עניינה של המחלוקת בין הצדדים בשאלה אם יש תחולה במקרה זה לחריג לזכות התחלוף, כפי שנקבע בסעיף 62(ד) לחוק חוזה הביטוח.

הרקע ותמצית טענות הצדדים

1. אירוע תאונה שהתרחש בשטח המפעל של הנתבעת 2 הביא להגשת התובענה דנן. רכב המבוטח על ידי התובעת (להלן: המשאית) חנה בחצר המפעל/מחסן, והוא נפגע על ידי מלגזה, הנהוגה על ידי הנתבע 1 (להלן: הנתבע). הנתבעת 2 (להלן: המבוטחת) היא בעלת שני כלי הרכב והיא ביטחה אותם בשתי חברות ביטוח שונות, כאשר המשאית בוטחה על ידי התובעת והמלגזה, על ידי הנתבעת 3 (להלן: המבטחת). התובעת פיצתה את המבוטחת בגין הנזקים למשאית והגישה תביעה על פי זכות התחלוף הקיימת לה בטענה כי על הנתבעים לפצותה או להשיב לה את הפיצוי ששולם על ידה בסכום של כ- 18,000 ₪ נכון למועד הגשת התביעה.

2. הנתבע, וכפועל יוצא גם הנתבעים האחרים, אינם מכחישים את הטענה שהתאונה אירעה באשמתו של הנתבע והוא האחראי היחיד לתאונה ולתוצאותיה. עם זאת, הנתבעים סבורים שאין להטיל עליהם חובת פיצוי לטובת התובעת וזאת לנוכח הוראות סעיף 62(ד) לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981.

התובעת מנגד סבורה כי בנסיבות מקרה זה אין תחולה לחריגים שנקבעו בסעיף 62(ד) לחוק חוזה הביטוח, שכן האירוע נשוא תיק זה אינו נכלל תחת "יחסי עובד-מעביד" מכיוון ששני הרכבים בבעלות אותו מעביד ואין כל מחלוקת במישור היחסים שבין המבוטחת לבין העובד, הנתבע. עוד טענה התובעת כי גם אם ייקבע שיש תחולה לסעיף 62(ד), הרי שבהעדר מחלוקת בשאלת האחריות, לא ראוי להפעיל את הוראות הסעיף הנ"ל שכן לא מדובר בעימות או ביריבות בין המבוטחת לבין העובד אלא בין שתי חברות הביטוח, וביניהן בלבד.

דיון והכרעה

3. להלן הנוסח החלק הרלבנטי של סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח:

"(א)  היתה למבוטח בשל מקרה הביטוח גם זכות פיצוי או שיפוי כלפי אדם שלישי, שלא מכוח חוזה ביטוח, עוברת זכות זו למבטח מששילם למוטב תגמולי ביטוח וכשיעור התגמולים ששילם.

...

 (ד)  הוראות סעיף זה לא יחולו אם מקרה הביטוח נגרם שלא בכוונה בידי אדם שמבוטח סביר לא היה תובע ממנו פיצוי או שיפוי, מחמת קרבת משפחה או יחס של מעביד ועובד שביניהם."

ס"ק (א) לעיל קובע את זכות התחלוף, המאפשרת למבטחת שפיצתה את המבוטח להיכנס בנעליו ולהגיש תביעה נגד מזיק צד שלישי שגרם לנזק, בסכום ששילמה למבוטח. על בסיס זכות תחלוף זו מוגשות תביעות רבות לבתי המשפט השונים שעניינן נזקי רכוש שנגרמים בתאונות דרכים בעקבותיהן משלמות חברות הביטוח פיצוי למבוטח בהתאם לכיסוי ביטוחי שרכש ושילם עבורו וזאת במקרים שבהם המבוטח אינו הגורם האחראי (למצער, כאחראי בלעדי) להתרחשות התאונה.

ס"ק (ד) לעיל מסייג את זכות התחלוף האמורה. הסייג האמור מונע ממבטחת, אשר שילמה פיצוי למבוטח, לחזור בתביעה נגד בן משפחה או עובד/מעביד של האחראי לנזק.

