ערעור מיום 22/10/18 על החלטת בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט רמזי חדיד) מיום 24/8/18 בתיק 45904-06-15

השופט רון שפירא, נשיא [אב"ד]:

הרקע לערעור ופסק דינו של בימ"ש קמא:

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (כב' השופט רמזי חדיד) בתיק אזרחי 45904-06-15 מיום 24.08.2018, במסגרתו קיבל בית משפט קמא את תביעת המשיבה נגד המערערת וחייב את המערערת במלוא סכום התביעה וכן בתשלום הוצאות אגרת ביהמ"ש ושכ"ט עו"ד, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית.

בימ"ש קמא קבע בפסק דינו כי המחלוקת בין הצדדים היא בנוגע לשאלה האם צרכן מים שהוצא נגדו צו הפסקת אספקת מים שלא קוים, זכאי להמשיך וליהנות מתעריף מים מופחת שהיה בתוקף עד למתן הצו האמור, אם לאו. מדובר בתביעה שהגישה המשיבה, בעלת רישיון להפקת ואספקת מים לצרכנים, נגד המערערת, העוסקת בגידול ושיווק חזירים למאכל ומפעילה דיר חזירים בכפר אעבלין. בימ"ש קמא ציין בפסק דינו כי בעבר, ובמשך תקופה ממושכת, הקצתה הרשות הממשלתית למים ולביוב (להלן: "רשות המים") מדי שנה מים שפירים לשימוש דיר החזירים בהתאם לסיווג של מים לחקלאות, אשר מזכה את הצרכן בתעריף מוזל. בהתאם לכך סיפקה המשיבה למערערת את כמות המים שנקבעה באותן הקצאות וגבתה ממנה מחיר מוזל בהתאם לתעריף הקבוע בכללי המים (תעריפי מים המסופקים מאת מקורות), תשמ"ז – 1987 (להלן: "כללי המים"). תוקף ההקצאה שנקבעה על ידי רשות המים היה למשך שנה אחת בלבד.

כפי שציין בימ"ש קמא, ביום 02.02.12 הוציא מנהל רשות המים צו לפיו הוא הורה על הפסקת אספקת מים למערערת, זאת מכוח סעיף 20ח' לחוק המים, תשי"ט – 1959 (להלן: "חוק המים"). העילה למתן צו ההפסקה הייתה זיהום מקורות המים כתוצאה מפעילות דיר החזירים והימנעות המערערת מהמצאת חוות דעת מטעם המשרד להגנת הסביבה לפיה אופן גידול בעלי החיים וסילוק השפכים מהמקום אינם גורמים לזיהום מקורות המים. בעקבות מתן צו ההפסקה רשות המים לא קבעה הקצאת מים כלשהי עבור המערערת. על אף זאת, המשיכה המשיבה לספק למערערת מים בכמויות דומות לאלה שסופקו בעבר, זאת לאור עמדת הווטרינר המחוזי של משרד החקלאות אשר התנגד לניתוק המים לדיר החזירים לאלתר וזאת בשל שיקולי צער בעלי חיים ומחשש לתמותת בעלי החיים במקום.

עוד ציין בימ"ש קמא כי בעקבות מתן צו ההפסקה הוציאה המשיבה למערערת חשבונות עבור צריכת מים לפי תעריף הגבוה באופן משמעותי מהתעריף המקובל עבור מים שפירים לחקלאות. עד לחודש מאי 2014 נרשם בחשבונות המים תעריף "צריכה ביתית א'" ומאותו מועד הופיע תעריף "כל צריכה אחרת שפיר א'. לא ספק". המערערת מיאנה לפרוע את חשבונות המים במלואם ותחת זאת שילמה סכומים חלקיים לפי תעריף מופחת של מים שפירים לחקלאות, זאת בהתאם לחישוב שערכה המשיבה לבקשתה. בין לבין, התנהלה חליפת מכתבים בין בעלי הדין, רשות המים והמשרד להגנת הסביבה, בהם דחו אותם גורמים את טענות המערערת נגד צו ההפסקה והובהר לה כי בהעדר טיפול בבעיית זיהום מקורות המים לא תינתן לה הקצאת מים לחקלאות והיא נדרשה לשלם למשיבה את החוב עבור צריכת המים, חוב שהלך וגדל. בסופו של דבר הוגשה התביעה לבימ"ש קמא ובמסגרתה ביקשה המשיבה לחייב את המערערת בחוב עבור צריכת המים בהתאם לרישום בספריה.

