בפניי תביעה על סך של 16,147.63 ₪, שהגיש התובע לפיצוי בגין נזקים שנגרמו, לטענתו, לדירתו ותכולתה בעטיה של שריפה שפרצה במחסן משותף בבניין ברחוב המעפיל 1215 דימונה (להלן: "הבניין"). דירת התובע היא דירה מס' 24 בבניין (להלן: "הדירה").

כמצוות התקנות, יהיה פסק הדין מנומק בתמציתיות.

רקע דיוני

1. תחילה הוגשה התביעה על ידי שניים: התובע (בעל הדירה) והגב' יהודית אנדריה בורסוק, שהייתה בעתה רלוונטית שוכרת בדירה (להלן: "השוכרת").

בהמשך ההליך, החליטה תובעת 2 לוותר על תביעתה והתובע נשאר כתובע יחיד.

1. כתב התביעה המקורי הוגש כנגד מר אהרון בהונקר ז"ל (להלן: "המנוח") בלבד, שהתגורר בעת הרלוונטית בדירה 17, אולם בדיון שהתקיים בפני מותב קודם ביום 20.2.19, ולאחר ששמע את הערות בית המשפט, ביקש התובע לתקן את התביעה באופן שצורפו לה כל הנתבעים הנוספים, הם דיירי הבניין האחרים ואכן הוגש כתב תביעה מתוקן.
2. ביום 16.6.2019 נפטר המנוח ע"ה, ובמקומו נכנסה כנתבעת רעייתו, הגב' סימה בהונקר (להלן: "הנתבעת 1"), יורשתו בהתאם לצו ירושה מיום 24.7.19 (רא' החלטה מיום 18.8.19).
3. בדיון שהתקיים בפניי ביום 7.10.19 נמחקו בהסכמה נתבעות 2 ו -7 מן התביעה. במהלך הדיון נשמעה עדותו של רשף נאיף אלזיאדנה, שערך חוות דעת מטעם שירותי הכבאות וההצלה, שתוזכר להלן, וכן עדותו של השמאי מטעם התובע, מר דורון ברניקר, ועדים עובדתיים מקרב הדיירים.

רקע עובדתי וטענות הצדדים

1. ביום 13.04.2017 בשעות הלילה פרצה דליקה במחסן המשותף, המצוי בקומת הכניסה לבניין (להלן: "המחסן").

לב המחלוקת הוא אודות הסיבה שגרמה לדליקה.

1. אין חולק כי ביום הדליקה, בשעה 19:30 – 21-30 לערך, המנוח ומשפחתו "עשו על אש" מחוץ לבניין ואין מחלוקת כי המנוח, לאחר סיום האירוע, הכניס את מתקן הגריל, כשהגחלים עדיין בתוכו, לתוך אריזתו והניח אותו במחסן, בכניסה אליו, כשהוא שעון על הקיר בתוך המחסן (ראה עדותו משטרה, ספח ת4 לכתב התביעה וכן בכתב ההגנה שהגיש טרם פטירתו).
2. המנוח טען כי הכניס את מתקן הגריל לאריזתו, לאחר שכיבה את הגחלים במים, וידא כי הם כבויים וקרים, וכי רק לאחר שסיימו הוא ומשפחתו לאכול, הכניס את המנגל לאריזתו כאמור.
3. אין חולק כי השריפה התגלתה בשעות הלילה המאוחרות, לטענת התובע "לקראת חצות" ולטענת הנתבעים בשעה מאוחרת יותר, ומכל מקום אין חולק כי זו התגלתה שעות לאחר שמתקן המנגל הוכנס למחסן.
4. המנוח בהגנתו סבר כי הדליקה פרצה מבדלי סיגריות שנוהגים להשליך דרך חלון המחסן "זרים המתנחלים בשעות הלילה בכניסה ומעשנים", בלשונו.
5. התובע עמד על כך שהאחריות לפרוץ הדליקה הייתה של המנוח ולכתב התביעה צירף "חוות דעת על חקירת דליקה" שנערכה מטעם שירותי הכבאות וההצלה ושלטענתו תומכת בעמדתו.
6. מעבר למחלוקת אודות הגורם לשריפה, חלוקים הצדדים בשאלת הנזק. התובע מצידו טען לנזקים רבים שנגרמו כתוצאה מן העשן, ואף צירף חוות דעת שמאי לתמיכה בטענותיו בהקשר זה. הנתבעים כופרים בנזקי התובע. מצד המנוח הוגש בצמוד לכתב ההגנה תצהיר של שכן, מר שמעון פרץ שציין כי הנזק שנגרם בדירה היה "נזק חיצוני בעיקר" כאשר בתוך הבית הנזק היה נזק פיח מזערי, שהוסר עם שטיפה בצינור.
7. לבקשת התובע, אפשרתי במקרה זה להגיש סיכומים בכתב וכך אכן נעשה.

