1. לפני בקשת רשות ערעור על החלטת בימ"ש השלום בתל אביב - יפו (כב' השופטת הבכירה אושרי פרוסט – פרנקל) מיום 11.10.18 בתא"ח 56289-05-17 ותא"ח 56324-05-17 שאוחדו, בנוגע לבקשת המומחה מטעם בימ"ש להנחיות באשר להשלמת חוות דעתו לאור בקשת הנתבעות - המבקשות שידון בתשלום ביתר נטען ששילמו לתובעות- המשיבות.

2. בתיק בימ"ש קמא נדונו שתי תביעות מאוחדות שהוגשו ביום 25.5.17 לפינוי מושכר – בניין משרדים בבעלות המשיבות ברחוב אריה שנקר 1, הרצליה.

עניינן של התביעות בטענת המשיבות כי הסכמי השכירות שנחתמו עם המבקשות הופרו ע"י המבקשות.

הסכם השכירות בין מבקשת 1 למשיבות נחתם בחודש אוגוסט 2013 ולאחר מכן נחתמו בין הצדדים ארבע תוספות.

הסכם השכירות עם מבקשת 2 למשיבות נחתם בחודש אפריל 2016 ולאחר מכן נחתמה בין הצדדים תוספת להסכם.

בכתבי התביעה נטען כי הנתבעות איחרו דרך קבע באופן ניכר בביצוע התשלומים החלים עליהן עפ"י הוראות ההסכם בתשלומי דמי שכירות, דמי ניהול, ארנונה וחשבונות חשמל.

באשר למבקשת 1 נטען גם כי פלשה לשטח הרכוש המשותף בגג הבניין וקיזזה סכומים מדמי השכירות החודשיים, דמי ניהול וחשבונות חשמל אשר היה עליה לשלם לתובעות בניגוד להוראת ההסכם.

התובעות נאלצו לעשות שימוש בערבות הבנקאית ולחלט כספים.

במכתב מיום 24.4.17 הודיעו התובעות לנתבעות על ביטול הסכמי השכירות ודרשו בנוסף לתשלום החוב את פינוי המושכר תוך 14 ימים.

הסעד המבוקש: לצוות על הנתבעות לפנות את המושכר.

3. ביום 22.5.17 הוגשה ע"י המבקשות תביעה כספית על סך 4,642,004 ₪ נגד המשיבות לבימ"ש המחוזי בת"א במסגרת ת"א 18864-05-17.

עניינה של תביעה זו בנזקים הכספיים שנגרמו למבקשות עקב הפרות שונות של הסכמי השכירות.

כמו כן, בחודש אוגוסט 2017 המשיבות הגישו שתי תביעות בסדר דין מקוצר לבימ"ש השלום בתל אביב יפו.

האחת, תא"ק 35072-08-17 תביעה כספית נגד המבקשת 1 על סך 1,867,199 ₪ בגין אי עמידה בהתחייבויות הכספיות עפ"י הסכם השכירות - דמי שכירות, דמי ניהול ותשלום חשמל וכן פיצוי קבוע ומוסכם מראש.

השנייה, תא"ק 35167-08-17 תביעה כספית נגד המבקשת 2 על סך 1,580,324 ₪ בגין אי עמידה בהתחייבויות הכספיות עפ"י הסכם השכירות - דמי שכירות, דמי ניהול ותשלום חשמל וכן פיצוי קבוע ומוסכם מראש.

להלן יכונו שני התיקים דלעיל: "התביעות הכספיות".

4. בדיון שהתקיים ביום 17.10.17 בבימ"ש קמא בתא"ח 56289-05-17 ותא"ח 56324-05-17

ניתן תוקף של פס"ד להסכם פשרה לפיו:

"מבלי לפגוע בטענה מטענות הצדדים, ולסיום המחלוקת תביעה זו בלבד, מבלי שזה יפגע בטענות הצדדים בתיקים אחרים שתלויים ועומדים בניהם, מסכימים הצדדים כדלקמן;

הנתבעות תפנינה את המושכר כולו ביום 30/6/18.

