1. לפניי תביעה כספית לפיצוי עקב נזק שנגרם לרכב התובעת כתוצאה מהתנגשות רכב הנתבע ברכבה, אשר חנה ברחוב. בגין הנזק שנגרם, שילמה מכיסה סך של 16776 ₪. הנתבעת פיצתה אותה בסך של 14427 ₪. התביעה שלפניי היא לחיוב סכום ההפרש – סך של 2349 ₪ וכן ירידת ערך על סך של 1000 ₪ והוצאות משפט.

אין מחלוקת לגבי שאלת האחריות אלא לגבי שאלת גובה הנזק.

1. הנתבעת, חברת השכרה, טענה כי ערך הרכב של התובעת עמד על סך של 24301 ₪. אושרו 55% לתשלום מערך הרכב על בסיס אובדן להלכה. לשיטתה, "אם הרכב היה נמכר במצבו הניזוק היה מתוקן הנזק ונמנע ההפרש והתובעים לא פעלו בהתאם לחובתם להקטנת הנזק". הנתבעת ממקדת טענותיה בכך שהתובע לא פעלה בהתאם לחובתה להקטנתה נזק. לדברי נציגה, "בבקרה שערכנו מצאנו שאם היו מוכרים את הרכב במצבו הניזוק על בסיס אובדן להלכה, היה נמנע הנזק שלמעשה הם דורשים שהוא סכום גבוה יותר" (עמ' 1, ש' 20-21). לעניין זה השיב התובע "אנו לא מבינים למה צריכים למכור את הרכב כדי להקטין נזק. היה לנו חשוב לתקן את הרכב ולהשתמש בו" (עמ' 2, ש' 2-3).

כן טענה כי רכב התובעים בבעלות חברת השכרה לשעבר ובדו"ח השמאי מטעמם לא ניתנה כל התייחסות לפרמטרים, כגון "ידיים, ק"מ ובעלות קודמת שהם קריטריונים אשר משפיעים באופן ניכר על ערך הרכב המחושב כלומר ערכו בפועל (ממשי) ולא ערכו הגולמי". על פי קו זה, משמדובר בבעלות ליסינג והשמאי לא התייחס לעבר הביטוחי של הרכב (משזה לא נבדק), הרי שלא ניתן לשפות את התובעים באופן בו הם דורשים בהתאם לחוות דעת השמאי. כן נטען, כי דו"ח השמאי בעניין ירידת הערך אינו רלוונטי מאחר והרכב לא נבדק, והוא לאחר תיקון, ולכן אין לפסוק לתובעים כל פיצוי בגין ראש נזק זה.

עוד הוסיפה כי פיצתה את התובעים בסך של 1062 ₪ (במקום 1450 ₪) וסכום זה "סכום הוגן וראוי", ואינה מחויבת לתשלום שכר טרחה מופרז ולא מידתי ביחס למקובל ולנהוג (סך של 500 ₪).

תביעת ההפרש מכוונת גם לסכום של כ- 400 ₪ שהופחת בגין שכ"ט שמאי, עת לשיטת הנתבעת היא שילמה עבור רכיב שכר הטרחה לתובעים על פי רף גבוה ולא הרף הנמוך.

1. בכל הנוגע לשכ"ט שמאי, איני סבורה כי מתפקידה של הנתבעת לקזז את הסכום על דעת עצמה אלא מדובר בהכרעה שיפוטית. מכל מקום, אני סבורה כי הגם שהסכום ששולם עבור שכ"ט שמאי הוא הגון בנסיבות העניין, בשים לב למקובל בשוק, יש להבחין עת מדובר בשכר טרחה עבור רכב פרטי להבדיל משכר טרחה המשולם מטעם חברות הביטוח למשל, ואני מעמידה את סכום שכר הטרחה על סך של 1200 ₪ (תוספת של 138 ₪ לתשלום).

על כן, סכום ההפרש שקוזז יעמוד על סך של 2099 ₪ (עבור הנזק עצמו).

