1. נושא הערעור:

ערעור מנהלי על החלטתה מיום 30.5.2018, של וועדת הערר שליד עיריית תל אביב יפו, לפיה הנכס שבבעלות חברת הוט מערכות תקשורת בע"מ (להלן: "המערערת") אינו עומד בתנאי הפטור שבסעיף 330 לפקודת העיריות (נוסח חדש), כפי שקבע מנהל הארנונה של עיריית תל אביב (להלן: "המשיב 2" או "מנהל הארנונה").

1. העובדות העיקריות הרלוונטיות:

חברת הוט, מערכות תקשורת בע"מ, היא בעלת שטח כולל של 3,272 מ"ר (רשום בספרי העירייה כנכס מס' 200399180), הנמצא ברחוב רציף העלייה השנייה 101, בתחומה של עיריית תל אביב יפו (להלן: "המשיבה 1" או "העירייה")). הנכס מושא הערעור בנוי על שטח של 398 מ"ר, מתוך כלל השטח האמור (להלן: "הנכס").

ביום 31.7.2014 השיגה המערערת על שומת הארנונה בגין הנכס, בשל היותו במצב מעטפת בלבד. המערערת טענה כי הנכס עונה להגדרת הפטור שבסעיף 330 לפקודת העיריות (נוסח חדש) (להלן: "סעיף הפטור"), לפיו על מנת לקבל פטור מתשלום ארנונה בגין הנכס, יש להראות כי הנכס נהרס או ניזוק, וכי הנזק אינו מאפשר לשבת בנכס, ואכן בפועל אין יושבים בנכס והודעה בכתב על כך נמסרה לעירייה.

ביום 8.9.2014 קיבל מנהל הארנונה את השגתה של המערערת, והעניק לה פטור מתשלום ארנונה בגין הנכס לתקופה של שנה וארבעה חודשים, עד ליום 31.12.2014. בתשובתו להשגת המערערת הוסיף וכתב מנהל הארנונה כי בסמוך לתום תקופת הפטור שנקבעה, ובהינתן כי לא יחול שינוי במצבו העובדתי של הנכס, על המערערת להודיע על כך בכתב, והפנייה תענה לאחר בחינת מצבו של הנכס.

בהמשך לכך, פנתה המערערת פעמיים נוספות למנהל הארנונה בבקשה להארכת הפטור,

ביום 6.1.2015, בעקבות השגה זו הורה מנהל הארנונה על הענקת פטור לנכס החל מיום 1.1.2015 ועד ליום 30.6.2015.

וביום 19.8.2015 שוב העניק מנהל הארנונה פטור בגין הנכס החל, מיום 1.7.2015 ועד ליום 31.12.2015.

ביום 6.1.2016, הגישה המערערת השגה נוספת, רביעית במספר, על שומת הארנונה שהוצאה לה בגין אותו הנכס. המערערת ביקשה הארכת פטור מתשלום הארנונה בטענה כי לא חל שינוי עובדתי במצבו הפיסי של הנכס.

ביום 26.1.2016 ביצע נציג מטעם מנהל הארנונה ביקורת בנכס. בעקבותיו, ביום 28.1.2016, דחה מנהל הארנונה את השגתה של המערערת, וקבע כי מצבו הפיסי של הנכס אינו עומד עוד בתנאי סעיף הפטור.

המערערת לא השלימה עם החלטת מנהל הארנונה וביום 30.5.2018 ערערה על החלטתו בפני וועדת הערר. לאחר שוועדת הערר (להלן: "הוועדה") ביקשה מהצדדים להגיש תצהירים, קיימה דיון הוכחות והוגשו לה סיכומי הצדדים, החליטה הוועדה לדחות את טענותיה של המערערת וקבעה כי לא נפל פגם בהחלטתו של מנהל הארנונה.

החלטת ועדת הערר

בהתייחס לטענת המערערת, לפיה המשיב לא עמד בנטל המוטל עליו על מנת להצדיק את ביטול הפטור, ולא הציג טעמים בעטיים שינה את החלטתו הקודמת לפיה הוענק הפטור, קבעה ועדת הערר כי המשיב פירט ונימק החלטתו כנדרש, ונסמך על ביקורת שנערכה בנכס בהכריעו כי הנכס אינו עומד בתנאים למתן הפטור (סעיף 4.2.4. להחלטה). כמו כן, העירה וועדת הערר בהחלטתה כי נטל ההוכחה מוטל על נישום הטוען כנגד השומה (סעיף 4.3.6. להחלטה) וכי ספק אם יש לראות בהחלטת המשיב שינוי מהחלטה קודמת, מהטעם שבקשתה של המערערת לחידוש פטור, ממילא מצדיק בחינה מחודשת של מצבו העובדתי של הנכס (סעיף 4.2.6. להחלטה).