ביום 01.12.15 פנתה המשיבה למערערת במכתב התראה ובו הודיעה על כוונתה לנתק את אספקת המים החל מיום 31.05.16. המערערת הגישה ערר לבית הדין לענייני מים בחיפה במסגרת תיק עח"ק 49419-11-15, בו עתרה לחייב את רשות המים להקצות לה מים שפירים לחקלאות עבור השנים 2015 – 2016. ביום 06.06.16 הגיעו הצדדים להסכם פשרה במסגרת הערר, אשר קיבל תוקף של פסק דין, לפיו נקבע, בין היתר, כי רשות המים תקצה למערערת מים לחקלאות בשנת 2016, זאת כנגד קיום התחייבויות המערערת לטפל בזיהום מקורות המים משפכי דיר החזירים וכי צו ההפסקה יעמוד בתוקף מהמועד בו ניתן ועד ליום 01.01.2016. כן הוסכם בהסכם הפשרה כי אין בעצם חידוש הרישיון לשנת 2016 או בהעברת שם הצרכן על שם המערערת כדי לבסס או להצדיק את זכאותה להקצאה חקלאית בתקופה בה צו ההפסקה היה בתוקף או לגרוע בכל צורה ודרך מחובה חוקית החלה עליה כמי שהשתמשה במים.

במסגרת התביעה שהוגשה על ידי המשיבה לבימ"ש קמא ביקשה לחייב את המערערת בתשלום יתרת החוב עבור צריכת המים בשנים 2012 – 2015. בית משפט קמא קבע בפסק דינו כי על המשיבה מוטלת החובה לספק למערערת מים בהתאם לתעריפים הנקובים בכללי המים ואין היא רשאית לסטות מאותם כללים. נקבע כי במקרה דנן הקצאת המים לחקלאות שנקבעה למערערת בשנים שקדמו לשנת 2012 הייתה בתוקף לשנה אחת בלבד ומדובר בהקצאה שנתית שאין זכות קנויה לקבלה. על כן, נקבע כי המערערת אינה יכולה להיבנות מהעובדה כי עד לשנת 2011 נקבעה לה הקצאה של מים שפירים לחקלאות ולהמשיך וליהנות מהתעריף המוזל המקנה אותה הקצאה בשנים 2012 – 2015, כל זאת בהתעלם מהעובדה כי במהלך אותם שנים צו ההפסקה היה בתוקף וזאת אך בשל העובדה כי לא נקבעה לה כל הקצאה על ידי רשות המים. נטען כי מתן תעריף מוזל עבור מים לחקלאות יהווה פרס לצרכן שלא פעל לטפל בזיהום מקורות המים ולא הגיש ערר על צו ההפסקה לפורום המוסמך. כמו כן, הדבר יהווה קביעה דה פקטו של הקצאת מים לחקלאות מקום בו לא נתנה רשות המים הקצאה כאמור.

עוד קבע בימ"ש קמא כי העובדה שהמשיבה המשיכה לספק מים למערערת על אף מתן צו ההפסקה אינה צריכה להיזקף לחובת המשיבה, שכן שיקולי צער בעלי חיים הם אלה שמנעו מימוש צו ההפסקה לאלתר. כן נקבע כי לאורך כל הדרך המערערת ידעה כי המשך אספקת המים על אף צו ההפסקה אין משמעותו כי היא זכאית ליהנות מתעריף מופחת עבור מים לחקלאות ולאורך כל התקופה המשיבה שלחה למערערת חשבונות מים שלא לפי תעריף מים לחקלאות ומשהמערערת לא פרעה אותם במלואם פנתה אליה המשיבה במכתבי דרישה לסלק את יתרת החוב. בימ"ש קמא לא קיבל את טענות המערערת לעניין שינוי הסיווג מ"צריכה ביתית א'" ל"כל צריכה אחרת שפיר א' לא ספק" וקבע כי מדובר בתעריף זהה. כן נדחתה טענת המערערת כאילו היה על המשיבה להגיש חוות דעת מומחה לעניין סכום החוב ונקבע כי המשיבה צירפה את כל חשבונות המים לתקופה הרלוונטית לתביעה, כמו גם כרטיס חשבון בו מופיעים, בין היתר, חיובי הריבית והזיכויים השונים עבור התשלומים ששילמה המערערת על חשבון החוב מיום 01.02.12 ועד ליום 17.11.16. כן נקבע כי בניגוד לטענת המערערת החוב נושא ריבית פיגורים של החשב הכללי.

בסיכומו של דבר קיבל בימ"ש קמא את תביעת המשיבה וחייב את המערערת לשלם למשיבה סך של 1,054,071 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית פיגורים של החשב הכללי מיום 16.05.16 ועד התשלום המלא בפועל וכן הוצאות אגרה ושכ"ט עו"ד בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק.

