בפני בקשה על פי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב - 1982 (להלן – החוק), שעניינה הארכת מועד להגשת בקשה להישפט בגין עבירת קנס שהנה ברירת משפט.

עובדות המקרה

ביום 06.05.15 נערכה כנגד רכב המבקש הודעת תשלום הקנס מס' 90504640328 (להלן – הדו"ח) שעניינה, נהיגה במהירות מופרזת.

המבקש לא הגיש בקשה להישפט בגין הדו"ח האמור, תוך פרק הזמן שנקבע בסעיף 229(א) לחוק אך שילם את הקנס ביום 25.01.16.

טיעוני הצדדים

היום, עותר המבקש להארכת מועד להגשת בקשה להישפט, מהטעם שלא קיבל לטענתו את הדו"ח לידיו וכן לטענתו כשלים ראייתיים בדו"ח בכך שמדובר בעבירת מהירות לכאורה, שצולמה במערכת א-3 לגביה התעורר ספק בעת האחרונה המתבטא גם בהפסקת האכיפה (זמנית) באמצעות המערכת, בהנחיית פרקליט המדינה. מכאן טוען המבקש כי דחיית הבקשה עלולה להוביל ל"עיוות דין".

המשיבה מתנגדת לבקשה, מהטעם כי הקנס שולם ובנסיבות אלה, הפכה הרשעת המבקש לחלוטה.

עוד טוענת המשיבה, כי המבקש בחר את הנתיב בו ינוהל ההליך ובכך ניתן לו יומו, אין טעמים המצדיקים הארכת המועד, אותם יש לשקול על יסוד הטעמים המצדיקים ביטול פסק דין בהעדר וכי צריכים להתקיים טעמים מיוחדים המצדיקים קבלת הבקשה.

דיון והכרעה

סעיף 230 לחוק, קובע כי "בית המשפט רשאי לקיים את המשפט גם אם אותו אדם ביקש להישפט באיחור ובלבד שהתקיימו התנאים האמורים בסעיף 229(ה), בשינויים המחויבים או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו".

סעיף 229(ה) לחוק, קובע כי " תובע רשאי לדון בבקשה שהוגשה לאחר המועדים האמורים בסעיף קטן (א), אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה".

דהיינו, על בית המשפט לבחון תחילה אם ניתן טעם המצדיק אי עמידה במועד שנקבע ואם ימצא שאין כזה, יבחן אם ייגרם למבקש עיוות דין, במקרה שבקשתו תדחה.

לאחר שעיינתי בבקשה, במסמכים הנלווים ובתגובת המשיבה, מצאתי כי התשובה לשתי השאלות שלילית.

המבקש לא העלה בבקשתו כל טעם המצדיק אי הגשת בקשה להישפט במועד או נימוקים מיוחדים המצדיקים קבלתה.

ברע"פ 2096/07 צפורה רייני כוכבי נ' מדינת ישראלי, נקבע:

"ברם, אפילו הנחתי כי הצדק עם המבקשת וההודעות נשלחו לכתובת שאינה כתובת מגוריה, השקפתי היא כי אין לה להלין בעניין זה אלא על עצמה. מבעליו של כלי-רכב אתה מצפה – וזוהי גם חובתו על-פי חוק (ראו סעיף 17 לחוק מרשם האוכלוסין, התשכ"ה-1965; סעיף 2 לחוק עדכון כתובת,התשס"ה-2005) – כי ידאג לכך שהכתובת המצויה בידיהם של גורמי התעבורה היא כתובתו האמיתית. מקום בו לא עשה כן, לא יוכל הוא להישמע בטענה כי דברי דואר שנשלחו לכתובת השגויה לא הגיעו לידיו".

