17 אפריל 2019

לפני:

כב' הרשמת סימה קרמר

החלטה

1. לפניי בקשה לחייב את התובעת, בעלת דרכון של הפיליפינים, בהפקדת ערובה להבטחת הוצאותיו הנתבע 2, בגין התביעה שהגישה נגדו.
2. לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובה, בתשובה ובכל יתר המסמכים שבתיק בית הדין הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה להידחות מן הטעמים שיפורטו להלן.
3. נקודת המוצא בבואנו לדון בבקשה להפקדת ערובה הינה הוראת תקנה 116א לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), התשנ"ב–1991 (להלן: "התקנות") וכך היא קובעת:

"(א) שופט בית הדין או הרשם רשאי, אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע לתת ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע.

(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לביצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להיפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תידחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.

(ג) הורה שופט בית הדין או הרשם על הפקדת ערובה ולא הופקדה ערובה בתוך המועד שנקבע, תימחק התובענה, זולת אם הורשה התובע להפסיקה."

הנה כי כן, ככל שמדובר בתובע אשר אינו תושב ישראל או אחת המדינות שאמנת האג חלה עליהן, הכלל הוא חיוב התובע בהפקדת ערובה אלא אם כן הראה ראשית ראיה להוכחת תביעתו או הוכיח יכולת פירעון במקרה שיפסקו נגדו הוצאות או שמתקיימים טעמים מיוחדים המצדיקים לפטור אותו מהפקדת ערובה.

1. יודגש, כי אין די בהצגת ראשית ראיה לקיומם של יחסי עובד-מעביד כעולה מדברי ההסבר לתיקון לתקנות, כי:

"על מנת להיפטר מהפקדת ערובה, על התובע להביא "ראשית ראייה" להוכחת התביעה, וזאת באמצעות אסמכתאות המוכיחות את התביעה, בין היתר אודות קיומם של יחסי עבודה בין התובע לתובע בתקופה המנויה בכתב התביעה ובנוסף לכך שיש יסוד לכך שהנתבע לא שילם את שכרו של התובע כפי שהתחייב, או לא קיים חבות אחרת שלו" [ההדגשה אינה במקור, ס.ק.].

במילים אחרות, על תובע להראות ראשית ראיה לקיומו של החוב הנטען, זאת מעבר לקיומם של יחסי עובד-מעביד.

1. במקרה דנן, ביסוד בקשת הנתבע 2 שתי טענות עיקריות. ראשית, הוא טוען כי יש לקבל את הבקשה בשל כך שהתובעת לא ציינה כתובתה. עם זאת, משהתובעת הגישה לבית הדין מסמך הנושא שתי כתובות בהן מתגוררת, דין נימוק זה להידחות.
2. שנית נטען, כי כלל לא היה מקום לתבוע את הנתבע 2 שכן הוא לא העסיקה ואין הוא היורש היחיד של הנתבעת 1 ז"ל (להלן: "המנוחה") כך שהיה על התובעת לתבוע את כל ילדי המנוחה. בהקשר הזה הוסיף, כי אין למנוחה עזבון וכי בני משפחתה נאלצו לשאת בהוצאות קבורתה מכספם וכי מכל מקום, אין יורש חייב בחובות עזבון אלא בגובה "זכייתו בעיזבון ומשאין כספים אין להטיל על יורש כל חיוב שהוא בהתאם להוראות סעיף 126 לחוק הירושה", כלשון הבקשה.
3. התובעת צירפה חוזה העסקה הנושא חתימה הנחזית להיות חתימתו של הנתבע 2 בהשוואה למסמך נוסף עליו חתום התובע בצירוף המילים "בשם אמא". במעמד הדיון אמנם טען הנתבע 2 כי אין זו חתימתו על גבי חוזה ההעסקה אולם הוא לא הגיש תצהיר בתמיכה לטענתו וכאמור, שתי החתימות לכאורה דומות. בהקשר הזה יצוין עוד, כי התובע צירפה דיווחים שלה בעניין ימי חופשה משנת 2014 כמו גם קבלות בעניין ביצוע תשלומים שונים הנושאים את חתימת הנתבע 2, אשר לכאורה תומכים במסקנה זו. על כן, ניתן לקבוע כי התובעת הציגה ראיה לכאורה בדבר קיומם של יחסי עובד-מעסיק עם הנתבע 2 כך שאיני נדרשת לבחון את הטענות במישור של דיני הירושה.
4. באשר לראיות לכאורה בדבר גובה החוב, בשים לב לחובות הרישומיות המוטלות על מעסיק בהתאם לחוק הגנת השכר, מצופה היה כי הנתבע 2 יצרף את המסמכים שחובה עליו לערוך על-פי דין, ובכלל זה, את תלושי שכרה של התובעת, דו"חות נוכחות ופנקס חופשות. גם אם הנתבע 2 אכן לא היה מעסיקה של התובעת ניכר, כי היה מעורב באופן פעיל בהעסקתה כך שהימנעותו לפעול כן פועלת לרעתו ומקימה ראיות לכאורה לטענות התובעת. מהמסמכים אשר התובעת הציגה נהיר, כי מסמכים כאלה קיימים ואילו היה בהם כדי לתמוך בטענתו כי שולם לתובעת את כל המגיע לה, מן הסתם היה מצרפם או לכל הפחות מציג גירסה עובדתית בתצהירו מדוע אינם נמצאים עוד ברשותו, בייחוד לאחר פטירת המנוחה.
5. לא למותר לציין, כי התובעת הגישה תצהיר עדות ראשית בתמיכה לטענותיה המהווה ראיה לכאורה כל עוד לא נחקרה לגביו.
6. לפיכך הבקשה נדחית. הנתבע 2 יישא בהוצאות התובעת בסך 1,000 ₪ אשר ישולמו בתוך 30 יום ממועד קבלת החלטה זו, שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום בפועל.

ניתנה היום, י"ב ניסן תשע"ט, (17 אפריל 2019), בהעדר הצדדים ותישלח אליהם.