טענות הצדדים ותמצית המחלוקת:

המערערת טוענת כי בימ"ש קמא שגה כאשר קבע כי תעריף מים לחקלאות הינו תעריף מוזל או מופחת. נטען כי מדובר בתעריף שנקבע כנכון לחקלאות ואין מדובר במתן פרס. עוד נטען כי בימ"ש קמא התעלם מטענת המערערת כי המשיבה ביקשה להתעשר על חשבון המערערת כאשר חרף קיומו של צו הפסקת אספקת המים המשיכה לספק מים לכלל התקופה מאז 2012 ועד 2015 מבלי שהפסיקה את אספקת המים או הפחיתה את כמות המים לצריכה מינימלית הכרחית, להוציא תקופה קצרה בשנת 2014 למספר חודשים בלבד. נטען כי קביעתו של בימ"ש קמא כי המשיבה המשיכה לספק מים לפי הוראת משרד החקלאות הינה קביעה שגויה וכי כמות המים שמשרד החקלאות הורה עליה היא הכמות המצומצמת שהמשיבה סיפקה מספר חודשים בשנת 2014. נטען כי התנהלות המשיבה הייתה חסרת תום לב.

כן טוענת המערערת כי בימ"ש קמא התעלם מעובדות שהוכחו או שהוסכם שאין עליהן מחלוקת, כגון העובדה שבכל השנים בהם סופקו מים על ידי המשיבה למערערת היו אלה מים שפירים לחקלאות בלבד ולא לכל מטרה אחרת; העובדה שהמערערת שילמה במהלך השנים 2012 – 2016 את כלל התשלומים לפי הצריכה בפועל שצרכה לפי תעריף חקלאות כפי שנדרשה על ידי המשיבה בחשבונות שהומצאו לה מעת לעת ובגין כך, להוציא חישובי ריבית שלא הומצא כלל על ידי המשיבה, למערערת אין כל חוב למשיבה; העובדה שצו הפסקת המים שהוצא למערערת דן בהפסקת המים ולא בשינוי הקצאה או שינוי תעריף או שינוי הסטטוס של המים; העובדה שחרף קיומו של צו הפסקה המשיכה המשיבה לספק מים מבלי להפסיק או להפחית את הכמות, להוציא תקופה קצרה בשנת 2014; העובדה שרשות המים לא הקציבה כל מים שהם למערערת במהלך השנים 2012 – 2015, לא לחקלאות ולא לכל מטרה אחרת; העובדה שהמים שסיפקה המשיבה למערערת בכל התקופות הינם אותם מים בדיוק ללא כל שוני ולא נגרם למשיבה כל נזק בתקופה משנת 2012 ועד 2016 בגין תשלום תעריף חקלאות.

המערערת טוענת עוד כי בימ"ש קמא התעלם מהעובדה שהמשיבה לא הוכיחה את הצידוק או הבסיס המשפטי לגביית תעריף לצריכה אחרת כאשר לא היה למערערת לאותן שנים כל הקצאה ורישיון צרכן וכאשר במהלך כל השנים הקודמות הייתה האספקה שסופקה למערערת של מים לחקלאות. לטענת המערערת בימ"ש קמא העמיד את השאלה העיקרית לפסק הדין בשגגה והשאלה העיקרית הייתה צריכה להיות האם זכאית המשיבה לגבות מהמערערת בעבור אספקת המים שסיפקה למערערת בניגוד לצו הפסקה שהיה קיים מאז 2.2.2012 תעריף שהינו "לכל צריכה אחרת", שהוא תעריף יקר יותר, ולא גביית "תעריף לחקלאות" הגם שהמים שסופקו בניגוד לצו הפסקת המים היו מיועדים לחקלאות. נטען כי קביעת השאלה הלא נכונה כשאלה עיקרית גרמה להיפוך נטל ההוכחה ונקבע כי על המערערת להוכיח זכאותה לתשלום תעריף חקלאות במקום שהמשיבה שהיא התובעת תצטרך להוכיח זכאותה לחייב את המערערת בתשלום תעריף "צריכה אחרת" או תעריף ביתי. נטען כי משלא הייתה למערערת הקצאה של מים בשנים הרלוונטיות, לא הייתה למשיבה זכות להחליט על גביה לפי תעריף שאינו חקלאות. המשיבה אינה מוסמכת לקבוע תעריפים למים המסופקים על ידה שלא על פי חוק המים וכללי המים.

