאבים, על מנת להקל עמה בהוצאות התפעול והפרסום, אינן מלמדות בהכרח על היות ההסכם הסכם יחס מיוחד. התנהלות זו יכולה ללמד, לכל היותר, על החשיבות שייחס המנוח להפעלת תחנת הדלק במקום, אשר בעטיה היה נכון לפעול לשם הצלחת התחנה והישארותה במקום, ואף נקט בפעולות עסקיות לצורך כך. מכאן ועד למסקנה כי מדובר בהסכם יחס המחייב יחסי אמון מיוחדים, ועל כן סיכויי התביעה לאכיפתו קלושים, הדרך ארוכה. מכל מקום מקומו של בירור טענות אלה אינו בשלב מקדמי זה, כי אם במהלך שמיעת התיק העיקרי.
2. אשר למאזן הנוחות – טענת המשיבה, כי תחנת הדלק משמשת עוגן למרכז המסחרי שבבעלותה גובתה בתצהיר מטעמה, ובעדותו של אלירן ואקנין, בעלים של חנות אביזרי רכב במושכר, אשר העיד כי הסכם השכירות עמו מציין כי במקום קיימת תחנת דלק, וכי הוא הודיע לנעמה דנילוף, כי אם תחנת הדלק תיסגר גם הוא יעזוב (עמ' 4 ש' 8 – 13). גם התנהלות המנוח לאורך כל השנים כאמור לעיל מחזקת את טענת המשיבה באשר לחשיבות הרבה שהוא ייחס להמשך הפעלת תחנת הדלק במקום. טענותיה של המבקשת באשר לחנויות במתחם, מיקומן והאפשרות להפעיל תחנת דלק באמצעות מפעיל אחר לצמצום הנזקים אינן רלבנטיות בהקשר זה, ודינן להתברר במהלך ניהול התביעה גופה. אין לקבל את הטענה, כי משום שעסקינן בנזקים כספיים הניתנים לפיצוי בכסף אין מקום למתן צו מניעה. הנזקים ואי הנוחות שעלולים להיגרם למשיבה כתוצאה מסגירת תחנת הדלק, הצורך מציאת שוכר חלופי להפעלת תחנת הדלק והחלפת המבקשת במפעיל אחר והסיכון ששוכרים נוספים יעזבו את המתחם, הם נזקים שלא ניתנים להערכה ונראה, לכאורה, כי מדובר בנזקים משמעותיים ובלתי הפיכים.

מנגד, טענות המבקשת להפסדים בהפעלת התחנה אינן חדשות, ועל אף הפסדים נטענים אלה היא המשיכה להפעיל את התחנה במשך שנים. זאת ועוד, גם אם נכונה טענתה של המבקשת שנזקיה עולים על סכום ההשתתפות שהמנוח הסכים לשלם בשנים עברו, ולכאורה יש ממש בטענה זו, הרי אם תידחה התביעה אין כל חשש שהמבקשת לא תוכל לגבות מן המשיבה את כספה בגין הנזק שייגרם לה. מהראיות שהובאו לפתחו של בית המשפט קמא עולה, כי בבעלות המשיבה עסקים ונכסים רבים והיא בעלת בסיס כלכלי איתן (סע' 102 לבר"ע).

1. אין לקבל גם את הטענה, כי צו המניעה המבוקש לא נועד לשמר מצב קיים, אלא מדובר בצו עשה שנועד לשנות את המצב הקיים שנוצר לאחר משלוח ההודעה על סגירת תחנת הדלק. ראשית, לא נטען, כי התחנה כבר נסגרה ועל כן מציאות הדברים בפועל הינה כי התחנה פעילה ועל כן צו המניעה נועד לשמר מצב זה. יתירה מזו, יש בטענה זו מן המלאכותיות ואף חוסר תום לב, שעה שהמצב החדש לו טוענת המבקשת נוצר על ידה, בפעולה חד צדדית המנוגדת לכאורה להתחייבויותיה המפורשות על פי הסכם השכירות. על כן, גם אם הייתי מקבל את הטענה, כי המצב הקיים הוא זה שנוצר לאחר הודעתה על סגירת תחנת הדלק, אין בכך כדי להועיל לה, שכן מצב חדש זה הוא תוצאה ישירה של פעולותיה החד צדדיות, , אשר שינו מהותית את המצב אשר התקיים ערב ההפרה, ובמשך שנים ארוכות קודם לכן.
2. לא מצאתי ממש ביתר הטענות שהעלתה המבקשת.
3. אשר על כן, בקשת רשות הערעור נדחית. משלא נדרשה תגובת המשיבה, אינני עושה צו להוצאות.

ניתנה היום, י"ב חשוון תשע"ט, 21 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.