על חשבון הרבעון שהתחיל ביום 1/7/17 והרבעון שהתחיל ביום 1/10/17 תמסורנה הנתבעות לתובעות ביחד ולחוד שיק על סך 3,000,000 ₪ ליום פירעון 25/10/17.

כן תמסורנה המחאות כדלקמן;

סך של 1,500,000 ₪ ליום 1/1/18 וסך של 1,500,000 ₪ ליום 1/4/18.

מכיוון שההמחאות הן ע"ח דמי השכירות, דמי הניהול, וההוצאות האחרות , חשבי התובעות והנתבעות יבחנו את החשבונות ביחד לרבות יתרות חוב קודמות - ובתוך 10 ימים יגישו את יתרות התשלומים.

ככל שלא יגיעו להסדר שימונה ע"י בית המשפט שיבדוק את החשבונות וימציא חוות דעת מסודרת לבית המשפט וחוות דעתו תכריע בנושא. הוא יגיש את חוות העת 10 ימים מיום שיקבל את כל המסמכים מהצדדים.

למען הסר ספק מובהר כי החוב הנטען בתביעה שהגישו הנתבעות נגד התובעות בגין מה שלטענתם הינו בתשלום ביתר בעבר לא יכלל בחישוב הזה.

אי פירעון המחאה בתוך 7 ימים ממועד הפירעון הנקוב בה יזכה את התובעת בדרישת פינוי מיידית והתובעות תהינה זכאיות לתפוס את המושכר מיידית.

התובעות תגשנה בקשה לדחיית התביעות מספר 35072-08-17 ו, 35167-08-17 -

והנתבעות תגשנה בקשה למחיקת התביעה לצו מניעה לעניין החניות".

(הדגש אינו במקור. טעויות סופר מופיעות במקור- א.כ.).

5. חוות דעת המומחה מטעם בימ"ש – רו"ח יגאל טולדנו, הוגשה לבימ"ש ביום 6.6.18.

בהחלטת בימ"ש קמא מיום 25.6.18 נקבע כי חוות הדעת תושלם והנתבעות תשאנה בשכה"ט הנוסף.

ביום 26.8.18 הוגשה בקשה מטעם המומחה לבימ"ש קמא ליתן לו הנחיות לא לדון בבקשת התובעות "בנושא הפרשים". לחלופין, לא לדון בסוגיית הארנונה.

המומחה ציין כי התובעות בתגובתן מיום 1.8.18 טענו כי הדרישות הכספיות של הנתבעות העולות מהבקשה אינן בגדר סמכותו הואיל והוחרגו במפורש והן מתבררות במסגרת ההליך בת"א 18864-05-17, התביעה במחוזי.

הנתבעות בתגובתן טענו כי חלק מראשי הנזק אינם בגדר התביעה במחוזי בת"א 18864-05-17 וחלקם מתייחסים לתקופה שלאחר הגשתה.

התובעות ביקשו כי בימ"ש קמא יקיים דיון בהקדם על מנת "לשים סוף לסאגה מתמשכת זו".

לאחר הדיון שהתקיים ביום 11.10.18 במהלכו ב"כ הצדדים השמיעו טענותיהם בדיון, ניתנה החלטת בימ"ש קמא.

6. החלטת בימ"ש קמא מיום 11.10.18:

נקבע כי המומחה לא יתייחס בחוות דעתו המשלימה לסוגיית ההפרשים ו/או לסכומים אחרים שאינם קשורים במישרין לתביעה זו ויגיש חוות דעתו בהתאם לפסה"ד מיום 17.10.17 ולהנחיות שקיבל מבימ"ש.

בימ"ש קמא מצא טעם רב בטענת התובעות כי מאחר ומתנהלת תביעה מקבילה בביהמ"ש המחוזי בסוגיית ההפרשים, אין זה סביר כי המומחה יתייחס לסוגיה זו במסגרת חוות הדעת בתיק דנן.