המשיבה טוענת כי המערערת הודתה כי צרכה את המים שסיפקה לה המשיבה, הודתה כי קיבלה את חשבונות המים שנשלחו אליה מהמשיבה והודתה כי לא פרעה את חובה בחלקו הארי וכי חלקו הקטן שולם במועד מאוחר ולכן עליה לשאת בתשלומי ריבית. נטען כי פסק דינו של בימ"ש קמא הינו מקיף, יסודי ומנומק וקיבל את התביעה רק לאחר ניתוח טענות ההגנה של המערערת ודחייתן מכל וכל. נטען כי המערערת מעלה טענות עובדתיות המנוגדות לקביעות בימ"ש קמא, חלקן אף לא נטענו בבימ"ש קמא וחלקן סותר את מה שטענה המערערת בבימ"ש קמא. באשר לטענת המערערת כי אינה מחויבת לשלם עבור המים על פי התעריף הרגיל נטען כי אין ולא הייתה בידי המערערת בכל הזמנים הרלוונטיים לתובענה הקצאת מים לחקלאות, זאת נוכח החלטת הרשויות המוסמכות כי המערערת נמצאה מפרה חוק ומזהמת את הסביבה. לכן הוציא מנהל רשות המים גם צו המורה על הפסקת אספקת המים למערערת, המעיד לכשעצמו על חומרת הדברים. עם זאת, מאחר שהמערערת מנהלת משק חזירים, הורה הווטרינר המחוזי למשיבה שלא להפסיק את אספקת המים בשל חשש למותם של החזירים בצמא. המשיבה המשיכה לספק מים למערערת מתוך הנחה שהמערערת תסדיר את הטעון הסדרה מול הרשויות או תפנה את החזירים מהמקום. נטען כי אין לאפשר למערערת שלא הסדירה את העניין מול הרשויות תקופה ארוכה להרוויח ולצאת נשכרת למרות שלא קיבלה הקצאת מים לחקלאות עבור הזמנים הרלוונטיים לתובענה.

לטענת המשיבה נקבע בפסיקה פעם אחר פעם כי במצב שבו צרכן משתמש במים ללא הקצאה חקלאית יהא עליו לשלם בהתאם לתעריף "כל צריכה אחרת" גם אם הייתה לו הקצאה חקלאית בעבר. נטען כי אסור למשיבה להוציא לצרכן חשבונות בתעריף מוזל בהעדר הקצאה לחקלאות. נטען כי התעריף של "כל צריכה אחרת" הוא התעריף הרגיל, דהיינו, תעריף ברירת המחדל, על פיו דורשת רשות המים שהמשיבה תחייב את הצרכנים בגין שימוש במים, זאת אלא אם כן הודיעה רשות המים למשיבה כי נתנה לצרכן הטבה של הקצאה שנתית לחקלאות. בענייננו, לא הייתה למערערת הקצאת מים לחקלאות לזמנים הרלוונטיים ואף רשות המים הביעה דעתה באופן מפורש וחד משמעי כי יש לחייב את המערערת בנסיבות העניין בתעריף "כל צריכה אחרת" כפי שעשתה המשיבה. נטען כי המערערת ידעה לכל אורך הדרך שאין לה הקצאה לחקלאות וכן ידעה כי בהעדר הקצאה יהא עליה לשאת בתשלום על פי תעריף "כל צריכה אחרת" ולא על פי התעריף המוזל של הקצאה לחקלאות.

עוד טוענת המשיבה כי החוק קובע מפורשות כי על צרכני המים לשלם את החשבונות כפי שהם נשלחים אליהם מאת מקורות והחוק אוסר על הצרכן לעשות דין עצמי ולהחליט כיצד לפרש את חשבונות מקורות. נטען כי רשות המים לא נתנה למערערת הקצאה לחקלאות בשל מחדלי המערערת לתקן את המפגעים הסביבתיים כפי שנתבקשה ומקורות המשיכה לספק מים למערערת בשל הנחיית הווטרינר המחוזי. כן נטען כי המערערת עשתה שימוש במים בידיעה כי הדבר עומד בניגוד להוראות הדין, בידיעה כי אין לה הקצאה לחקלאות ובידיעה כי שימוש שכזה בהיעדר הקצאה יהיה כרוך בעלויות אותן תבעה מקורות ולכן אין למערערת להלין אלא על עצמה. נטען כי רק הקצאת מים לחקלאות בהתאם להחלטת רשות המים שהינה בעלת הסמכות הבלעדית לקבוע את הקצאות המים ותעריפיהן מזכה את הצרכן בתעריף המוזל של "חקלאות". בהיעדר הקצאה כאמור מחייבת המשיבה את הצרכן בהתאם לתעריף השיורי של "כל צריכה אחרת" שהינו תעריף ברירת המחדל.

באשר לטענת המערערת כי המשיבה ביקשה להתעשר על חשבונה כאשר לא הפחיתה את כמות המים לצריכה מינימלית הכרחית טוענת המשיבה כי מדובר בהרחבת חזית וכי המערערת לא טענה זאת בכתב ההגנה בבימ"ש קמא. כן נטען כי שאלת היקף וכמויות המים הדרושות למשק החזירים מעולם לא עלתה על הפרק ובכל מקרה מי שפתח את ברז המים והחליט באיזה כמות של מים לעשות שימוש הינו המערערת. כן נטען כי המשיבה עשתה הכל על מנת לנתק את המים למערערת בהתאם לצו הסגירה אך לא יכלה לעשות כן מחמת התנגדות משרד החקלאות והווטרינר הראשי שכן מדובר בהתעללות בבעלי חיים.