דיון:

1. טרם אגש להכרעה במחלוקת, יש להביע צער על כך שלא עלה בידי הצדדים להגיע להבנה במקרה זה, חרף הניסיונות שנערכו ובפרט לאור פטירתו של המנוח במהלך ניהול התיק כאמור.
2. לאחר עיון בכתבי הטענות ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון, מצאתי שיש לקבל את התביעה בחלקה. ראשית תיבחן שאלת האחריות.
3. כפי שצוין לעיל, המנוח עצמו ציין כי השאיר סמוך לכניסה למחסן את מתקן הגריל כשהוא ארוז באריזתו, כאשר הגחלים עודם בתוכו.
4. רשף נאיף אלזיאדנה, עורך חוות הדעת מטעם שירותי הכבאות, בחוות דעתו, ציין כי "על פי תבנית הבעירה והתפשטות האש המוקד נמצא בצמוד לקיר ימין בכניסה למחסן". במסקנתו קבע כי "לאור העדות והממצאים בזירת האירוע ניתן לקבוע כי הדליקה פרצה כתוצאה מהכנסת מנגל למחסן כשהגחלים לא היו מכובים ע"י דייר הבניין" (ההדגשה במקור). המומחה ציין עוד כי "האש החלה להתפתח באיטיות ועד לשריפת ציוד רב דליק הנמצא במחסן ... ולציין כי דלת המחסן היית סגורה דבר שמנע גילוי האש במהרה במקום". וכן – "בחנתי את שאר האפשרויות ושללתי". בעדותו בדיון עמד חוקר השריפות על דעתו, שלל אפשרות של כשל חשמלי והסביר כי הדליקה התפתחה באופן איטי "מדובר בפחמים שמדליקים אחד את השני ולוקח זמן עד שמייצרים אש ויכול לקחת שעתיים עד שלוש אפילו" (עמ' 4, 29). אמנם נרשם לאחר מכן בפרוטוקול "כל הממצאים מצביעים על כשל חשמלי וזה מוקד האש," אך מדובר בטעות הקלדה, באופן שנשמטה מן המשפט מילת השלילה. כאמור, המומחה בחוות הדעת שלל אפשרות לכשל חשמלי כגורם לדליקה וכך גם בעדותו (שו' 8 ואילך).
5. ויש להדגיש: איני קובע שגרסתו של המנוח, הנתמכת גם בתצהיר שהגיש חתנו, מר איפרגן יונתן, שהעיד כי כיבה יחד עם המנוח את הגחלים לחלוטין וכי המתקן נשאר בחוץ למשך זמן רב לאחר כיבויו ועד לאחר סיום הארוחה, איננה אמינה. אני מוכן להניח כי המנוח וחתנו סברו באמת ובתמים כי הגחלים מכובים כדבעי ולא עלה חשש בליבם שתתלקח אש.

עם זאת, גם אם אלו פני הדברים, כאשר בוחנים אותם נוכח הראיות, ובפרט צירוף הודאתו של המנוח בכך שהמתקן הוכנס לאריזתו כשהגחלים בתוכו, עם חוות דעתו של חוקר השריפות, שהניח הסבר לזמן שחלף בין מועד הכנסת המנגל למחסן לבין המועד בו התגלתה השריפה, מתקבלת היטב על הדעת ההנחה שהדליקה פרצה עקב התלקחות גחלים במתקן המנגל, כשהוא באריזתו, חרף פעולות הכיבוי שנקט בהם המנוח וחתנו, כאמור. פעולות כיבוי אלו ככל הנראה לא הספיקו ובתוך קבוצת הגחלים נותרו גחלים שלא קוררו די הצורך. כפי שציין חוקר השריפות, במשך הזמן עלה החום וניתן להניח כי בסופו של דבר החלה אש לאחוז באריזת המנגל ולאחר מכן באלמנטים נוספים בסביבתו. הנחה זו עדיפה מבחינת הסתברותית, על האפשרות התיאורטית שהציג המנוח, שהדליקה פרצה עקב השלכת בדל סגריה מאזור חלון המחסן. בהקשר זה יש להפנות גם לדברי חוק השריפות שציין כי חלון המחסן אינו מצוי באזור מוקד הדליקה.

