1. תביעתו של התובע לקבלת דמי פגיעה בגין אירוע מוחי שארע לו, ביום 3/1/2018, נדחה על ידי הנתבע, במסגרת מכתב דחיה מיום 27/8/18, מהטעם ש:

"עפ"י המסמכים שבידינו לא הוכח קיום מאירוע תאונתי שארע תוך כדי ועקב העבודה ואשר הביא לאוטם (הכוונה לאירוע המוחי. א"י) שהתפתח ביום 03/01/20118.

מאמץ/מתח מתמשך המשתרע על פרק זמן ממושך אינו בבחינת אירוע תאונתי..,".

כנגד דחיה זו הוגשה התביעה שלפנינו.

2. מהלך הדיון

בתאריך 24/9/19 התקיימה ישיבת הוכחות במהלכה נחקר התובע על תצהירו וכן נחקרה עדת הנתבע - גב' שגית חבר המשמשת כסגנית פקיד שומה ואשר הודעה שנגבתה ממנה, על ידי חוקר הנתבע, סומנה כראיה.

כן סומנה, במהלך חקירת התובע גם ההודעה שגבה ממנו חוקר הנתבע וכן הוגשו וסומנו מסמכים רפואיים שונים, כל אלה בנוסף לנספחי כתב התביעה שסומנו אף הם כראיות.

בסיום ישיבת ההוכחות המליץ ביה"ד, לתובע, לשקול האם כדאי להמשיך בתביעתו ובהתאם לדברים שאמר בא כוחו, קצב לו מועד להודיע אם החליט לחזור בו מתביעתו או להגיש את סיכומיו.

בתאריך 30/10/19 הגיש התובע את סיכומיו ובתאריך 10/11/19 הגיש הנתבע את סיכומיו ולכן הגיעה העת להכריע בתביעה.

3. להלן העובדות הרלוונטיות:

א. התובע יליד 1959, מזה 30 שנה וגם בכל הזמנים הרלוונטיים לתביעה עבד כשכיר ברשות המיסים משרד האוצר - מס הכנסה.

ב. החל מחודש 10/17 הועבר התובע מתפקיד שטח לתפקיד משרדי במחלקת כרטסת מודיעין.

ג. בתאריך 3/1/18 אירע לתובע אירוע מוחי.

ד. בתאריך הגיש התובע לנתבע תביעה להכיר באירוע המוחי הנ"ל כפגיעה בעבודה.

ה. הנתבע דחה את תביעתו הנ"ל של התובע, כאמור בסעיף 1 לפסק דין זה.

4. לטענת התובע, האירוע המוחי, ארע לו, בתאריך 3/1/18, כתוצאה מאירוע חריג שארע לו בעבודתו, עת ביקשה ממנו גב' חבר שגית, מי שהיתה הממונה עליו בזמן האירוע ועמיתה לעבודה בעבר, בצורה "מתנשאת ומקטינה" ותוך כדי הליכה, להיכנס לעשות תיוק, משימה שאין חולק שאינה חלק מתפקידו בעבודה, קרי - אינה בגדר אירוע שגרתי בעבודתו.

5. מנגד טען ב"כ הנתבע, כי יש לדחות את התביעה, הואיל וטענות התובע כאילו הגב' חבר שגית השפילה אותו, התבררו כחסרות בסיס והואיל והתובע לא הצליח להוכיח טענתו כי חלופי הדברים בינו לבין הגב' חבר שגית, ביום 3/1/18, היו בבחינת אירוע חריג.

6. המסגרת הנורמטיבית

תאונת עבודה מוגדרת בסעיף 79 לחוק כ:"תאונה שאירעה תוך כדי ועקב עבודתו אצל מעבידו, ובעובד עצמאי - תוך כדי עיסוקו במשלח ידו ועקב עיסוקו במשלח ידו".

על פי הפסיקה, על מנת להכיר באירוע הלבבי, או באירוע מוחי, בו לקה מבוטח, כתאונת עבודה, יש צורך בהוכחת אירוע חריג או מאמץ מיוחד, בעבודה, בסמוך לפני האירוע (דב"ע נא/0-133 צבי כץ - המוסד לביטוח לאומי עבודה ועוד, עבודה ארצי, כרך א(2), 445; עבל 502/09 סידה - המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (ניתן ביום 21/10/10); עב"ל 48684-11-14 אבא יעקב גולדרייך - המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (ניתן ביום 21/6/15); עב"ל 48684-11-14 אבא יעקב גולדרייך - המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (ניתן ביום 21/6/15)).