בכל הנוגע לטענת המערערת כאילו שילמה את התשלומים כפי שנדרשה בחשבונות שהומצאו לה טוענת המשיבה כי מדובר בטענה שאינה אמת. כל דרישות התשלום ששלחה המשיבה למערערת התבססו על תעריף "כל צריכה אחרת" אך המערערת פנתה למשיבה וביקשה לשלם חלק מן החוב ולכן המשיבה הסכימה בתום לב לקבל את הסכום החלקי תוך שהבהירה למערערת כי אין בכך כדי לפטור אותה מתשלום חובה המלא.

באשר לשיעור ריבית הפיגורים טוענת המשיבה כי שיעור הריבית בכללי תאגידי מים וביוב עומד כיום (החל משנת 2017) על 4% אולם קודם לתיקון משנת 2017 ובמועדים הרלוונטיים לתובענה סעיף 31 לכללי תאגידי מים וביוב קבע כי שיעור הריבית יהא בהתאם לריבית החשב הכללי. בנוסף, נטען כי עד לשנת 2017 כלל 31 הנ"ל בכלל לא חל על מקורות וממילא בדין החיל בימ"ש קמא את סעיף 112(ד) לחוק המים, סעיף ברירת המחדל, על הצריכה בענייננו, שכן מקורות אינה תאגיד מים וביוב.

דיון והכרעה:

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, המסמכים שצורפו ופסק דינו של בימ"ש קמא אציע לחברי להרכב לדחות את הערעור שכן לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בימ"ש קמא. אציין כי שקלתי להורות על דחיית הערעור בהתאם לתקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד – 1984. החלטתי להרחיב בהבהרת הנושא מחמת טיבה של המחלוקת והתחום שבו היא מתעוררת.

פסק דינו של בימ"ש קמא הינו מקיף, יסודי ומנומק ובית משפט קמא קיבל את התביעה רק לאחר ניתוח טענות ההגנה של המערערת ודחייתן מכל וכל. המערערת מעלה אף טענות שלא נטענו כלל בבית משפט קמא או טענות שסותרות את שטענה בבית משפט קמא. טענות אלה אין לקבל כפי שיובהר בהמשך.

צו ההפסקה שבנדון ניתן למערערת בהתאם לסעיף 20ח' לחוק המים הקובע כך:

"20ח. (א) מנהל הרשות הממשלתית רשאי לצוות על הפסקת הפקתם, הספקתם או צריכתם של מים או צמצומן, או להימנע מהקצבתם (להלן – צו הפסקה), לאדם אשר גרם לזיהום מים, או לא שעה להוראה שניתנה לו על פי הוראות סימן זה, או הפר הוראה מהוראותיו של סימן זה או תקנה או צו לפיו, לאחר שהותרה על כך, ובלבד שלא יישללו ממנו על ידי כך מי שתיה.

(ב) צו הפסקה יעמוד בתקפו כל עוד לא נפסק הזיהום, לא הוחזר המצב לקדמותו כפי שהיה לפני שנגרם הזיהום וכל עוד לא ננקטו צעדים למניעת הישנותו של זיהום המים; אולם רשאי מנהל הרשות הממשלתית לבטל את הצו, בין בתנאים ובין בלא תנאים, אם הוכח לו כי מי שאליו כוון הצו מבצע את כל הדרוש להפסקת זיהום המים, להחזרת המצב לקדמותו ולמניעת הישנותו של זיהום המים, או אם ניתנה לו מאת מי שאליו כוון הצו ערובה להנחת דעתו, לביצוען של הפעולות האמורות תוך זמן סביר.

(

(ג) היה בצו הפסקה כדי לפגוע בצרכניו של ספק שאליו כוון הצו, לא יינתן הצו אלא לאחר שמנהל הרשות הממשלתית הסדיר הספקת מים תקינה לאותם צרכנים, כל עוד הצו בתקפו ובתנאים שקבע".

(

אין חולק כי בזמנים הרלוונטיים לתובענה לא הייתה בידי המערערת הקצאת מים לחקלאות ואף לא הייתה בידיה הקצאת מים כלל, זאת נוכח החלטת הרשויות המוסמכות כי המערערת נמצאה מפרה חוק ומזהמת את הסביבה. לכן הוציא מנהל רשות המים צו המורה על הפסקת אספקת המים למערערת, המעיד לכשעצמו על חומרת הדברים. המשיבה טוענת כי מאחר שהמערערת מנהלת משק חזירים, הורה הווטרינר המחוזי למשיבה שלא להפסיק את אספקת המים בשל חשש למותם של החזירים בצמא. לכן נטען כי המשיבה המשיכה לספק מים למערערת מתוך הנחה שהמערערת תסדיר את הטעון הסדרה מול הרשויות או תפנה את החזירים מהמקום. לטענת המערערת, המשיבה לא הייתה צריכה להמשיך לספק למערערת מים לאחר שניתן צו ההפסקה או לחילופין הייתה צריכה לספק מים בכמות מצומצמת.