בע"פ 7038/05 פלר נגד מדינת ישראל, קבע כבוד הש' אלון:

"הדרך בה בחר המחוקק להסדיר הליכי עבירות הקנס בסעיפים 221-230 לחסד"פ מלמדת על שמירת מהותן כ"עבירות בפלילים" תוך הקפדה על זכויותיו הדיוניות של הנאשם מחד גיסא, לבין איפיונן ה"מעין מינהלי" מאידך גיסא, כאשר הנאשם הוא בעל זכות הבחירה לניתוב ההליך אם לכאן או לשם.  לאמור, זכות הנאשם בכל "עבירת קנס" לדרוש כי הדברים יתלבנו בביהמ"ש – אולם זכאי הוא באותה המידה לבחור באופציה ה"מעין מינהלית" על דרך תשלום הקנס. ברם, נאשם המודע לאופציית הברירה הנתונה לו והבוחר, במעשה או במחדל, שלא לממש זכותו לניתוב הבירור להליך המשפטי לא ייראה, בדין ובצדק, כנאשם שלא זכה ליומו בביהמ"ש, זאת הואיל וגילה הוא את דעתו ורצונו להותיר מסגרת ההליך בעבירת הקנס שיוחסה לו לתחום "המינהלי"...הימנעותו מבחירה אקטיבית באותה הזכות [על דרך מתן הודעתו כי ברצונו להישפט] כמוה כוויתור מודע על זכותו ליומו בביהמ"ש ועל כן נפקות ותקפות הסנקציה כנגדו [אותו הקנס] מצויה למעשה בתחום המעין מנהלי שלאחר התגבשותה "יראו אותו כאילו הורשע".

תשלום הקנס על ידי המבקש, מבטא הודיה באשמה והופך את הרשעת הנאשם לחלוטה. לעניין זה נקבעו בפסיקה דברים ברורים:

ברע"פ 9540/08 מוסברג נגד מדינת ישראל, נקבע:

"מששולמה הודעת הקנס שהומצאה למבקש, השתכללה הרשעתו בעבירות בהן הואשם. אכן, סעיף 229(ח) לחוק סדר הדין הפלילי מאפשר למשלם הקנס לעתור – אף לאחר ביצוע התשלום – לתובע המשטרתי כדי שתבוטל הודעת הקנס, אולם לשם כך קצב המחוקק פרק זמן של 30 ימים בלבד ממועד המצאתה של ההודעה. המבקש לא פעל במסגרת זמנים זו, ואף לא בגדרי הזמן שהוקצב להגשת ערעור. משכך, נוכח היותה של הרשעת המבקש חלוטה, לא ניתן להשיג עליה באמצעות ערעור, ראשון או שני (רע"פ2096/07 כוכבי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 1.5.2007); רע"פ8927/07 אבו עסב נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 29.1.2008); רע"פ7839/08 קורנפלד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 10.11.2008))".

ברע"פ 9018/14 סלימאן נגד מדינת ישראל, נאמר:

"... שתי הערכאות דלמטה סברו כי חל שיהוי כבד בהגשת הבקשה להארכת המועד להישפט, והמבקש לא הביא כל אסמכתא המראה כי קיבל את הודעת הפסילה באיחור ניכר, כפי שנטען על ידו. בנסיבות אלה אינני רואה להתערב בקביעותיהן של הערכאות קמא הנכבדות".

כאמור לעיל, הקנס בגין הדו"ח שולם כבר ביום 25.01.16 ולמבקש לא עומדת עוד הזכות לעתור לביטול הדו"ח והתשלום או להגשת ערעור על הרשעתו בגין התשלום. אין מחלוקת כי המבקש ידע כי האישום תלוי ועומד נגדו, מקום בו שולם הקנס ולכן, אין כל טעם המצדיק חריגה מהמועדים הקבועים בחוק.

ברע"פ 9580/11 אייל יוסף נ' מדינת ישראל, קבע כבוד הש' רובינשטיין:

"בקשת המבקש לזנוח את הפרוצדורה ולהתמקד במהות, שובת לב ככל שתהא, אין בה כל ממש, שכן אם תתקבל טענתו, משמעות הדבר שלא יהיה לכך סוף, ובקשות הסבה יוכלו להיות מוגשות ללא תלות בזמן ביצוע העבירה. אין להלום דבר זה, ולא זו היתה כוונת המחוקק ביצירת האפשרות של עבירות ברירת משפט, שכל מהותן לייעל ולקצר הליכים (ראו והשוו רע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 793, 800; ע"פ 6920/07 חסון נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 7)".

