26 מרץ 2019

לפני:

כב' השופטת שרה ברוינר ישרזדה - סגנית נשיא

החלטה

לפניי בקשת הנתבעת להורות לתובע על הפקדת ערובה להבטחת הוצאותיה בתביעה דנא. לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה לערובה להתקבל, מהנימוקים שלהלן:

1. ההלכה הפסוקה קבעה זה מכבר כי זכות הגישה לערכאות היא זכות חוקתית מן המעלה הראשונה. לצד זאת, נפסק כי זכות זו אינה מוחלטת ויש לאזנה אל מול זכותו של בעל הדין הנתבע לכך שיוכל לגבות את הוצאותיו במידה והוא נגרר להליכי סרק ו/או אם וככל שתדחה התביעה כנגדו (ראה: רע"א 2146/04‏ מדינת ישראל - עזבון המנוח באסל נעים איברהים (30.5.2004)).
2. בשעתו הכריעו בתי-הדין בבקשות להפקדת ערובה בהתאם לקבוע בתקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, שהוחלה בבתי הדין מתוקף תקנה 33 לתקנות בית-הדין לעבודה, זאת, בשים לב לפסיקה הרלוונטית (ראה: רע"א 6353/12, יובל אברהם - טל יגרמן (16.1.2013); רע"א 2310/10 ‏לידיה והבה אבו קבע - מדינת ישראל, האפוטרופוס לנכסי נפקדים (27.6.2010);
3. ביום 2.9.16 נכנסה לתוקפה הוראת תקנה 116א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991, שכותרתה "ערובה לתשלום הוצאות" (להלן: התקנה), הקובעת כדלקמן:

"(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע".

(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.

1. הנה כי כן, הוראת תקנה 116א(ב) לתקנות קובעת, כי שעה שמדובר בתובע שאינו תושב ישראל או אחת המדינות שאמנת האג חלה עליהן, ובניגוד לטענת התובע, נקודת המוצא היא חיובו בהפקדת ערובה, זולת אם הראה התובע: ראשית ראייה; הוכחת יכולת פירעון; טעמים מיוחדים. התובע הינו תושב הרשות הפלסטינאית (ר' ס' 1 לכתב התביעה) ואינו תושב מדינה שאמנת האג חלה עליה, ועל יש להורות כי יפקיד ערובה זולת אם המציא ראשית ראיה, הוכיח יכולת פירעון או מטעמים מיוחדים שיירשמו המצדיקים מתן פטור מהפקדת ערובה.
2. בפסיקה נקבע, כי "ראשית ראייה" הנדרשת לצרכי התקנה היא "אסמכתא המעידה על קיומם של יחסי עבודה בין תובע לנתבע בתקופה המנויה בכתב התביעה, כאשר לכך יש להוסיף תימוכין לכך שהנתבע לא שילם לתובע שכר כפי שהתחייב, או שלא קיים חבות אחרת שלו" (ראו ההפניה לדברי ההסבר לתקנות בד"מ 70332-01-17 צבאח נ' בן ציון לוין [פורסם בנבו](5.2.2018)). התובע, לא בכתב תביעתו ולא בתגובתו לבקשה, הציג ראשית ראיה להפרה כזו מצד הנתבעת. אדרבא, האסמכתאות אותן צירף לכתב תביעתו, אינן מצביעות על הפרה שנעשתה לכאורה מצד הנתבעת והדברים אף מתחזקים נוכח המסמכים שצרפה הנתבעת: כך למשל, התובע טוען כי שכרו היומי עמד על 220 ₪ ותובע הפרשי שכר בסך 10 ₪ ליום אף שמהמסמכים ניתן לראות כי השתכר ולו בחלק מן התקופה 225 ₪ ליום; כך למשל התובע עורך תחשיבים שונים על בסיס שכר חודשי של 5000 ₪ - שכר משרה מלאה; כך מתעלם מכך שהוא עצמו טוען כי לא עבד במשרה מלאה (סעיף 9 לכתב התביעה); כך, התובע לא הציג בשלב זה ראשית ראיה להוכחת שעות עבודתו, כך שניתן היה ללמוד מכך, שהשכר שקיבל אינו הולם את שעות עבודתו, כך, התובע טוען להפרשי דמי נסיעות אך מתעלם מעלות הנסיעה שגם לשיטתו מומנה ע"י הנתבעת ולא מביא כל ראשית ראיה לעלות הנסיעה שהוציא הוא.
3. מטענת התובע בתגובתו לבקשה, לפיה הוא נעדר יכולת כלכלית לתשלום העירבון, אני למדה כי הוא אף אינו בעל יכולת פירעון.
4. באיזון שבין השיקולים בדבר יכולתה של הנתבעת לפרוע את הוצאותיה, ככל שייפסקו, ומנגד, הרצון שלא למנוע הגישה לערכאות בפני התובע ובעיקר כאשר עסקינן בתביעה שעקרה נוגע למתן זכויות קוגנטיות, אני קובעת כי על התובע להפקיד ערובה בסך של 1800 ₪. התובע יפקיד את הסך האמור עד ליום 1.5.2019, שאם לא יעשה כן תימחק תביעתו.

ניתנה היום, י"ט אדר ב' תשע"ט, (26 מרץ 2019), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.