1. חוות דעת השמאי לא צורפה לתיק מטעם מי מהצדדים ועל כן אינני יכולה להתייחס לשאלה האם צוין בחוות הדעת מספר קילומטרים שהרכב גמא, שנת הייצור, בעלים קודמים (כמצוין ברישיון רכב, ובחוות דעת שמאית הערוכה כדין). הנתבעת לא חלקה על חוות הדעת בכל הנוגע לעריכתה כדין וכן שילמה בהתאם לאמור בחוות הדעת אולם קיזזה על דעת עצמה עקב טענתה שניתן היה להקטין את הנזק. הערכת שווי הרכב בוודאי מושפע מהקריטריונים המצוינים ועל כן ספק בעיני ששמאי מוסמך לא יתייחס לכך (להבדיל מאבחון הנזק שנגרם עקב התאונה דנן לעומת נזקים קודמים, משהוא מעריך את הרכב כמות שהוא, במועד בו הרכב מגיע לבדיקה (משיכול כי הרכב היה בעל נזקים קודמים לאירוע או עד הבדיקה השמאית נגרם נזק נוסף) – מקום בו לא נחשף לעבור הביטוחי של הרכב).

ואולם, זו לא הטענה בה מחזיקה הנתבעת כי חוות דעתו של השמאי עבור התיקון הנדרש הוערכה ביתר, אלא כנגד הערכת שווי הרכב במצב בו הגיע אליו הרכב לבדיקה. עם זאת, לא בשל כך הפחיתה מסכום הפיצוי. הטענה בה מתמקדת הנתבעת היא שיש לקזז הלכה למעשה 2099 ₪ עקב אי הקטנת הנזק, הואיל וניתן היה למכור את הרכב ולא לתקנו.

1. כאשר הרכב מוכרז כאובדן להלכה, הוא אסור לנהיגה אלא אם תוקן, וניתן למכור את הרכב, לתקן ולהשיב לשימוש בכביש. אובדן מוחלט (גמור) הוא אסור לנסיעה, ומדובר במקרה בו הנזק שנגרם הוא מעל כ-60% מערך הרכב, כאשר עלות הפיצוי הוא תשלום לאחר ניכוי שרידים שנמכרו ולא שווי התיקון הלכאורי. עולה שאלה מה קורה מקום בו אדם מעוניין בתיקון רכבו המוכרז כ"אובדן להלכה" ולעשות בו שימוש ולא כשיטת הנתבעת – למכור את הרכב, הלכה למעשה, לסוחר שהוא האחראי על התיקון (במחיר נמוך יותר), ובזאת מקטינה את נזק "התשלום" של המזיק. שכן, בפרקטיקה הנוהגת, כאשר הנזק נמוך מ-,60% והוא בא בגדר "אובדן להלכה", בעל הרכב יכול למכור את שרידי הרכב שלו לסוחר (כאשר השמאי או חברת הביטוח מבצעים עבורו את המכירה), וחברת הביטוח מפצה את המבוטח בחלק היחסי של הרכב שנפגע. המבוטח לכאורה אינו ניזוק מאחר שהוא מקבל בסופו של יום את מלוא ערך הרכב. לעומת זאת, מבחינת חברת הביטוח היא משלמת למבוטח רק חלק מערך הרכב הנפגע, ותמורת השרידים חברת הביטוח (או מי שמוכר את השרידים) היא מקבלת מחיר גבוה יותר מאשר במקרה שבו שרידים מיועדים לפירוק בלבד. הסוחר מתקן את השרידים ומעלה את הרכב בחזרה לכביש, על העלות בצדו.