כאשר השאלה האם אירוע מסוים מהווה אירוע חריג תיבחן באופן סובייקטיבי לגבי המבוטח המסוים, דהיינו, כיצד השפיע האירוע בעבודה על אותו מבוטח ולא כיצד היה ראוי שאותו אירוע ישפיע עליו. עם זאת, בחינה סובייקטיבית זו מצריכה עיגון בראיות אובייקטיביות. על המבוטח להוכיח כי היה אירוע שיכול להיחשב לגביו כאירוע חריג, ואין די באמירה שלו עצמו כדי להוכיח את קיומו של אירוע חריג (עב"ל 34697-06-12 אלי פסח לאופולד - המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (ניתן ביום 11.2.14) בפסקה 13 וההפניות שם; עב"ל 18386-12-10 קונסטנטין ז'ירנובסקי - המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (ניתן ביום 17.1.12), בפסקה 8 וההפניות שם; עב"ל (ארצי) 13366-02-12 יורי קוברינסקי - המוסד לביטוח לאומי [פורסם בנבו] (ניתן ביום 11.12.12), בפסקה 11 וההפניות שם).

מכל מקום, נטל ההוכחה בדבר קיומו של אירוע חריג בעבודה, בסמוך למועד בו אירע אוטם שריר הלב או אירוע מוחי, הוא על הטוען להתרחשותו, קרי על המבוטח.

7. דיון והכרעה

לאחר שבחנו את כלל הראיות שהונחו לפנינו וכן קראנו את כתבי הטענות, את התצהירים, את ההודעה שנגבתה מהתובע ואת ההודעה שנגבתה מגב' חבר שגית, את המסמכים הרפואיים הרלוונטיים ולאחר ששמענו את עדותו של התובע ואת עדותה של גב' חבר שגית וכן לאחר שנתנו דעתנו לסיכומי הצדדים, הגענו לכלל מסקנה כי לא עלה בידי התובע להרים את הנטל המוטל עליו ולהוכיח כי ביום 3/1/18, אירעה לו "תאונת עבודה" כמשמעה בסעיף 79 לחוק. זאת, מן הטעם שהוא לא הוכיח כי ארע לו אירוע חריג בעבודתו, בטרם ארע לו האירוע המוחי.

להלן הטעמים לקביעתנו:

א. המסמכים הרפואיים בעבר לעומת ההווה - מתיקו הרפואי של התובע עולה כי ברגיל, הוא נוהג לפרט לרופאיו ולשתף אותם בדברים חריגים שעוברים עליו ו/או שהוא חווה, גם אם מדובר בדברים שנראים שוליים, כך למשל - בביקור מתאריך 16/3/11 נרשם:"כאבים בחזה עם נימול ביד שמאל לאחר התרגזות, להשגחה"; כך למשל בביקור מתאריך 25/11/13 נרשם:"כאבי ראש מזה יומיים. נמדד ל"ד עם ערכים גבוהים"; כך למשל בביקור מתאריך 16/3/14 מרשם:"כאבי גב תחתון לאחר עבודות מאומצות הכנה לחג" ; וכך למשל בביקור מיום 15/6/15 נרשם:"אתמול חש ברע כאבי ראש, ל"ד בבית שהיה 160/105..ל"ד תקין ביום. בדיעבד מתברר שהמטופל כעוס בגלל תנאי העבודה"; וכך למשל בביקור מיום 22/11/16, נרשם:"עייפות וחולשה מהבוקר, מבקש אישור מחלה", שיתוף זה שנקט התובע ביחס לאירועים כאלה או אחרים מהעבר (גם לא כאלה שמצטיירים כדרמטיים), והעובדה שדוקא בסמוך לאירוע החריג לו הוא טוען לפנינו, הוא לא מצא לנכון לשתף את רופאו/יו, לספר להם על ההתרגזות החריגה שהיתה לו בעבודתו ביום 3/1/18, על ההשפלה שחווה לכאורה מגב' חבר שגית, מחלישה את גרסתו.

ב. האנמנזה הרפואית הראשונה והסמוכה לה - גם העובדה שבסמוך למועד האירוע, לא ציין התובע לפני רופאיו ולו במילה אחת דבר אודות ה"ויכוח" ו/או ה"ויכוח הסוער" ו/או על ההשפלה שחווה בעבודתו, כך לטענתו, מגב' חבר שגית, מחלישה אף היא את גרסתו.