1. קיצורם של דברים, בשאלת האחריות, עלה בידי התובע לשכנע, במידה הנדרשת במשפט אזרחי, כי הסיבה לדליקה הייתה הגחלים שנותרו במתקן המנגל, שהניח המנוח בכניסה למחסן.
2. על פי סעיף 39 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) –

"בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופש המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה".

כאמור, קביעתי היא שהאש פרצה עקב הותרת הגחלים במתקן הגריל מבלי שכובו וקוררו במידה מספקת. ממילא, הנטל להוכיח שלא הייתה מצד המנוח התרשלות שיחוב עליה, היה מונח על כתפיו, ולאחר פטירתו על כתפי רעייתו תבדל"א.

הנטל לא הורם. אין לי ספק שלא הייתה כוונה מצד המנוח לגרום לנזק כלשהו וכאמור הנחתי היא שהוא אף היה משוכנע שהגחלים כבויים, ברם התוצאה בפועל, מלמדת על כך שפעולת הכיבוי לא הייתה מספקת ולא ניתן להסיר מכתפי המנוח את האחריות לנזקים שנגרמו.

נפנה לבחינת שאלת הנזק.

1. התובע פירט נזקים רבים ומגוונים שלטענתו נגרמו לו ואף תמך טענותיו בחוות דעת שמאי.
2. קודם שאפנה לבחינת כל נזק יש לציין כי מן התמונות שצורפו ומן העדויות עולה כי חלון דירתו של התובע מצוי מעל לאזור המחסן וניכרים סימני פיח על גבי הקיר החיצוני שסביב חלון דירתו של התובע.

יוסף כי גם העד מטעם המנוח, מר פרץ, העיד כי בדירה היו סימני פיח ועל כן נראה שאין מחלוקת שהדירה אכן הייתה חשופה לנזקי האש, בדמות עשן ופיח שנכנסו אליה, וכל המחלוקת היא בשאלה עד כמה גדול הנזק, אם בכלל.

1. אין מחלוקת שנזקי השריפה שנגרמו לדירה ותכולתה, ככל שנגרמו, הם נזקי פיח בלבד. כך עולה מאישור אירוע השריפה מאת "הרשות הארצית לכבאות והצלה" בו נאמר: " כתוצאה משריפת מחסן בצמוד לדירה 24 נגרמו נזקי פיח לדירה". (ת-7 לכתב התביעה המתוקן). גם בתלונה שהוגשה למשטרה על יד התובע תואר הנזק: "קירות ותקרה מפויחים, תריסים ורשתות עם פיח ועיוותים, וילונות מפויחים, מזגנים מפויחים, כל ארונות הבית מפויחים וציוד אישי של הדיירת". (ת-11 לכתב התביעה המתוקן – תיאור רכוש כללי).

בנוסף נכתב בחוות דעתו של השמאי מטעם התובע: "אין נזק שריפה ישיר אלא נזק עקיף מלכלוך וחדירת עשן ופיח לדירה". (עמ' 6 לחו"ד שמאי ס' 7.3).

1. במסגרת סיכומיו צמצם התובע את דרישותיו בענין הנזק, כאשר ויתר על תביעתו בעניין החלפת ניאגרה, תריסים וכן בענין נזקים שנגרמו לו לטענתו עם עזיבת השוכרת ועל החזר אגרות ששילם לרשות האוכלוסין. משויתר התובע על מרכיבי נזק אלו, אין צורך לענות בהם.
2. בכל הנוגע לצביעת הדירה, הדין עם התובע. אין חולק כי עשן ופיח נכנסו לדירה וסביר להניח שהיה צורך אמיתי לצבוע אותה. התובע העיד כי שילם 3,000 ₪ עבור סיוד הדירה, ומדובר בסכום סביר שאף עולה בקנה אחד, בקירוב, עם הערכת השמאי מטעם התובע (3,120 ₪). התובע זכאי לפיצוי בהקשר זה בסך של 3,000 ₪.
3. ביחס לוילונות שלטענת התובע הושחתו מפיח ועשן, ושהתובע טען לזכאות לפיצוי בסך של 1,500 ₪ בגינם, בעדותו נשאל התובע האם דובר בוילונות שלו או של השוכרת (עמ' 5, 17) והשיב "חלק שלי וחלק שלה. 1,500 ₪ זה לא רק הוילונות אלא על עוד בדברים. מה שנשרף בעיקר זה וילון במרפסת". דברים אלו של התובע מעוררים ספק בדבר זכאות התובע לפיצוי ברכיב זה. התובע עצמו ציין כי הוא אינו בעלים יחיד של הוילונות ולא הבהיר מהו חלקו שלו בוילונות ומה חלקה של השוכרת. כמו כן, התובע מציין כי הסכום שדרש בגין הוילונות הוא לא רק בגין הוילונות, כך שלא ניתן לדעת מה בסופו שליום הנזק שנגרם עקב השחתת הוילונות.