4. התובעת הפנתה בסיכומיה לפסק הדין ב-תא"מ (שלום הרצליה) 14110-08-14, הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' מנורה מבטחים ביטוח בע"מ [14.12.2017] (להלן: עניין מנורה). כמו כן, צרפה התובעת לסיכומיה פסק דין שניתן ב-תא"מ (שלום ת"א) 57142-07-15, הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' מאיר שטרית [28.12.2016] (להלן: עניין שטרית), אם כי לא התייחסה לפסק דין זה בסיכומים. בשני פסקי הדין הללו נקבע על ידי מותבים שונים בבתי משפט השלום כי אין להחיל את החריג הקבוע בסעיף 62(ד) לחוק חוזה הביטוח, מקום בו נגרמה תאונה בין שני כלי רכב של אותה מבוטחת. הרציונל שעמד בבסיס הכרעות אלה הוא כי אין להרחיב את החריג מעבר למטרה שלשמה נועד, דהיינו, לשמירה על הקשר והתא המשפחתי או הקשר בין עובד למעביד, ורק מקום שהדבר נדרש.

שקלתי את עמדות הצדדים, ואינני מקבלת את עמדת התובעת.

5. בעניין מנורה קבע כבוד הרשם הבכיר, צחי אלמוג, כי "במקרה זה נראה כי בבעלותה המבוטחת מספר רכבים, ואין זה בלתי סביר כי תתרחש תאונה בין רכבים אלו. האם ניתן לומר כי המבוטחת צפתה כי לא תקבל פיצוי בגין נזקים שנגרמו במקרה זה? המבוטחת ביטחה את רכביה בדיוק לצורך מטרה זו ומדובר בציפייה סבירה של המבוטחת כי אם תתרחש תאונה – תפצה חברת הביטוח של הרכב הפוגע, במידה ותוכח אשמתו, בגין הנזק שנגרם לרכבה. כל פרשנות אחרת תביא לתוצאה קשה לפיה רכב המבוטחת לא יהיה מבוטח במקרה שבו נפגע על ידי רכב אחר החברה" [הטעויות במקור – ר.ה.].

אני מקבלת הערה זו באופן מלא, אולם אין בה כדי לחייב הכרעה לטובת התובעת, ואבהיר: לא מדובר במקרה שבו המבוטחת ביטחה את רכביה על מנת לקבל פיצוי במקרה שבו ייגרם נזק, ונשלל ממנה פיצוי זה. להיפך: התובעת פיצתה את המבוטחת והשאלה שבמחלוקת כעת היא אם התובעת זכאית להשבת הפיצוי ששילמה, אם לאו. קיומו של הביטוח של שני כלי הרכב של המבוטחת אינו שולל מהמבוטחת קבלת פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לה.

לצורך ההמחשה ניתן לקחת כדוגמא מקרה שבו שני רכבים של מבוטחת יהיו מבוטחים אצל אותה חברת ביטוח. במקרה כזה, אם נהג של אחד הרכבים יגרום לתאונה באשמתו וייגרם נזק לרכב האחר, תוכל המבוטחת לפנות לחברת הביטוח על מנת לקבל פיצוי על פי הפוליסה. זאת, גם כאשר בנסיבות אלו, המבוטחת לא תוכל לקבל שיבוב של הפיצוי ששילמה, שכן כמובן שלא תתבע את עצמה לקבלת ההחזר.

6. בעניין מנורה הפנה בית המשפט להלכה פסוקה שניתנה בע"א (מחוזי ת"א) 2372/03, סהר חברה לביטוח בע"מ נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ [31.07.2005], שבצדו מפנה לפסיקת בית המשפט העליון בע"א 5/87, דוד ליפשיץ נ' שושנה לוי, פד"י מב(2) 177, 191 (להלן: עניין ליפשיץ). בעניין ליפשיץ נקבע כך: "אין כוונה כי עקב חוזה ביטוח, שלא דאג לעצמו הניזוק, ייהנה המזיק... חוק חוזה הביטוח מטרתו העיקרית להגן על המבוטח מבלי לתת יתרון דווקא למזיק".

לענייננו, המזיק הוא הנתבע, שמודה באחריותו לתאונה והוא אינו נהנה בדבר מתחולת החריג שקבוע בסעיף 62(ד) לחוק חוזה הביטוח. מניעת האפשרות מהתובעת לקבל החזר מהמבוטח שלה עצמה, היא שתביא להגנה על המבוטחת, והכל בלי לתת יתרון למזיק, בהתאם למטרת החריג כפי שנקבע על ידי בית המשפט העליון.

7. המבטחת הפנתה מצידה לפסק הדין שניתן בע"א (מחוזי מרכז-לוד) 15488-10-15 שרביט חברה לביטוח בע"מ נ' רמי יונס [07.06.2016] (להלן: עניין יונס). אני מצטרפת, עם כל הכבוד, לדבריו של כבוד השופט יעקב שינמן בעניין יונס (פסקה 20 לפסה"ד), שקבע כך:

"חברות הביטוח גובות פרמיה ממבוטחיהם ועליהן לשלם בגין פרמיה זו את סכום הנזק שנגרם, כאשר קורה אירוע ביטוחי.