וכך נרשם במסמך הרפואי הסמוך למועד האירוע הלבבי, מסמך מיום 4/1/18:"אתמול תוך כדי עבודה, חש נימול באמצעות יד ימן, פנה אלינו ונבדק ללא ממצא חוסר נירולוגי...היום בבוקר, בזמן תפילה, חש מצב בלבולי, הפסיק להבין מה קורה, עם כבדות בדיבור"- הנה כי כן, למרות שהאמור במסמך זה מכיל פרטים רבים שעל פניו נראה כי רק התובע יכל לתיתם (בזמן תפילה,תוך כדי עבודה, כבדות בדיבור וכו') הוא לא מצא לנכון לציין את ה"ויכוח" עם גב' שגית חבר ו/או את העלבון אשר לטענתו, בפנינו, חש מעצם פנייתה אליו כי ילך לתייק וכן מהדרך בה עשתה זאת. כאמור - העובדה שפרטים רבים אחרים מסר התובע לרופאו ביום 4/1/18 ובכל זאת בחר שלא לספר על האירוע החריג לו הוא טוען, מחלישה מאוד את גרסתו. כאשר בנקודה זו יצויין כי האמור ביחס למסמך הרפואי הנ"ל, יפה גם ביחס לדו"ח חדר מיון מיום 5/1/18 - "פנה למיון עקב רדימות בשתי אצבעות מספר 4-5 בכף ימים מזה יום טרם קבלתו, לדבריו היה לו קשה להחזיר את העט לכתיבה. הבוקר בשעה 8 התעורר לתפילה, היה לו קשה לבטא את המילים, בהמשך חל שיפור". ראוי לשים לב שבשני המסמכים הנ"ל חוזר התובע על חלק מאותו מידע, כאשר במקביל, באף אחד מהמסמכים הנ"ל הוא לא ציין את האירוע החריג הנטען על ידו לפנינו.

ג. הזמן שבו "נזכר" התובע באירוע החריג - העובדה שרק כעשרה ימים לאחר האירוע הנטען, וליתר דיוק, ביום 14/1/18, העלה התובע בפני רופאו את טענת ה"ויכוח הסוער בעבודה", החלישה את מהימנות גרסתו.

ד. העובדה שלפי ההלכה הפסוקה, בהוכחת אירוע מייחס בית הדין משקל רב לרישומים הראשונים שכן אז המבוטח "מסיח לפי תומו" (ראו למשל עב"ל 125-10 סימן טוב ישעיה - המל"ל (פסק דין מיום 27/12/11) - להלן:"סימן טוב") וכן העובדה שבקביעה העובדתית אם התקיים אירוע חריג בעבודה מייחס בית הדין משקל רב להתבטאויות המבוטח בסמוך לאחר האירוע הנטען ומעדיפן על פני התבטאויות מאוחרות יותר (ראו למשל עב"ל 686/08 חכם בראנס-המל"ל (פס"ד מיום 20/12/09) וכן סימן טוב).

ה. העובדה שבשלב מסויים בחקירתו הנגדית,של התובע,הוא הודה כי בניגוד לאשר נרשם בשמו, בטופס התביעה שהגיש לנתבע, לא היה שום ויכוח סוער בינו לבין גב' חבר שגית ביום 3/1/18 (עמ' 6 שורות 1-11 לפרוטוקול) והעובדה שמיד לאחר מכן ענה תשובות שנדמו לנו כמתחכמות, עת שב ונשאל בנוגע ל"ויכוח סוער", כן או לא:

ש. אתה גם מסכים איתי כי לא היה לך ויכוח איתה?

ת. למה אתה מתכוון ויכוח?

ש. ויכוח, אנשים מתוכחים, אתה אומר לי משהו, אני אומר משהו, אנו לא מסכימים.

ת. אם היא אומרת לי דבר מסוים ואני לא רוצה לעשות, או שלא מתאים לי לעשות אותו. זה סוג של ויכוח.

ש. האם היית מגדיר מבחינתך כסוג של ויכוח אם היא אומרת לך משהו ואתה לא אומר כלום, ויכוח סוער, עדיין אתה מגדיר את זה כך.

ת. זה סוג של ויכוח כשהיא אומרת לי לעשות דבר מסוים ושפת הגוף שלה לא משהו.

ש. האם אתה עדיין מגדיר את זה כויכוח סוער או סתם ויכוח.

