בפני בקשה לביטול פסילה מנהלית על פי סעיף 48 לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א - 1961.

ביום 11.10.18 ניתן כנגד המבקש צו פסילה מנהלית מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 30 יום, וזאת מתוקף סמכותו של קצין משטרה, על פי סעיף 47(ה)(3) לפקודת התעבורה.

הצו ניתן בהקשר לדו"ח הזמנה לדין מספר 51211503092 שעניינו נהיגה במהירות העולה על המותר.

ע"פ הדו"ח נהג המשיב ברכבו בדרך עירונית במהירות של 102 קמ"ש כאשר המהירות המרבית המותרת במקום הינה 60 קמ"ש.

לטענת ב"כ המבקש בתיק החקירה אין ראיות לכאורה בתיק, בנסיבות העבירה נרשם שמדובר ברכב שנסע בתוך שיירה של רכבים, ועל כן לא ברור מיקומו של הרכב והאם הרכב נמדד בבירור.

השוטר אף לא ציין טווח גילוי המטרה, וציון של תנועה מתקרבת או מתרחקת.

כן מציינת ב"כ המבקש כי המבקש הינו מפרנס יחיד ואב 3 ילדים, לדבריה החריגה הינהב2 ק"מ מעל הברירה, המבקש פסול כבר 11 יום ובנסיבות הללו מבוקש לקבל את הבקשה.

ב"כ המשיבה התנגד לבקשה. לטענתו מחומר החקירה עולה כי קיימות ראיות לכאורה.

למבקש 4 הרשעות בעבירות מהירות, האחרונה מסוג הזמנה לדין.

כל טענות הסנגורית, עניינן אמור להתברר במסגרת התיק העיקרי.

בנסיבות העניין, אין מקום לקבל את הבקשה.

דיון

שני שיקולים מנחים את בית המשפט בדיון בבקשה זו: ראשית, קיום ראיות לכאורה בדבר אשמתו של המבקש, ושנית, האם יש בהמשך נהיגתו, כדי לסכן את שלום הציבור.

ראיות לכאורה:

תיק המשטרה הוגש לעיוני.

לאחר שעיינתי בחומר הראיות מצאתי כי די בראיות הקיימות לשלב זה של הדיון.

בטופס ההזמנה לדין ציין השוטר כי היה ממוקם בצומת מנחם בגין ונעמי שמר בכפר סבא, ומדד את הרכבים הנוסעים לכיוון מזרח, והבחין ברכב של המבקש נוסע בנתיב השני מתוך שלושה, וכאשר קיים קו ראיה נקי בינו לבין רכבו של המבקש, מדד את מהירות נסיעת רכבו של המבקש.

המבקש בדבריו לקצין בשימוע אמר: "אני ממש מצטער על העבירה עשיתי טעות חמורה אני לא יחזור על זה בעתיד".

טופס ההזמנה לדין רשום באופן מפורט ודי בו ובדברי הנאשם בשימוע כדי לקבוע, לשלב זה של הדיון, קיומן של ראיות לכאורה כנגד המבקש.

לאור כך, הריני קובעת כי בפני ראיות לכאורה לשלב זה של הדיון.

באשר לטענותיה של ב"כ המשיב בדבר הכרסום בראיות ולחוסר הפרטים בדו"ח.

שאלת משקלן של הראיות תדון במסגרת התיק העיקרי במהלך שמיעת הראיות, היה וההגנה תבחר לכפור באשמה. כלומר בשלב זה די בקיומן של ראיות לכאורה.

מסוכנות:

כפי שנפסק ע"י כב' ביהמ"ש העליון בבש"פ 513/88 ניתן ללמוד על מסוכנותו של המבקש בנהיגה, אף מנסיבות ביצוע העבירה. הריני קובעת כי קיימת מסוכנות חמורה העולה מנסיבות מקרה זה שבו נהג המבקש, לכאורה, במהירות של 102 קמ"ש במקום בו המהירות המרבית המותרת הינה 60 קמ"ש. מדובר בחריגה של 42 קמ"ש.

אין ספק כי מסוכנותו של המבקש נלמדת מהעבירה המיוחסת לו . מדובר במהירות שלא ניתן להגיע אליה בהיסח הדעת אלא במודע.

נהיגה במהירות כזו, מצדיקה הרחקת המבקש מהכביש לתקופת ימי הפסילה המנהלית.

לכך יש לצרף את עברו של המבקש הכולל 15 הרשעות קודמות, כולל 3 הרשעות בגין עבירות מהירות.

לנאשם מיוחסת חריגת מהירות של 42 קמ"ש.

אין ספק כי מדובר במהירות גבוהה ביחס לדרך עירונית ומסוכנת מאוד.

יש להעיר כי התייחסותה של הסנגורית לגובה החריגה מעל ברירת משפט אינה ראוייה ומוטב וטענה זו לא הייתה מושמעת כלל.

באשר בעובדה שנקבעה ברירת משפט - אין כדי להתיר את העבירה. מדובר בסיווג עונשי בלבד.

בכך שהמחוקק בחר לאפשר תשלום של ברירת משפט עד לגובה החריגה – בעובדה זו אין כדי להפוך את האסור למותר.

לאחר שהאזנתי לטעוני הצדדים, עיינתי בחומר החקירה שהוצג בפני, בחנתי את נסיבות המקרה, נתתי דעתי אף לוותק ולעבר של המבקש כנהג, ולנסיבותיו האישיות, מצאתי כי המשך נהיגתו של המבקש עלול לסכן את שלום הציבור, לא שוכנעתי, כי יש בפני נסיבות אשר מצדיקות ביטול או קיצור הפסילה המנהלית ומצאתי, כי לא נפל פגם בשיקול דעתו של קצין המשטרה אשר הורה על פסילת רישיון הנהיגה של המבקש.

סיכומו של דבר – הבקשה נדחית.

המזכירות תעביר העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, י"ב חשוון תשע"ט, 21 אוקטובר 2018, בהעדר הצדדים.