כמו כן, בימ"ש קמא קיבל את טענת התובעות לפיה טענת הקיזוז היא טענה משפטית שממילא המומחה אינו מוסמך לדון בה והיא לב ליבו של ההליך המתנהל בביהמ"ש המחוזי.

בימ"ש קמא לא מצא לנכון להידרש לפרשנות הנטענת ע"י הנתבעות לסמכותו של המומחה בהליך זה בכל הקשור לכימות הסכומים הכספיים וצוין כי ככל שחפצו בכך הנתבעות, היה ראוי לפרט דברים אלו במסגרת פסה"ד שניתן בהסכמת הצדדים.

הודגש כי עניינו של התיק קמא בתביעה לפינוי מושכר, כאשר המושכר פונה זה מכבר ע"י הנתבעות. ההכרעה בקשר לטענת התשלום ביתר ו/או הפרשים כספיים אחרים צריכה להתברר בערכאה בה הוגשה התביעה הכספית.

בימ"ש הוסיף כי "יש באפשרות הנתבעות להגיש בקשה לתיקון כתב התביעה, כאשר אף לטענתן, התיק מצוי בראשיתו ו/או בשלב מקדמי".

על החלטה זו הוגשה בקשת רשות הערעור שלפני.

7. בבקשת רשות הערעור שלפני טוענות המבקשות כי לפי הסכמתם הברורה של הצדדים שקיבלה תוקף של פס"ד, הנתבעות רשאיות להעלות את כל טענותיהן בפני המומחה, למעט סכום החוב שכלול בתביעתן בביהמ"ש המחוזי המתייחסת לחובות המשיבות עד ליום 30.4.17.

נטען כי המבקשות הגישו למומחה חוות דעת מומחה שמאי מטעמן לגבי כימות טענותיהן ביחס לתקופה מיום 1.5.17 עד 30.6.18 וכל טענה שאינה בגין חוב העבר (לפני 1.5.17), יש לבררה בפני המומחה.

לטענת המבקשים החלטת בימ"ש אינה עולה בקנה אחד עם הסכמת הצדדים ואינה מתיישבת עם ההיגיון. לטענת המבקשים, לבימ"ש קמא אין סמכות לשנות את הסכמת הצדדים לה ניתן תוקף של פס"ד או להעניק לה פרשנות חדשה בדיעבד, הסותרת את ההסכמה.

8. המשיבים בתשובתם לבקשת רשות הערעור טוענים כי הבקשה לא עומדת בתנאים המקדמיים למתן רשות ערעור על החלטה אחרת ויש לדחותה.

באשר לדיון בבר"ע כבערעור, מותירים את ההחלטה לשיקול דעת בימ"ש.

לטענת המשיבים, אם היה ממש בטענת המבקשות לפיה כוונתן בזמן אמת הייתה שחוות הדעת תעסוק בטענות נזיקיות שנולדו לאחר הגשת התביעה הנזיקית ועל זכותן לקזז את הסכומים הנתבעים שם מיתרות החוב שלהן, הרי היה עליהן לציין זאת במפורש במסגרת פסה"ד. המבקשות לא עשו כן. פסה"ד שהוכתב לפרוטוקול בנוכחות המבקשות משקף את ההסכמות אליהן הגיעו הצדדים. הסכמות הצדדים נגעו רק לתביעת הפינוי ולתביעות הכספיות ועל מנת להסיר כל צל של ספק בעניין, בימ"ש החריג את התביעה בת"א 18864-05-17 מן ההסדר וקבע בצורה פוזיטיבית כי הסכום הנתבע שם "לא יכלל בחישוב זה".

נטען כי לשון ההסכם ברורה ובימ"ש לא נדרש ליצוק לתוכה פרשנות.

9. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי למסקנה ולפיה יש ליתן רשות לערער, לדון בבקשת רשות ערעור כבערעור ולדחות את הערעור לגופו, מהנימוקים שיפורטו להלן:

א. אני סבורה כי יש צורך להכריע בבקשה כבר עתה, שכן ניתן כבר פס"ד בעניינם של הצדדים ולא תהיה למבקשות הזדמנות אחרת להשיג על החלטת בימ"ש קמא בנוגע להיקף חוות הדעת.

לפיכך, יש לתת רשות ערעור ולדון בהשגה על ההחלטה כבר עתה.

החלטתי לדון בבקשת רשות הערעור כבערעור וכאמור לדחות הערעור לגופו.

ב. כתב התביעה המתוקן בת"א 18864-05-17 (תביעת המחוזי) מפרט את הפרות ההסכם אשר בגינן הוגשה התביעה ע"י המבקשות ואת הסכומים שנתבעו בגין כל הפרה:

(1) ביום 9.5.17 הודיעו הנתבעות על חסימת כניסת עובדי התובעות לחניון משרדם, דבר אשר חייב בקשת צו מניעה זמני. נטען כי מדובר בהפרה חוזית, הפרת חובה חקוקה והתנהלות רשלנית ונותר לתובעות נזק של לפחות 250,000 ₪ (שעות עבודה הנהלה, אובדן שעות עבודת עובדי התובעת, הוצאות משפטיות ופיצוי ככלי לפי הערכת בימ"ש).

(2) נזקים שנגרמו לעסקי התובעת 2 עקב אי יכולה להציב את שלטי הקבוצה בניגוד להסכם – סך של 420,000 ₪.

(3) אי מסירת חזקה במושכר במועד תחילת השכירות וחיוב התובעות בתשלום דמי שכירות וניהול טרם כניסתן למושכר (1.5.16 – 19.5.16) – סך של 62,652 ₪ (קרן).

(4) נזקים כתוצאה מהזנחת המעליות בבניין – סך של 210,600 ₪.

(5) החזר השקעה בשיפוץ המושכר ועלויות מימון – סך של 1,642,884 ₪.

(6) ריחות ביוב בעטין נמנע מהתובעות הזמנת לקוחות פוטנציאלים והתובעות לא היו מסוגלות לעבוד במשרד – סך של 200,000 ₪.

(7) נזילות ממושכות וחוזרות במעבדת התובעות שלא טופלו כראוי, השביתו את העבודה וגרמו לנזקים למכשירים וציוד – סך של 100,000 ₪.

(8) מניעת שימוש בגג המושכר – 350,000 ₪.

(9) ייחוד שטחים ציבוריים לחברת NEWORK ומניעת השימוש בהם שלא כדין ומנגד חיוב התובעות בהגדלת ארנונה על חלקם היחסי בשטחים הציבוריים שכלל לא היה בשימושם כי אם סופח לחברת NEWORK .

הקטנת השטח הציבורי מהווה פגיעה בשווי המושכר – נזק בסך 350,000 ₪.

המבקשות הגישו למומחה את עמדתם "בנושא ההפרשים" במסגרתו מבוקש החזר בגין חיוב יתר בסכום כולל של 2,473,480 ₪, לפי הפירוט כדלקמן:

(1) מניעת אפשרות לתלות את שלטי הקבוצה – אובדן הכנסות ופגיעה בעסקי הקבוצה – 420,000 ₪.

(2) ) אי מסירת החזקה בנכס במועד וחמור מכך חיוב השוכרות בדמי שכירות ודמי ניהול לתקופה שטרם קיבלו השוכרות חזקה בנכס - 1.5.16 – 19.5.16 בערב - 62,652 ₪ (קרן).

(3) נזילות ממושכות וחוזרות במעבדת התובעות שלא טופלו כראוי ואשר השביתו את העבודה וגרמו לנזקים למכשירים ולציוד – 100,000 ₪.

(4) ייחוד השטחים הציבוריים הכללי של המושכר לחברת NEWORK (W) – 1,257,500 ₪.

צוין כי מצורפת חוות דעת מומחה לפיה השוכרות שילמו ביתר סך של 25,150 ₪ בחודש וסה"כ בגין 50 חודשים - 1,257,500 ₪.