אמנם המסמך שצירפה המשיבה, של השירותים הווטרינריים במשרד החקלאות, אשר אוסר על הפסקת אספקת המים לחזירים, הינו משנת 2014, כטענת המערערת. יחד עם זאת, אין מקום לקבל טענות המערערת כנגד התנהלותה של המשיבה. למעשה המערערת הייתה מודעת לצו ההפסקה ולכך שאין לה הקצאת מים לחקלאות ולמרות זאת המשיכה להשתמש במים ולעשות דין עצמי כאשר שילמה רק עבור מים בתעריף "חקלאות". במקביל המערערת אף לא פעלה להסדרת ותיקון המחדל שגרם לזיהום המים בהתאם להחלטת הרשויות המוסמכות ואף לא הגישה ערר לבית הדין למים נגד צו ההפסקה, כפי שיכולה הייתה לעשות בהתאם לסעיף 20י"ח לחוק המים. ויודגש כי המערערת לא הייתה צד לערר שהוגש לבית הדין למים בעניינן של מפעילות דירים אחרות באותו אזור. רק בשנת 2015 הגישה המערערת ערר נגד החלטת רשות המים שלא לאשר הקצבת מים לחקלאות למערערת לשנים 2015 - 2016. כפי שפירט גם בימ"ש קמא בפסק הדין, ביום 06.06.16 הגיעו הצדדים להסכם פשרה במסגרת הערר, אשר קיבל תוקף של פסק דין, לפיו נקבע, בין היתר, כי רשות המים תקצה למערערת מים לחקלאות בשנת 2016, זאת כנגד קיום התחייבויות המערערת לטפל בזיהום מקורות המים משפכי דיר החזירים וכי צו ההפסקה יעמוד בתוקף מהמועד בו ניתן ועד ליום 01.01.2016. כן הוסכם בהסכם הפשרה כי אין בעצם חידוש הרישיון לשנת 2016 או בהעברת שם הצרכן על שם המערערת כדי לבסס או להצדיק את זכאותה להקצאה חקלאית בתקופה בה צו ההפסקה היה בתוקף או לגרוע בכל צורה ודרך מחובה חוקית החלה עליה כמי שהשתמשה במים.

בנסיבות אלו, צדק בימ"ש קמא כאשר קבע כי המערערת אינה יכולה להיבנות מהעובדה כי עד לשנת 2011 הייתה לה הקצאה של מים שפירים לחקלאות או מההקצאה שקיבלה החל משנת 2016. המערערת לא הייתה רשאית להמשיך ליהנות מהתעריף המוזל המקנה אותה הקצאה בשנים 2012 – 2015, שבהן היה צו ההפסקה בתוקף. כן צדק בימ"ש קמא כאשר קבע כי מתן התעריף המוזל למערערת לשנים אלו יהווה פרס לצרכן שלא פעל לטפל בזיהום מקורות המים ולא הגיש ערר על צו ההפסקה לפורום המוסמך. על כן, בצדק נקבע כי אין לאפשר למערערת, שלא הסדירה את העניין מול הרשויות תקופה ארוכה ואף לא הגישה ערר, אלא עשתה דין עצמי, המשיכה להשתמש במים כאוות נפשה ושילמה רק עבור מים בתעריף "חקלאות" על דעת עצמה, להרוויח ולצאת נשכרת למרות שלא קיבלה הקצאת מים לחקלאות עבור הזמנים הרלוונטיים לתובענה. הדבר יהווה קביעה דה פקטו של הקצאת מים לחקלאות מקום בו לא נתנה רשות המים הקצאה כאמור, כפי שקבע גם בימ"ש קמא.

לא ברורה טענת המערערת לפיה המשיבה הייתה צריכה לספק לה מים באספקה מצומצמת, שכן לא ברור כיצד הייתה אמורה המשיבה לחשב ולהחליט כמה מים יש לספק למערערת על מנת לא לפגוע בחזירים. המערערת היא זו שלא הסדירה את העניין, לא עררה נגד צו ההפסקה והמשיכה להשתמש במים כאשר היא יודעת שניתן צו הפסקה ולא ניתנה לה הקצאת מים לחקלאות ואין לה להלין בעניין זה אלא על עצמה. העובדה שהמשיבה המשיכה לספק מים למערערת אינה צריכה להיזקף לחובתה. המערערת ידעה לאורך כל הדרך כי המשך אספקת המים על אף צו ההפסקה אין משמעותו כי היא זכאית ליהנות מתעריף מופחת עבור מים לחקלאות ולאורך כל התקופה המשיבה שלחה למערערת חשבונות מים שלא לפי תעריף מים לחקלאות ומשהמערערת לא פרעה אותם במלואם פנתה אליה המשיבה במכתבי דרישה לסלק את יתרת החוב.