ת. לא יודע מה זה ויכוח סוער, אבל אם היא פונה אלי בצורה מזלזלת ושזה לא מתאים למה שהייתי, ולא מספיק שהורידו אותי לדבר כזה קטן- קבלת קהל, זה סוג של ויכוח מסוים. הזלזול, לך תעשה תיוק וזה (מדגים) בצורה כזו לדעתי זה סוג של ויכוח. הגדרתי את זה כסכין בנשמה שלי. הייתי רכז מודיעין כל יכול ופתאום "תלך תתייק".פוגעת בנשמה ועושה אותי אפס למרות שקודם היינו חברים טובים. זה סוג של ויכוח.שביה"ד יחליט אם זה סוער או לא, מבחינת הרגש אני לא יכול להעביר את זה. ההרגשה שלי באותו זמן זה היה יותר גרוע מהכל, להקטין ולהשפיל אותך בצורה מזלזלת. אתה קורא לזה ויכוח סוער אבל בשבילי אישית זה היה יותר גרוע מויכוח סוער. הייתי הכי למעלה והורידו אותי עד לתחתית

ש. אם כך למה כאשר שאלתי אותך אם אתה מסכים איתי שלא היה לך ויכוח סוער אמרת שכן ועכשיו אתה כן אומר שהיה לך ויכוח סוער.

ת. כל אחד מבין את המילה בצורה אחרת.

ש. אתה כתבת ואתה התייחסת אליהם. אתה אמרת לאנשים שסובבו אותך. מישהו הדריך אותך ואמר לך אתה רוצה לעשות מזה תאונת עבודה, אתה צריך להראות ויכוח סוער, חריג. לכן כך אמרת למי שמילא את הטופס, אח"כ אמרת לרופא והיום אנו מבינים שאין לך תימוכין בגרסה שלך, אף אחד לא יכול לאשר שהיה לך ויכוח סוער ואז אמרת שזו הרגשה שלך, שהיתה לך תקרית עם המנהלת שלא זוכרת". (עמ' 6 שורות 15-28 לפרוטוקול וכן עמ' 7 שורות 1-10 שם).

ו. העובדה שסבב התיוק נעשה על ידי כלל עובדי המחלקה, כולל המנהל וכולל גב' חבר שגית עצמה, מאיינת והופכת לתמוהה את תחושת ה"עלבון" והביזוי" להם טען התובע בכל הנוגע לפנייתה של גב' חבר שגית אליו. וכך העידה, האחרונה, בצורה מהימנה ביותר, בנוגע ל"פרוייקט התיוק":

"ת. ...אותה תקופה עשינו פרויקט במשרד של תיוק החומר שנערם בתיקיה שבפרויקט הזה בעצם השתתפו כל עובדי המשרד כולל אני ומנהל המשרד..." (עמ' 10 שורות 5-9 לפרוטוקול).

וכן:

"ת. אנו בישיבת הנהלה העלינו את המצוקה שנמצאת בה המחלקה שמנהלת את הארכיב. מכיוון שהחומר החסר בתיק פוגע בכל מחלקה ומחלקה שצריכה לטפל בכל תיק, הועלה רעיון שנצא למבצע לתקופה מוגבלת אליה נרתום את כל העובדים. היתה הסכמה של מנהלי המחלקות אבל כשזה ירד לשטח, לא כל העובדים אהבו את זה במקום לבצע שומות ולנהל דיונים הם צריכים לשבת ולתייק מסמכים. אבל בסופו של דבר, ההתנגדות היתה מאוד שטחית ומינורית" (עמ 10 שורות 13-18 לפרוטוקול).

ז. הדברים שאמר התובע לחוקר הנתבע, בקשר להחלטת הממונים עליו להעבירו לתפקיד משרדי, אחרי 30 שנה כאיש שטח והתחושות הקשות ("הרגשתי שמקטינים אותי") שהיו לו סביב ענין זה, שהיה בשנת 2015 - דברים מהם למדנו כי זו היתה נקודת השבר האמיתית שלו ולא האירוע לו הוא טוען:

וכן:

ח. העובדה שגם מעדותו של התובע עלה כי העלבון הגדול והאמיתי שלו היה בעצם העובדה שאחרי 30 שנה כאיש שטח, הפכו אותו לאיש משרד - דבר שקרה כבר בשנת 2015:

ש. 30 שנה עבדת בתור איש שטח, בחוץ, איש מודיעין.

ת. נכון.

ש. מה זה התפקיד הזה.

