בפני בקשה להורות כי התובע יפקיד ערובה להבטחת הוצאות הנתבעים.

לאחר שקראתי את טענות הצדדים, ובפסיקה הרלוונטית אני מוצא כי יש לחייב את התובע להפקיד ערובה כמפורט להלן.

1. תקנה 519 (א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות") מסמיכה את בית המשפט להורות לתובע להפקיד ערובה על מנת להבטיח תשלום הוצאות הנתבע, במידה ותביעתו תידחה.

2. השיקולים הרלוונטיים על מנת להכריע בסוגיה זו הינם: א. מקום מגורי התובע- כאשר תושבות חוץ ואי ציון מען עדכני יש בהם כדי להגדיל את הסיכוי להטלת ערובה.

ב. סיכויי התביעה ומצבו הכלכלי של התובע, כאשר ככל שמצבו הכלכלי של התובע קשה וככל שהתביעה אינה מבוססת יגבר הצורך בהטלת ערובה על התובע, להבטחת הוצאות הנתבע (ראו רע"א 2142/13 שויהדי נעמאת נ' יצחק קרמין (פורסם בנבו)).

3. כאשר עסקינן בתובעים המתגוררים מחוץ לתחום השיפוט של מדינת ישראל גוברת הנטייה לחייבם בערובה נוכח הקושי באכיפת פסקי דין שניתנו מחוץ לישראל ובפרט באיזור. בנוסף קיים אינטרס בהגנה על זכות הקניין של הנתבע להבטיח כי יהיה לו ממי להיפרע הוצאותיו, אילו התביעה תדחה (ראו רע"א 5783/13 אבו סעלוק נ' שירותי בריאות כללית (פורסם בנבו))

4. יחד עם זאת נקבע, כי אין די במצב כלכלי גרוע על מנת לחייב את התובע בהפקדת ערובה (ראו רע"א 4128/17 Lauderbaie Yachts Ltd (חברה זרה) נ' יצחק טאוב (פורסם בנבו) וכן רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ , פ"ד מ"ד(1) 647, 650).

5. על כפות המאזניים ניצבות, שתי זכויות בסיסיות, האחת - זכות חוקתית לגישה לערכאות ולהליך הוגן, השנייה – זכות קניינית להחזר הוצאות.

6. הנתבעים טוענים כי התובע הינו אזרח הרשות הפלשתינית. מנגד, התובע בתגובתו לא התייחס כלל למצבו הכלכלי, כך לא ציין האם יש לו נכסים בישראל ומשכך, טוענים כי לא יוכלו להיפרע ממנו במידת הצורך. עוד מציינים הנתבעים כי סיכויי התביעה נמוכים שכן התובע לא הצביע על הבסיס שמכוחו הוגשה התביעה נגד הנתבעת 2. לדידה של האחרונה חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים הינו חוק טריטוריאלי וכיון שהתובע לא נכנס להגדרת החוסים תחת החוק, אזי אינו זכאי עפ"י החוק לקבל פיצוי ממנה. לטענתה, עצם פגיעתו בתאונת דרכים אינה מקנה לו, לבדה, את הזכות לתבוע את הנתבעת 2.

7. התובע מתנגד לבקשה וטוען כי זכותו להגיש תביעתו הינה זכות חוקתית וכל מטרת הגשת הבקשה הינה לסקל את תביעתו. התובע טוען כי נסיבות התאונה מקימות את אחד המקרים בהם על קרנית לפצות את הנפגע ועל כן יש לדחות את הבקשה.

8. מעיון בכתבי הטענות עולה, כי עסקינן בתביעה לפיצוי בגין נזקים שנגרמו כתוצאה מהתרחשות תאונת דרכים. התובע לא הגיש תצהיר או כל אסמכתא בנוגע למצבו הכלכלי ולא פרט את מצב נכסיו, הכנסותיו והוצאותיו. כך גם, התובע לא ביסס טענתו ולא מצאתי התייחסות מנומקת ומבוססת דיה, מדוע לשיטתו התאונה נשוא הליך זה חוסה תחת חוק הפלת"ד.

9. אשר לסיכויי תביעתו של התובע כנגד נתבעת 2 ומבלי לקבוע מסמרות לעניין האחריות לפיצוי בהתאם לחוק הפלת"ד, אציין כי עיון בסעיף 2 (א1) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975 (להלן: "החוק") קובע כי קיימת תחולה לחוק כאשר הנוהג ברכב ישראלי פוגע בישראלי או בתייר, זאת כאשר התאונה התרחשה בשטחי האזור. התובע לא הוכיח כי הינו אחד מהשניים האמורים. זאת ועוד התובע אף לא הראה כי הוא נכנס לגדרי סעיף 12(ד) לחוק, הדן באחריות קרנית על תאונה שאירעה בשטחי האזור, בין היתר, לתושב הרשות.

10. בהינתן כל המפורט, בבואנו לאזן בין הרצון שלא לפגוע בזכותו של התובע לגשת לערכאות ולברר את תביעתו ולהיפרע מהנתבעת 2, לבין זכותה הקניינית של הנתבעת 2, ובשים לב לסיכויי התביעה, כנגדה, מצאתי להורות כי התובע יפקיד סך של 5,000 ₪ להבטחת הוצאות הנתבעת 2.

11.11 התובע יפקיד את הסכום האמור בסעיף 10 עד ליום 15.11.2019.

ניתנה היום, כ"ו אלול תשע"ט, 26 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.