זו המטרה בראש ובראשונה של פוליסת ביטוח והאפשרות לחזור למזיק, רק מיטיבה עם חברת הביטוח המקטינה בכך את הוצאותיה ואת סיכוניה, אך ברור שלא בכל מקרה תוכל חברת הביטוח לחזור למזיק...

מכיוון שמדובר בחברות ביטוח (הן המערערת והן המשיבות), הרי שברור שהחריג יחול עליהן באופן שווה. זכות השיבוב אינה זכות מוחלטת. חברת הביטוח, המשלמת את נזקי האירוע הביטוחי, תהיה פעם בצד הזה של המתרס, ופעם תהיה בצד האחר של המתרס, ולכן בסופו של דבר, נזקיה ויתרונותיה מפרשנות זו, מתאזנים. בעניין שלפני יש לחזור שוב ולהאיר, כי כל המעורבים בתובענה הנ"ל, הינן חברות ביטוח, וגם בשל כך, התוצאה היא לא רק נכונה משפטית אך גם צודקת. "

8. בענייננו, מתמלאים כל התנאים שבחריג לזכות התחלוף: (א) מקרה הביטוח נגרם שלא בכוונה; (ב) המבוטחת היא המעביד של האדם שגרם לתאונה; (ג) מעביד סביר לא היה תובע מעובד שלו פיצוי או שיפוי בשל הנזק שנגרם. בשל כך, גם התובעת אינה בעלת זכות להגיש את התביעה כנגד העובד של המבוטחת.

לעניין זה אציין כי התובעת בחרה להגיש את התביעה גם כנגד המזיק והמעסיק שהוא המבוטח שלה. העובדה כי התביעה הוגשה גם כנגד המבטחת של המלגזה, אינה משנה עניין זה. לא נעשה בירור כלשהו בדבר ההשלכה של הגשת התביעה וההכרה של הנתבע באחריותו לתאונה, על ההתנהלות בינו לבין המבוטחת, ובמיוחד נכונים הדברים, כאשר ניתן להניח ברמת סבירות גבוהה, כי המבוטחת תצטרך לשלם השתתפות עצמית לחברת הביטוח של המלגזה (הנתבעת 3), ככל שתופעל פוליסת הביטוח (ר' לעניין זה דברי בית המשפט בעניין יונס, פס' 27 הראשונה).

אפנה להחלטת בית המשפט העליון בערעור שהוגש על פסק הדין בעניין יונס ברע"א 5413/16, שרביט חברה לביטוח בע"מ נ' יונס ראמי [04.01.2017], שם נדחתה הבקשה למתן רשות ערעור בגלגול שלישי ונקבע כי: "אנו מבקשים לצאת מן ההנחה כי חברות ביטוח ינהגו בהגינות המצופה מהם ביישום הסעיף 62(ד) לחוק חוזה ביטוח... כדי שלא ייפגעו מבוטחים ללא צורך". הגשת תביעות שיבוב על ידי מבטחת אחת כנגד מבטחת אחרת של אותו מבוטח, שכאמור, תגרור ככל הנראה חיוב בהשתתפות עצמית מצד המבוטח, בוודאי תפגע במבוטחת וזאת מקום שהיא דאגה לעצמה לפוליסת ביטוח המכסה אותה במקרה של נזק מסוג זה.

9. לסיכום, אפנה עוד לדברי בית המשפט המחוזי בפסקה 27 (השניה) בעניין יונס, שם הובהר כי קיימת אפשרות שכלל לא חלה זכות התחלוף לתובעת שכן המבוטחת בוודאי אינה בגדר צד שלישי ובהחלט אפשר שגם הנתבע שהוא עובד המבוטחת לא נחשב "צד שלישי" בנסיבות העניין.

סוף דבר

10. אני מקבלת את טענת הנתבע כי יש תחולה במקרה זה לחריג של זכות התחלוף, והתובעת אינה רשאית לקבל שיבוב מהנתבעים או מי מהם וכפועל יוצא, אני מורה על דחיית התביעה.

11. התובעת תשלם לנתבעת 3 (אשר דאגה לייצוג המשפטי בהליך זה) הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 3,159 ₪. ההוצאות ישולמו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד התשלום בפועל.

זכות ערעור כחוק.

ניתן היום, ט' חשוון תש"פ, 07 נובמבר 2019, בהעדר הצדדים.