המבקש פנה באיחור ניכר בבקשה להארכת מועד, כשנתיים לאחר מועד העבירה.

ברע"פ 2754/12 פול ביסמוט נ' מדינת ישראל , קבע כבוד הש' רובינשטיין:

"ומכל מקום, משקיבל המבקש דו"ח תעבורה על שמו בגין עבירה אשר לטענתו לא נעברה על ידיו, ובו גם ניקוד, היה עליו לפעול לאלתר במסגרת סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי לשם ביטול הדו"ח או הסבתו לבתו. המבקש נמנע מעשות כן, ורק למעלה ממחצית השנה מעת ביצוע העבירה והדו"ח, פנה בבקשה לביטולו. בנסיבות אלה, רשאי היה בית המשפט לתעבורה לדחות את הבקשה להארכת מועד, בשל האיחור הבלתי סביר שבהגשתה...".

ברע"פ 8653/13, לוי נגד מדינת ישראל, אמר כבוד הש' ג'ובראן:

"מעבר לדרוש, יוער לעניין טענותיו כי בקשתו להישפט נדחתה מטעמים פרוצדוראליים, כי גם מאחורי הפרוצדורה מסתתרת מהות, והיא - עיקרון סופיות הדיון והאינטרס הציבורי כי הדין ימוצה עם נאשמים שהורשעו בדין הפלילי. במקרה דנא, המבקש לא הציג כל טעם להארכת המועד (הארוכה מאד) אותה ביקש, וכפועל יוצא – כל טעם לבכר את "המהות" על פני ה"פרוצדורה". לפיכך, הערכאות הקודמות פעלו כשורה כאשר דחו את בקשתו".

ברע"פ 7018/14 טיטלבאום נגד מדינת ישראל, במקרה של שיהוי דומה בהגשת הבקשה, נדחתה הבקשה ובית המשפט העליון (כב' הש' שוהם) קבע:

"בקשתו של המבקש להארכת מועד להישפט, הוגשה בחלוף זמן רב מן המועד שנקבע בחוק לשם הגשת בקשה להישפט (סעיף 229(א) לחסד"פ). אין מחלוקת, כי המבקש ידע על דו"חות התעבורה, לכל המאוחר, בחודש נובמבר 2013, וזאת, אף מבלי להידרש לחזקת המסירה, הקבועה בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, התשל"ד-1974. למרות זאת, הבקשה להארכת מועד הוגשה רק בסוף חודש אפריל 2014, כאשר בחלק מן המקרים חלפו כמעט שנתיים ממועד ביצוע העבירה. בנסיבות אלה, ובהעדר הסבר סביר לשיהוי, צדקו הערכאות הקודמות בכך שדחו את בקשותיו של המבקש (רע"פ 8651/13 סקה נ' מדינת ישראל (31.3.2014); רע"פ 8353/12 ‏בן ישראל נ' מדינת ישראל (29.11.2012); רע"פ 1260/09 סעיד נ' מדינת ישראל (2.6.2009)). גם טענתו של המבקש, לפיה ההארכה נדרשת לשם הסבת הדו"חות על שמם של נהגים אחרים שהשתמשו ברכב, אין בכוחה להועיל למבקש, בנסיבות העניין (ראו: רע"פ 1446/14 ריאד נ' מדינת ישראל (26.3.2014); רע"פ 9580/11 יוסף נ' מדינת ישראל (27.12.2011)".

בחינת הטענה ל"עיוות דין" – מצלמות א-3:

טענת ב"כ המבקש היא כי דחיית הבקשה והותרת הרשעתו בדין של המבקש, עלולה להוביל ל"עיוות דין" מאחר וקיים ספק של ממש בהוכחת אמינות מצלמות א-3, זאת בהתבסס על פסק דינו של כב' הש' בכר, מבית המשפט לתעבורה בעכו, בתיק פל"א 4745-08-13 מדינת ישראל נ' איסמעיל בדראן ואח' (06.09.18) (פורסם בנבו), [להלן: "פרשת בדראן"], בו זוכו מספר נהגים בעבירות דומות, לאחר שביהמ"ש מצא כי לא הוכחה ע"י המאשימה אמינות מערכת א-3.

