בהמשך להסכמת הצדדים למתן פסק דין לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984, על פי החומר הקיים בתיק, ולאחר ששקלתי את מכלול השיקולים הצריכים לעניין, אני קובע כדלקמן:

אין למעשה חולק כי הנתבע אכן פרסם כלפי התובע את הדברים שנטענו בתביעה, או דברים דומים, שעניינם נטילה ללא רשות של רכוש שאינו שלו, ודיווח לא נכון על תוצאות משחקים. דברים אלה מהווים לשון הרע.

כמו כן, הוכחת אמיתות הדברים (הוכחה כי התובע אכן ביצע את המעשים שייחס לו הנתבע), היא מלאכה מורכבת, וההסתברות כי הנתבע מצליח היה לבסס טענה זו, שהיא טענת ההגנה העיקרית שנטענה על ידו, גם בהנחה כי נכונה, לטעמי, אינה גבוהה, וזאת בשים לב לנטל המוגבר המוטל עליו לעניין זה (מקום בו מדובר בהוכחת טענות כה חמורות כלפי אחר) ולמובא בתצהיריו לעניין זה.

עם זאת, לא ניתן להגיע למסקנה פוזיטיבית שלפיה התובע לא ביצע את המעשים שייחס לו הנתבע, ודומה כי הנתבע פעל, מבחינתו, מתוך הבנה סובייקטיבית כי הדברים אכן נכונים, ומתוך הבנה כי תפקידו בליגה מושא התביעה מחייב אותו לפעול בנידון.

בנסיבות אלה, משמדובר, כאמור, בלשון הרע, ומשלא הוכחה הגנת "אמת דיברתי", וככל הנראה לא הייתה מוכחת, יש לפסוק פיצוי לנתבע; אך משלא ניתן לקבוע פוזיטיבית כי הנתבע לא ביצע את המעשים שיוחסו לו, וניתן לקבוע כי הנתבע פעל מתוך תחושת חובה, ולא מתוך כוונה לפגוע בתובע, ראיתי מקום להסתפק, בפסיקה במסגרת של פשרה, בפיצוי מתון יחסית.

סיכומו של דבר, אני מחייב את הנתבע לשלם לתובע סך של 7,000 ₪ וכן הוצאות משפט בסך של 375 ₪ (פטור מהמחצית השנייה של האגרה אשר ככל ששולמה, תושב) ושכר טרחת עורך דין בסך של 1,500 ₪.

ניתן היום, כ"ח טבת תש"פ, 25 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.