התובעת מספרת בכתב התביעה, שהתארחה במלון לאונרדו בים המלח, בימים 22.7.16-24.7.16.

ביום 22.7.16 בסביבות השעה 18:00 נכנסה התובעת לים המלח באזור השמשייה של המלון, ואז נחתכה ברגל ימין מעל הקרסול, מגוף זר וחד על יד המעקה, או מגוש מלח שהיה דבוק למעקה.

התובעת מספרת שמיד לאחר האירוע פנתה לחובש של הנתבעת שהפנה אותה לרופאה של התובעת שעשתה לה חיטוי לפצע.

לאחר מכן החמירו כאבי התובעת והיא פנתה ביום 29.7.16 לרופא במקום מגוריה שהמליץ על טיפול תרופתי.

בהמשך החריפו כאבי התובעת, וביום 14.8.16 היא הופנתה למרפאת כף רגל, למומחית לכירורגיה פלסטית שהמליצה על טיפולים שונים.

התובעת מפנה לתעודה רפואית נוספת מיום 22.8.16 ולתעודות רפואיות מיום 4.9.16 ומיום 18.9.16.

התובעת טוענת שכתוצאה מהתאונה נזקקה לעזרת צד ג', התקשתה בהליכה ממושכת או בעמידה ממושכת והיו לה כאבים בשוק רגל ימין.

התובעת טוענת שהתאונה שיבשה את חופשתה, שכן היא נאלצה לשהות בחדר וליטול משככי כאבים.

התובעת טוענת שבמקרה זה חל הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו", במובן סעיף 41 לפקודת הנזיקין.

התובעת טוענת עוד, שנפגעה מגוש מלח שהיה דבוק לעמודי המעקה ומפרטת מדוע לדעתה התרשלה הנתבעת במקרה זה.

התובעת מצרפת אישור דיווח על האירוע.

תיאור האירוע הינו: "לטענת האורחת כאשר נכנסה לים באזור השמשייה נחתכה ברגלה במשהו חד על יד המעקה".

בדיון עצמו התברר שהדיווח הנ"ל נעשה רק ביום 9.8.16 כשהתובעת חזרה לחופשה נוספת במלון.

התובעת צירפה לכתב התביעה תעודות רפואיות שהראשונה בהן הינה מיום 29.7.16.

הנתבעת טענה להגנתה, שבמקום האירוע לא היה קיים מטרד ספציפי.

היא מפנה לתעודה רפואית מיום 31.7.16, שם נרשם מפי התובעת שנפצעה מגוש מלח בזמן שחייה.

הנתבעת טוענת שגוש מלח במקום הרחצה אינו מטרד אלא חלק מהסביבה הטבעית.

הנתבעת טוענת שעל הנתבעת היה לשים לב לסביבתה ולהיזהר כמתבקש מנסיבות העניין.

הנתבעת מוסיפה, שעל פי רישומיה לא דווח לה המקרה על ידי התובעת בזמן אמת אלא בשיהוי רב ומשום כך נגרם לה נזק ראייתי.

בדיון עצמו התרשמתי שהתובעת ובעלה "מעגלים פינות" בדבריהם על האירוע.

התובעת סיפרה שהתאונה אירעה בשבת, וזאת בניגוד לאמור בכתב התביעה.

היא סיפרה שהתאונה אירעה כאשר נכנסה למים והחזיקה במעקה.

אז גרמו לה המים עם המשקל הסגולי המיוחד של ים המלח, לאבד את אחיזת רגליה בקרקע, ובעת שנפלה למצב שכיבה במים, כאשר לא אחזה בחזקה במעקה, אירעה התאונה.

היא לא בחנה ממה נחתכה, אך היא מסיקה שהיה זה מגוש מלח, אחד מרבים שישנם במקום.

היא טענה שניגשה למאבטח של המלון שהפנה אותה לקבלה, ומשם הופנתה לחדר של עזרה ראשונה ושם בחנה אותה רופאה של הנתבעת שאמרה לה שאין אמצעים לטפל בה.

לסיפור זה איני מאמין כלל.

התובעת ובעלה לא יכלו להסביר, כיצד זה עזבו את המלון ללא דו"ח כתוב על האירוע .