בהתייחס לטענתה הנוספת של המערערת, במסגרת בערר, לפיה הנכס ניזוק באופן שלא ניתן לשבת בו ואין יושבים בו בהתאם לסעיף הפטור, קבעה ועדת הערר כי המערערת לא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש, על מנת להוכיח שהנכס עומד בתנאי הפטור (סעיף 4.3. להחלטה). עוד הוסיפה הועדה, כי בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, לא כל בניין מוזנח הוא בניין בלתי ראוי לשימוש, וכי די בכך שניתן לעשות בנכס שימוש חוקי כלשהו, על מנת לקבוע כי הנכס אינו זכאי לפטור על פי הסעיף (סעיף 4.3.3. להחלטה).

הועדה הכריעה כי בהתאם לממצאי הביקורת, כמו גם על פי הראיות שהוצגו בפניה, לא ניתן לקבוע כי הנכס ניזוק באופן שאי אפשר לשבת בו; בין היתר ציינה כי "לנכס יש דלת, קירות שלמים שחלקים עשוי זכוכית וחלקם בטון, תקרה ורצפה שלמות" (סעיף 4.3.4. להחלטה), עוד הוסיפה כי הנכס מחובר לתשתית חשמל, או שלמצער אין מניעה לחברו לחשמל (שם).

על החלטה זו של ועדת הערר הערעור שבפני.

1. טענות הצדדים:

המערערת:

המערערת טוענת כי דחיית בקשתה מהווה שינוי של החלטה מנהלית (מפטור מלא לחיוב מלא), ולכן על מנהל הארנונה מוטל הנטל להסביר ולהצדיק מדוע שינה החלטתו. לדעת המערערת, מנהל הארנונה לא עמד בנטל זה, ובקשתה להארכת הפטור נדחתה בתשובה "לאקונית וסתמית" (סעיף 31 לכתב הערעור).

בנוסף טוענת המערערת, כי ועדת הערר טעתה כשקבעה כי נימוקו של מנהל הארנונה די היה בו כדי לנמק את השינוי שחל בהחלטתו המנהלית הקודמת.

לדעת המערערת, ההכרעה הנדרשת מבית המשפט היא בעניין משפטי. לטענתה, ועדת הערר טעתה במסקנתה המשפטית לפיה הנכס אינו חוסה תחת סעיף הפטור. המערערת טוענת כי מהראיות שהוצגו בפני ועדת הערר, עולה מסקנה ברורה כי יש להמשיך את הפטור מתשלום הארנונה בגין הנכס, בהתאם לסעיף הפטור. כמו כן, טוענת המערערת כי זו המסקנה הראויה מן הטעם שלא חל כל שינוי עובדתי במצבו הפיסי של הנכס, לעומת מצבו בעת קבלת הפטורים הקודמים.

המשיבים:

המשיבים טוענים כי הנטל להראות כי הנכס עומד בתנאי סעיף הפטור מוטל על המערערת, וזו לא הרימה נטל ראיה זה. כמו כן, לטענת המשיבים, המערערת לא הראתה כי החלטת ועדת הערר חורגת ממתחם הסבירות.

המשיבים טוענים כי המערערת קיבלה פטור מחיובי ארנונה בגין הנכס בשל שיפוצים שנערכו בו. עוד טוענים המשיבים, כי החלטת ועדת הערר לפיה הנכס אינו עומד בתנאיו של סעיף הפטור צודקת ונכונה. הביקורת שבוצעה בנכס העלתה, כי כבר לא מתבצעים בנכס שיפוצים או עבודות בנייה, וכי הוא ראוי לשימוש, ואף שנעשה בו שימוש לאחסון. לדעת המשיבים, שימוש לצורך אחסנה הוא בעל משמעות כלכלית, וברור שאחסון הפריטים, שאוכסנו בנכס,במקום אחר היה כרוך בתשלום.

המשיבים טוענים כי ענייננו בערעור עובדתי, והתערבותו של בית המשפט בקביעותיה ומסקנותיה העובדתיות של ועדת הערר מוגבלת למקרים יוצאי דופן, בהם הגרסה העובדתית שאומצה ע"י הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת. במקרה דנן, המשיבים סבורים כי תשובתם להשגת המערערת הייתה מנומקת, וכי החלטת הוועדה מבוססת על חומר הראיות, ואינה חורגת ממתחם הסבירות.

1. דיון והכרעה:

סבורה אני כי דין הערעור להידחות.

השאלה האם הנכס עומד בתנאיי סעיף 330 לפקודת העיריות, כפי שטוענים המשיבים, היא שאלה שבעובדה.

בית המשפט העליון קבע כי "ההכרעה בדבר מצבו של הנכס לעניין סעיף 330 לפקודת העיריות, כפי שציין בית המשפט קמא, היא שאלה עובדתית מובהקת" (הדגשה שלי – י.ש., ראו עע"מ 9130/11 יורשי המנוח יוסף סויסה ז"ל נ' עיריית רחובות, בעמ' 10 (פורסם בנבו, 01.09.2015)). ניתן להסיק זאת, בין היתר, משמו של המבחן המכריע, האם נכס חוסה תחת הפטור, מבחן פיזי אובייקטיבי, כשעיקרו הוא מצבו העובדתי הנוכחי של הנכס (ראו בר"מ 5711/06 חברת המגרש המוצלח בע"מ נ' עיריית תל אביב יפו - מנהל הארנונה, בעמ' 27 (פורסם בנבו, 30.12.2009)).