(5) מניעת התרת שימוש בגג המושכר - 8,960 ₪ לחודש משך 50 חודשים – 448,000 ₪.

(6) חיוב ארנונה על חניות ששולמו ע"י התובעות ישירות לעירייה – 185, 328 ₪.

ג. המבקשות מבהירות בבקשת רשות ערעור כי במסגרת התביעה שהוגשה על ידן בת"א 18864-05-17 הן תבעו את התשלומים שילמו ביתר ואת ההפרשים המגיעים להם עקב אי קיום תנאי ההסכם ע"י המשיבות עד ליום 30.4.17 ולעמדתן: "הנה כי כן, ניתנה הסכמה ברורה, שקיבלה תוקף של פסק דין, לפיה הנתבעות תהיינה רשאיות להעלות את כל טענותיהן בפני המומחה, למעט סכום החוב שכלול בתביעתן בבית המשפט המחוזי, המתייחסת לחובות המשיבות עד 30.4.2017" (סעיף יח. לבר"ע).

לטענתן, טענות שאינן בגין חובות שנוצרו לפני 1.5.17 הן טענות שהוסכם לבררן בפני מומחה.

אין בידי לקבל את עמדת המבקשות ואיני סבורה כי עמדה זו היא הפרשנות שיש לתת להסכמת הצדדים.

ד. תקנה 44 לתקסד"א דנה באיסור פיצול סעד אחד לחלקים וקובעת כי תובענה תכיל את מלוא הסעד ואם התובע אינו ממצה את זכותו למלוא הסעד, רואים אותו כמוותר על החלק שלא כלל בתביעתו והוא מנוע מלתבוע חלק זה, לאחר מכן, בתובענה נפרדת.

בעניין זה יפים דבריו של א' גורן בספרו סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שמינית, סיגא-הוצאה לאור בע"מ בעמ' 117: "כשם שנאסר לפצל סעדים שונים לתביעות נפרדות- כך גם אין לפצל סעד אחד לסעדי משנה אחדים (בתביעות נפרדות). אם נניח שנגרם לתובע נזק כספי, הנובע מעילה אחת, אין התובע יכול לתבוע חלק מהסכום בתביעה אחת ואת יתרת הנזק – בתביעה שנייה, נוספת".

כל עוד לא הסתיים הדיון בתביעה הראשונה היה רשאי המשיב לעתור לתיקונה של התביעה הראשונה על ידי הכללת הפיצוי הנוסף (ראה א' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שמינית, סיגא הוצאה לאור בע"מ עמ' 118).

כאשר הצדדים הסכימו, אף לעמדת המבקשות עצמן, כי לא יידונו טענות שנכללות במסגרת התביעה שהוגשה על ידן לביהמ"ש המחוזי, הרי בהעדר אמירה מפורשת אחרת, אין מקום לתת לדברים פרשנות מרחיבה ביותר, לפיה נזקים שהתהוו במסגרת העילות שנטענו במסגרת התביעה בביהמ"ש המחוזי, לאחר הגשת התביעה, יוכרעו ע"י המומחה.

מסקנה זו אינה מעוגנת כלל בהסכמת הצדדים ואין מקום אף להסיק אותה מכללא.

אני סבורה כי הפרשנות של המבקשות מלאכותית ומסקנת בימ"ש קמא עולה בקנה אחת עם ההסכם ומתבקשת מנסיבות העניין שלפנינו.

לפיכך, דין הערעור להידחות.

10. לסיכום:

א. לאור האמור לעיל, ניתנת למבקשות רשות לערער והערעור נדחה לגופו.

ב. המבקשות יישאו בהוצאות המשיבים ושכ"ט עו"ד בסך 8,000 ₪.

סכום זה יחולט מתוך הערבון ויועבר למשיבים באמצעות באי כוחם.

יתרת הערבון תוחזר למבקשות באמצעות בא כוחם.

ג. המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ט כסלו תשע"ט, 27 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.