לו היה מדובר בחוות דעת בלבד, היה מקום לקבל את טענת הנתבעת במישור העקרוני לתשלום מופחת. ואולם, התובעים תיקנו את הרכב ועושים בו שימוש. אומנם לא הוצגו לפניי קבלות תיקון, אולם הנתבעת לא חולקת על כך, ולא משיגה כנגד כך לשם ביצוע ההפחתה מושא התובענה. לו היו משדרגים רכב שנפגע, כי אז ניתן לומר שהפיצוי הוא בהתאם להשבת המצב לקדמותו ואין מקום לתוספת אלא יש חובת הקטנת הנזק לרכוש רכב שערכו מופחת או רכישת חלפים מסוימים או זהות המתקן. איני סבורה כי מכירה לצד ג' 'על מנת לרכוש ממנו בחזרה את הרכב' או למכור ולקנות רכב אחר על ההשלכות הכרוכות בכך לרבות הצד הסנטימנטלי והטרחה – וזאת כדי לגרום למזיק לשלם פחות – נכללת בחובת הקטנת הנזק. הנתבעת מבקשת הלכה למעשה מהתובעים להקטין את הנזק שלה מבחינה כלכלית עבור פיצוי הנזק שגרמה ובעוד אין התובעים משביחים את מצבם.

1. ולמה הדברים דומים?

ניתן לומר באותה הרוח, שלו אדם היה מתקן את רכבו, הוא היה "מקטין את הנזק" למזיק כי העלות היא פחותה לעומת תשלום לפי חוות דעת שמאי. לעיתים גם השבת המצב לקדמותו עלולה להטיב את מצבו של הניזוק מקום בו למשל טמבון שנפגע צבר כבר בלאי סביר או אף נפגע מתאונות קודמות והחלפתו עקב האירוע המצריך החלפתו, למעשה "משדרגת" את מצבו. ואולם, נהג הנקלע לתאונה ופוגע ברכב אחר אמור לצפות "לגרוע ביותר", עד כדי אובדן גמור של הרכב הנפגע ויכול אף שאיתרע מזלו והרכב הנפגע הוא רכב חדש.

באותו האופן ניתן גם לומר, כי גם מקום בו לא תוקן הרכב, ומשהכלל הוא השבת המצב לקדמותו, הרי יש לגלם נזק תיקון פוטנצייאלי – הנזק הצפוי לו, ועל כן יש להחשיב את רכיב המע"מ. שכן, יכול והתובע יבחר לתקן את הרכב ויידרש לשלם מע"מ. גישה השוללת למשל תשלום עבור רכיב המע"מ עת הרכב לא תוקן (או אז יש בכך להטיב כלכלית עם מצבו של התובע), משמעותה כי גם אין לשלם עבור חוות דעת שמאי, שכן, יכול והאדם לא יתקן את הרכב ולחילופין יתקן במקום מוזל. כלומר, לא מן הנמנע כי יכול להיות מצב בו התובע מקבל פיצוי מלא לפי חוות דעת שמאי ויום למחרת מתקן במקום מוזל, ובזאת "התעשר" על חשבון הצד שכנגד. תוצאה זו, יכול ו"רוח חכמים אינה נוחה הימנה" אולם הדין מקנה לתובע את האפשרות שלא לתקן את רכבו ולהציג אך הערכת שמאי לשם קבלת הפיצוי, גם כאשר יש באפשרותו לתקן והוא מעדיף "לחיות" עם נזקיו – או מפני שאין הם גורעים מנוחיותו או מפני שמבחינתו אף לא נגרם לו נזק.

על כן, אין בידי לקבל את טענת הנתבעת בנוגע לקיזוז הסכום ע"ס של 2099 ₪.

1. בכל הנוגע לתביעת ירידת ערך, זו משולמת לאחר התיקון. מקום בו אין תיקון, הרי שלא מחושבת ירידת הערך ולכן הפיצוי עבור נזקיו שלא תוקנו בהתאם לחוות דעת השמאי יש בו לגלם זאת, הלכה למעשה.

אין מחלוקת בין הצדדים כי התובעים תיקנו את הרכב, והנתבעת לא חולקת על הסכום שנקבע על ידי שמאי בנוגע לירידת ערך, ואיני מוצאת מניעה מדוע לא לשלם להם עבור ירידת הערך.

1. על כן, ולנוכח האמור לעיל, אני פוסקת כי הנתבעת תשלם לתובעים ביחד ולחוד סך של 3099 ₪ וכן 450 ₪. סך הכל תשלם הנתבעת לתובעים ביחד ולחוד סך של 3549 ₪ וזאת תוך 30 יום מהיום.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ו' ניסן תשע"ט, 11 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.