כפי שטענה אף המשיבה, נקבע בפסיקה פעם אחר פעם כי במצב שבו צרכן משתמש במים ללא הקצאה חקלאית יהא עליו לשלם בהתאם לתעריף הרגיל או תעריף ברירת המחדל, זאת גם אם הייתה לו הקצאה חקלאית בעבר [ראו: עח"ק 31826-04-15 מסעודין נ' רשות המים (14.05.2015); עח"ק 51535-12-14 אלנבארי נ' רשות המים (12.02.2015); עח"ק 54626-07-13 חוף התמרים עכו בע"מ נ' רשות המים (8.10.2014) (יצוין כי לעניין עח"ק 54626-07-13 הוגש ערעור לביהמ"ש העליון [ע"א 8349/14], שם הסכימו כל הצדדים כי פסק דינו של בית הדין למים יעמוד בתוקפו, אך לפנים משורת הדין הוסכם על פשרה כספית כפי שפורט בפסק הדין של בית המשפט העליון באותו עניין)].

המשיבה אינה יכולה להוציא לצרכן חשבונות בתעריף מוזל בהעדר הקצאה לחקלאות. בהתאם לכלל 2 לכללי המים מקורות לא תספק מים אלא בהתאם לתעריפים הנקובים בכללים אלה. בהתאם לכלל 5 לכללי המים החיוב בתעריפים הנקובים בכללים ייעשה בהתאם לקביעותיו של רישיון, לרבות מטרות המים המפורטות בו. כלל 7 לכללים נוקב בתעריפים לסוגי המים השונים: מים לחקלאות (הכוללים בתוכם סוגים שונים של מים כגון שפירים, שפד"ן, קולחין ומליחים); ומים לכל צריכה אחרת.

על כן, לאור כללי המים שבנדון, יש לקבל את טענת המשיבה לפיה התעריף של "כל צריכה אחרת" הוא התעריף הרגיל, דהיינו, תעריף ברירת המחדל, על פיו דורשת רשות המים שהמשיבה תחייב את הצרכנים בגין שימוש במים, זאת אלא אם כן הודיעה רשות המים למשיבה כי נתנה לצרכן הטבה של הקצאה שנתית לחקלאות. בענייננו, אין מחלוקת שלא הייתה למערערת הקצאת מים לחקלאות לזמנים הרלוונטיים ואף רשות המים הביעה דעתה באופן מפורש וחד משמעי כי יש לחייב את המערערת בנסיבות העניין בתעריף "כל צריכה אחרת" כפי שעשתה המשיבה. כאמור, המערערת אף ידעה לכל אורך הדרך שאין לה הקצאה לחקלאות וכן ידעה כי בהעדר הקצאה יהא עליה לשאת בתשלום על פי תעריף רגיל ולא על פי התעריף המוזל של הקצאה לחקלאות.

למרות זאת עשתה המערערת דין עצמי והחליטה כיצד לפרש את החשבונות שנשלחו אליה על ידי המשיבה, זאת בידיעה שאין לה הקצאה לחקלאות ובידיעה כי שימוש שכזה בהיעדר הקצאה יהיה כרוך בעלויות אותן תבעה מקורות. לכן אין למערערת להלין אלא על עצמה. רק הקצאת מים לחקלאות בהתאם להחלטת רשות המים, שהינה בעלת הסמכות לקבוע את הקצאות המים ותעריפיהן, מזכה את הצרכן בתעריף המוזל של "חקלאות". בהיעדר הקצאה כאמור מחייבת המשיבה את הצרכן בהתאם לתעריף השיורי של "כל צריכה אחרת" שהינו תעריף ברירת המחדל והמשיבה אינה יכולה על דעת עצמה לחייב את הצרכן בתעריף חקלאות בהעדר הקצאה. על כן, יש לדחות טענות המערערת בדבר העדר הוכחה מצד המשיבה לחוקיות דרישות התשלום ואין להתערב בקביעותיו של בימ"ש קמא לעניין זה.