לאור אלו, לא עלה בידי התובע להוכיח את הנזק שנגרם לו עצמו בגין השחתת הוילונות דין התביעה דחייה ביחס לכך.

1. התובע טען לזכאות בגין הוצאות נסיעה שנגרמו לו עקב הכורח להגיע לדירה בדימונה ולבאר שבע לצורך "קבלת מסמכי חקירה והגשת ערר על החלטת המשטרה", מביתו שבהוד השרון, ואכן נראה כי התובע זכאי לפיצוי מסוים בגין נסיעותיו לדימונה לצורך טיפול בנזקי השריפה, אולם לא בהיקף שנתבע על ידו. מספר הנסיעות שלהן טען התובע עולה על הסביר, כאשר בחלקן הן נוגעות ליחסי התובע מול השוכרת, מבלי שהוכח שעזיבת השוכרת קשורה לארוע השריפה, ובחלקן האחר קשורות למסמכים כאלו או אחרים שהתובע ביקש לאסוף ומבלי ששוכנעתי היה שצורך בנסיעה מיוחדת לצורך כך. לאחר שקילת הטענות בהקשר זה אני מעמיד את הפיצוי הראוי בגין נסיעות על סך של 500 ₪.
2. כן טען התובע לזכאות לפיצוי בגין ניקיון הדירה, אולם לא עלה בידו להראות כי הוא עצמו נשא בהוצאות כאלה, להבדיל מן השוכרת, ועל כן נדחית התביעה בהקשר זה.
3. לעניין עוגמת הנפש שנגרמה לתובע, בשים לב למכלול הדברים, הפיצוי בהיבט זה יועמד על 650 ₪.
4. מלבד הנזקים הנ"ל יש לפצות התובע בגין עלות חוות דעת השמאי מטעמו בסך של 3,000 ₪ (עלות חוות דעת ועדות) וכן עלות עדותו של מומחה השריפות בסך של 1,500 ₪.
5. כמו כן, יש לפסוק לתובע הוצאות משפט ואלו יועמדו על הסך הכולל של 700 ₪, כולל עלות האגרה.

הנתבעים הנוספים

1. בכל הנוגע לנתבעים הנוספים מלבד הנתבעת 1, נוכח הקביעות כאמור ביחס למנוח, אין יסוד לתביעה כנגדם ויש להורות על דחייתה.
2. מתוך הנתבעים שנותרו בהליך, הגישו כתב הגנה הנתבעים 3 – 4 בלבד ולדיון התייצבה אך ורק הנתבעת 2, שכאמור התביעה כנגדה נמחקה בהסכמה. הנתבעים הנ"ל לא ביקשו שתיפסקנה לטובתם הוצאות משפט ומשכך, בצירוף העובדה שלא התייצבו לדיון, אין מקום לתת צו להוצאות ביחס אליהם.

סוף דבר

נוכח כל האמור, התביעה מתקבלת בחלקה, באופן שאני מחייב את הנתבעת 1 לשלם לתובע את הסך הכולל של 9,350 ₪ כמפורט בסעיפים 26-32 לעיל.

הסכום ישולם בתוך 30 ימים מיום שתקבל הנתבעת 1 את פסק הדין, אחרת ישוערך כדין החל מהיום.

כמו כן, בקופת בית המשפט מופקד סך של 1,000 ₪ שהפקיד המנוח בהוראת בית המשפט במותבו הקודם, להבטחת שכר עדים שביקש לזמן, אולם בסופו של יום לא נפסק שכר לעדים.

משכך, המזכירות תשיב את הסכום לידי הנתבעת 1, על פירותיו.

ערעור על פסק הדין טעון רשות של בית המשפט המחוזי. בקשת רשות ערעור יש להגיש בתוך 15 ימים.

ניתן היום, כ"ו כסלו תש"פ, 24 דצמבר 2019, בהעדר הצדדים.