התובעת עצמה אמרה בשלב מסוים, שסברה בתחילה שמדובר בשריטה חסרת משמעות ורק בעלה עמד על כך שתיגש להיבדק.

התובעת טענה שפנתה למרפאה באזור מגוריה ביום 26.2.16 ושבוע לאחר מכן החלה לה תופעה של חום והיא התחילה לקחת אנטיביוטיקה.

התובעת לא זכרה את שם הרופאה ואת שם הקב"ט במלון.

בעלה של התובעת חזר על גרסת התובעת, ואמר שחשב שמדובר בפציעה של "מה בכך" ולכן לא ביקש מסמך מהמלון על האירוע.

הוא לא יכול היה לתת הסבר סביר לכך שהוא ורעייתו לא פנו למלון בקשר לאירוע, לפני יום 9.8.16 (ביום 9.8.16 הם הגיעו לביקור נוסף במלון).

על פי מאזן ההסתברויות, איני מאמין לתובעת ובעלה בטענתם, שלאחר אירוע השריטה פנו למלון בבקשה לטיפול.

זאת אני קובע על יסוד התרשמותי שהתובעת ובעלה "מעגלים פינות" כאמור לעיל, ובהתחשב בכך שלא קיבלו לידיהם כל מסמך בכתב, וכאשר טענתם על כך שבמלון לא היו אמצעי טיפול בתובעת, אינה אמינה ואינה סבירה.

אציין שבני הזוג לא חזרו בעדותם על הטענה מכתב התביעה, שחופשתם שובשה והתובעת נותרה בחדרה עם משככי כאבים.

על פי עדותם החופשה לא נפגמה כלל.

בדיון עצמו הציגה התובעת תעודה רפואית מיום 25.7 (ת/3), תעודה שלא הוגשה ביחד עם התעודות הרפואיות האחרות עם הגשת כתב התביעה.

בדיווח של התובעת בת/3 נאמר: "פצע רגל ימין מלפני כמה ימים".

דין התביעה להידחות, משום שלא הוכח שהנתבעת התרשלה.

במקום הרחצה היו גושי מלח שהינם חלק בלתי נפרד מהאתר, והסיכון הנובע מהם פעוט והינו בבחינת "סיכון סביר" במסגרת הנופש.

"מלחמה" בגושי המלח אינה סבירה ואינה מתבקשת.

בניית המעקה מהווה מענה ראוי לסיכון מגושי המלח ויש בו לספק אחיזה ונקודת משען.

מעבר לצורך אוסיף, שהתובעת לא צירפה חוות דעת רפואית המסבירה כיצד התפתחה לכאורה השריטה מגוש המלח לבעיה רפואית רצינית כאמור בתעודות הרפואיות בהמשך.

בנסיבות אלה נראה על פי מאזן ההסתברויות, שההתייחסות קלת הראש של התובעת לשריטה ברגל וההתייחסות השאננה של גורמי הטיפול בתחילת הדרך, הם שגרמו להחמרה.

כאמור לעיל, הגעתי למסקנה שהתובעת לא ביקשה כלל עזרה רפואית במלון ונזקקה לעזרה כזו רק מספר ימים לאחר המקרה.

בנסיבות אלה נותק הקשר הסיבתי המשפטי בין האירוע לבין התוצאה, שהרי ייתכן שלו טופלה השריטה מיד, לא היה הפצע מתפתח כפי שהתפתח.

לאור קביעותי לעיל, המסקנה הינה בנוסף שהתובעת גרמה לנתבעת נזק ראייתי כאשר לא פנתה אליה לפני 9.8.16 בתלונה על האירוע.

אשר על כל אלה התביעה נדחית.

התובעת תשלם לנתבעת בתוך 30 יום הוצאות בסך 750 ₪.

המזכירות תעביר העתק מפסק דין זה לידי הצדדים, אשר רשאים לבקש רשות ערעור מבית המשפט המחוזי בנצרת בתוך 15 יום ממועד המצאת פסק הדין לידיהם.

ניתן היום, י"ט אדר א' תשע"ט, 24 פברואר 2019, בהעדר הצדדים.