כידוע, בית משפט כערכאת ערעור לא ייטה להתערב בממצאי עובדה ומהימנות של הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים (ראו ע"א 2835/04 דוד לובינסקי בע"מ נ' י.ת נצר אחזקות בע"מ (פורסם בנבו, 4.8.2005). וועדת הערר ניהלה דיון הוכחות, נחקרו עדים, ביניהם מבצע הביקורת מר נועם אדל, והוועדה התרשמה ממהימנותם. כמו כן לוועדה הוגש כל חומר הראיות, לרבות תצהירים וסיכומים. על בסיס כל אלה הכריעה וועדת הערר כי הנכס אינו עומד בתנאי סעיף הפטור, ולא ראיתי לקבוע קביעה שונה מזו.

בנוסף, קיום ביקורת בנכס, פירוט הממצאים, וקבלת החלטה על פיהם, נראים לי כנימוק סביר לדחיית בקשת המערערת לפטור. כך קבעה גם הוועדה. יתרה מכך, אף לו היה נקבע כי החלטת מנהל הארנונה חסרה, כטענת המערערת, הרי בפני ועדת הערר שטחה המערערת את כלל טענותיה, ונערכו דיונים וחקירות לבירור אותן הטענות.

עוד אעיר, כי איני סבורה שהחלטה בה מצוין נימוק לאקוני, די בה כדי להפוך את החלטת מנהל הארנונה, וליתן פטור מתשלום ארנונה לנכס שנקבע כי עובדתית אינו זכאי לכך. במהלך כזה, תהיה פגיעה בעקרון תשלום מס אמת, וכדבריה של כב' השופטת א' פרוקצ'יה: "ביסוד חקיקת המס עומדות מטרות שונות. העיקריות שבהן הן הבטחת הכנסה לאוצר הרשות הציבורית, וחיוב הנישום בתשלום מס אמת. אכן, 'תשלום מס אמת הוא נשמת החוק ותכליתו'". (בדנ"א 3993/07 פקיד שומה ירושלים 3 נ' איקאפוד בע"מ, פס' 57 (פורסם בנבו, 14.07.2011)).

המערערת מבקשת לחלק את חיוב הארנונה בשטח, ולהטיל חיוב רק על חלק משטח הנכס (כאמור 398 מ"ר). המערערת טוענת כי מאחר שלכל היותר מדובר באחסנה של ציוד, יש לחייב את השטח בו מונחת הציוד כאמור, ובהתאם לסיווג "מחסנים" התואם את השימוש (סעיפים 70–71 לסיכומים מטעם המערערת).

לעניין זה ראו דבריה של כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן:

"אין לפצל כל נכס המקיים מהות אחת, לנתחים קטנים טפלים ושוליים למהות העיקרית, על מנת לסווג כל חלק וחלק בנפרד לפי שימושו. הטעם לכך כפול : ראשית, הרחבת ההלכה כאמור עלולה להביא לתוצאות על גבול האבסורד, כגון: משרד שבו כלולים חדר מנוחה, שרותים וארכיון יחויב בשיעורי מס שונים לכל חלק;  שנית, הרחבה כזו עלולה להגדיל ולהאדיר את הסכסוכים והמחלוקות בין הפרט והרשות (ה"פ 1998/92 (ת"א) אולמי טקסידו ארועים ומסעדות בע"מ נ' עיריית תל-אביב-יפו (לא פורסם); ע"ש 122/00 (ת"א) מנהל הארנונה בעיריית ת"א-יפו נ' טחנות קמח ישראליות בע"מ (לא פורסם)). ואכן, אין זה מעשי ולא ניתן לצפות מן הרשות המקומית לבחון ולערוך מעקב בדבר השימושים הנעשים בחלקים שונים של נכס הומוגני בעיקרו כאשר שימושים אלה עשויים להשתנות מעת לעת וכך גם היחידות שבו". (ע"א 7975/98 אחוזת ראשונים רובינשטיין שותפות רשומה ואח' נ' עיריית ראשון לציון, ס' 8 לדבריה של כב' השופטת שטרסברג-כהן (פורסם בנבו, 9.2.2003).

מאחר שהנכס שבמחלוקת הוא עצמו חלק משטח גדול יותר שבבעלות המערערת, סבורה אני כי אין מקום לפצל את החיוב.

לא מצאתי כי עולות סוגיות משפטיות נוספות להכרעה, שיש בהן כדי לשנות או להשפיע על החלטת וועדת הערר. נראה לי כי לאחר שקיימה וועדת הערר הליך בירור מלא לגבי מצבו של הנכס, ומשסוגיית מצבו של הנכס והאם עומד בתנאיי סעיף 330 לפקודת העיריות היא שאלה עובדתית בעיקרה, אין להתערב בקביעת הוועדה.

סוף דבר:

על כל אלה, וכמפורט בפסק הדין, הערעור נדחה.

אין צו נוסף להוצאות.

המזכירות תשלח את פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ח שבט תש"פ, 13 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.