בהמשך לפרשת בדראן הנ"ל ובהנחיית פרקליט המדינה, אף הופסקה האכיפה המשטרתית באמצעות מערכת א-3 למספר חודשים, עד לחידושה לאחרונה.

אכן בתי המשפט השונים, כולל בערכאת הערעור, מצאו כי המצב המשפטי המתואר, הפסקת האכיפה באמצעות מערכת א-3 בעקבות פרשת בדראן, מבסס חשש ממשי ל"עיוות דין". אף אנוכי בדעה, כי בנסיבות בהם קיים ספק באשר לאמינות מערכת א-3, ובמיוחד בפרק הזמן בו הוקפאה האכיפה באמצעותה, יש ככלל כדי להצדיק קבלת בקשות להארכת מועד להישפט, זאת בשל חשש ל"עיוות דין" כלפי הנהגים נגדם נרשמו דוחות א-3.

עם זאת, באותם מקרים בהם הנהגים שילמו את הדוחות, וכאשר אין בידם הסבר אחר משכנע ומניח את הדעת, לתשלום הדו"ח, ניסיון החיים והשכל הישר מראים כי מדובר בהודיה בעבירה.

בתשלום הדו"ח המבקש הודה בעבירה וקיבל על עצמו את הדין.

בנסיבות אלו של הודיה בעבירה ותשלום הקנס, לא מתקיים עוד אותו "חשש לעיוות דין", המצדיק היענות לבקשה להארכת המועד להישפט.

כל הטענות לגבי אמינות המערכת ראויות להתברר במסגרת ניהול כל תיק ותיק. ואולם, נאשם ששילם את הקנס ובכך הודה והורשע, וגזר דינו הפך חלוט, לאחר שלמעשה נשא בעונש (תשלום הקנס הקבוע בחוק) איבד את זכותו לטעון טענות לגבי עצמת הראיות שהיו כנגדו מלכתחילה.

ככלל, ניסיון החיים מוכיח כי נהגים / נאשמים אינם "מתנדבים" לשלם דוחות תעבורה, במיוחד כאשר תשלום הדו"ח בעבירות אלו, גורר גם חיוב בלתי מבוטל בנקודות (על פי שיטת הניקוד של משרד התחבורה) כמו גם חיוב באמצעי תיקון, ו"סכנה" להתליית רישיון הנהיגה על ידי רשות הרישוי.

הרשעת הנאשם על בסיס הודאתו (בתשלום הקנס) חלוטה כיום, ואינה ניתנת ל"ביטול" בוודאי שאינה ניתנת לביטול בדרך של "תקיפה עקיפה" על ידי הגשת בקשה להארכת מועד להישפט.

ועוד יש להוסיף כי אף טענה כי אדם אחר נהג ברכב במועד העבירה, אינה מצדיקה הארכת המועד להישפט, ואין בה משום "עיוות דין" המצדיק קבלת הבקשה. [ראה: רע"פ 1446/14 ריאד נ' מדינת ישראל ; רע"פ 9580/11 יוסף נ' מדינת ישראל ; רע"פ 4448/09 קמר נ' מדינת ישראל (לא פורסמו)].

סיכומו של דבר, תשלום הדו"ח מהווה הודיה כאמור המעידה על כך שהמבקש עבר את העבירה. מאחר וחלף פרק זמן ניכר, ומאחר ולא ניתן הסבר אחר לתשלום הדו"ח, מצאתי כי לא מתקיים במקרה זה כל חשש ל"עיוות דין" המצדיק מתן ארכה נוספת למועד להגשת בקשה להישפט.

לפיכך, הבקשה נדחית.

זכות ערעור כחוק.

ניתנה היום, כ"ח חשוון תשע"ט, 06 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.

ניתנה היום, כ"ח חשוון תשע"ט, 06 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.

חתימה