ת. איסוף מידע, הקול שלי מהאירוע השתנה קצת. איסוף מידע, קבלת מידע מהשטח.

ש. לדבר עם אנשים.

ת. גם, אימות מידע וצילום של נישומים. עבודה מול משטרה. עבודה מאוד מעניינת.

ש. התפקיד הזה השתנה ב- 15' לקחו אותך לעבודה משרדית.

ת. נכון. קראו לי לעבודה משרדית זה סתם היה תפקיד, התאכזבתי אבל השלמתי עם זה.

ש. אבל התאכזבת עד כדי כך שאמרת לרופא בשנת 15' שעלה לך לחץ דם, שאתה מאוד כועס. מקריא לך, ביוני 15' היית אצל הרופא "מטופל... אתמול חש רע, כאבי ראש, מדד לחץ דם בבית שהיה 160..." אבל הרופא כותב "בדיעבד מתברר כי המטופל כעוס בגלל תנאי עבודה".

ת. בסדר" (עמ' 1 שורות 22-23 לפרוטוקול וכן עמ' 2 שורות 1-13 שם).

ט. הדברים שעלו מהודעתה של גב' חבר שגית לחוקר המל"ל בנוגע לדרך בה קיבל התובע את העברתו מתפקיד שטח לתפקיד משרדי, אותה העברה שנעשתה בשנת 2015, דברים אשר חזקו את תחושתינו כי נקודת השבר האמיתית של התובע היה בעת המעבר ומכאן והואיל ומתח מתמשך המשתרע על פני זמן ממושך אינו יכול להחשב אירוע תאונתי:"..אני יודעת גם מהעובדים האחרים שהיה לו מאוד קשה המעבר לתפקיד משרדי ..הוא קיבל את זה מאוד קשה ואמר שזו טעות שזה לא יילך כי הוא לא בנוי לסוג עבודה כזה..יותר סגור, פחות מדבר, עצוב, מקבל דברים קשה, יותר עצבני, היה מתעצבן" (עמ' I ו- II להודעה).

י. העובדה שגב' חבר שגית, הרשימה אותנו כאישה רגישה ונעימה, ולא ככזו שתתייחס אל התובע, אשר בטרם היתה אחראית עליו היתה עמיתתו לעבודה, בזלזול ו/או בדרך פוגעת.

יא. העובדה שגם אנו, בדומה כנראה לב"כ הנתבע, התרשמנו, למשמע דברי הגב' חבר שגית, למשמע עדות התובע, למקרא מסמכים רפואיים קודמים לאירוע, בהם כן פירט את תחושותיו באוזני רופאיו (להבדיל מעכשיו), כי גרסתו לענין מה שארע לו ביום 3/1/18 נולדה רק לאחר שהבין שעליו להצביע על אירוע חריג שארע בעבודתו כדי שהאירוע המוחי שארע לו במועד זה ייחשב כתאונת עבודה.

8. סוף דבר

לנוכח כל האמור לעיל, בשים לב לטעם שמצאנו בסיכומי התובע והואיל והדרך בה תיאר התובע את אשר אירע לו, לטענתו, ביום 3/1/18, לא הותירה עלינו רושם מהימן וכן הואיל והוא לא נתן הסבר מספק לעובדה שלהבדיל מרישומים רפואיים שנמצאו בכרטיסו הרפואי ביחס לעבר, בהם נוכחנו לראות כי סיפר לרופאיו על תחושותיו ושיתף באשר ארע לו, דוקא הפעם ולמרות שמסר לא מעט פרטים אחרים שאינם קשורים לאירוע הנטען, הוא לא אמר ולו מילה אחת (עד ליום 14/1/18) על "ויכוח" או על "עלבון" ו/או על "אירוע חריג" ו/או משהו שדומה ו/או מזכיר את התיאור שהוא מסר בתצהירו ובעדותו לפנינו, הרינו קובעים כי הוא לא הוכיח שביום 3/1/18 ארע לו אירוע חריג בעבודתו ולכן הרינו קובעים כי בדין החליט הנתבע, לדחות את התביעה שהוגשה לו ובהתאם לכך מורים גם על דחיית התביעה שהוגשה לפנינו.

9. הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד

מאחר והנתבע לא ביקש זאת, איננו עושים צו להוצאות.

10. זכות ערעור, לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, בתוך 30 יום מקבלת פסק הדין

ניתן היום, כ"א בחשוון תש"פ, (19 בנובמבר 2019),בהעדר הצדדים.