באשר לטענת המערערת כי המשיבה ביקשה להתעשר על חשבונה כאשר לא הפחיתה את כמות המים לצריכה מינימלית הכרחית, יש לקבוע כי שאלת היקף וכמויות המים הדרושות למשק החזירים מעולם לא עלתה על הפרק ובכל מקרה מי שפתח את ברז המים והחליט באיזה כמות של מים לעשות שימוש הינו המערערת. אין מחלוקת על כך שהמשיבה לא יכלה לנתק את המים בהתאם לצו הסגירה וזאת מחמת התנגדות משרד החקלאות והווטרינר הראשי שכן מדובר בהתעללות בבעלי חיים. הדברים אף עולים מחליפת המכתבים שצורפו לתצהירי המשיבה בבימ"ש קמא. על כן, יש לדחות גם טענות אלה של המערערת. בכל מקרה, כאמור לעיל, אין לקבל טענות המערערת כנגד התנהלות המשיבה בנסיבות העניין.

יש לדחות את טענת המערערת כאילו שילמה את התשלומים כפי שנדרשה בחשבונות שהומצאו לה. כפי שהוכח בבימ"ש קמא, כל דרישות התשלום ששלחה המשיבה למערערת התבססו על תעריף "כל צריכה אחרת" אך המערערת פנתה למשיבה וביקשה לשלם חלק מן החוב ולכן המשיבה הסכימה בתום לב לקבל את הסכום החלקי תוך שהבהירה למערערת כי אין בכך כדי לפטור אותה מתשלום חובה המלא. כאמור לעיל, המערערת הייתה בהחלט מודעת לכך שההקצאה החקלאית שהייתה ברשותה בעבר אינה בתוקף עוד. אין מחלוקת על כך שהמערערת לא הגישה ערר לבית הדין למים על החלטת רשות המים שלא להעניק לה מים לחקלאות בשנים הרלוונטיות לתובענה ומדובר בהחלטות חלוטות. המערערת פנתה לבית הדין למים רק בנוגע להחלטות רשות המים שלא להעניק לה הקצאות מים לחקלאות לשנים 2015 – 2016 וכאמור לעיל הצדדים הגיעו להסכם פשרה במסגרת הערר, אשר קיבל תוקף של פסק דין, לפיו נקבע כי רשות המים תקצה למערערת מים לחקלאות בשנת 2016, זאת כנגד קיום התחייבויות המערערת לטפל בזיהום מקורות המים, אך צו ההפסקה נשאר בתוקף עד ליום 01.01.2016 והוסכם כי אין בעצם חידוש הרישיון לשנת 2016 או בהעברת שם הצרכן על שם המערערת כדי לבסס או להצדיק את זכאותה להקצאה חקלאית בתקופה בה צו ההפסקה היה בתוקף או לגרוע בכל צורה ודרך מחובה חוקית החלה עליה כמי שהשתמשה במים. יש לקבל גם את טענת המשיבה כי עצם פנייתה של המערערת בדרישה לקבל הקצאה לשנת 2015 מהווה לכשעצמה הודאת בעל דין כי יש צורך בקבלת הקצאה ולא ניתן ליהנות באופן אוטומטי ומתמשך מהקצאה שניתנה בשנים עברו בטענה כי "המים הם אותם מים".

לא ניתן גם לקבל טענות המערערת כי החזיריה שברשותה לא זיהמה את המים, זאת כאשר המערערת מעולם לא הגישה ערר על צו הפסקת אספקת המים והצו הפך לחלוט. כפי שציין בימ"ש קמא בפסק דינו, יתר המגדלים שקיבלו באותו מועד צווי הפסקה הגישו לבית הדין למים ערר כנגד הצווים, אך המערערת לא מצאה לנכון להצטרף לאותם הליכים. כמו כן ציין בימ"ש קמא כי המערערת אף לא ניסתה לבטל את צו ההפסקה על ידי המצאת חוו"ד של המשרד להגנת הסביבה לפיה הטיפול במי השופכין של החזיריה אינו גורם לזיהום מקורות המים, כפי שנקבע בצו ההפסקה גופו. על כן, אין לקבל כעת טענות המערערת כי החזיריה לא זיהמה את המים.

אשר על כן, לאור המפורט לעיל אציע לחברי ההרכב לדחות את הערעור שכן לא מצאתי מקום להתערב בפסק דינו של בימ"ש קמא.

גם באשר לשיעור ריבית הפיגורים יש לקבל טענת המשיבה ואין להתערב בקביעתו של בימ"ש קמא כי יש להחיל את סעיף 112(ד) לחוק המים, סעיף ברירת המחדל, על הצריכה בענייננו. לכן אין מקום להתערב גם בשיעור ריבית הפיגורים שנקבעה על ידי בימ"ש קמא.

סיכום:

על כן, לאור האמור, יש להורות על דחיית הערעור על כל חלקיו ולחייב את המערערת בהוצאות המשיבה ובשכר טרחת עורכי דינה בסכום כולל של 25,000 ₪. הסכום ישולם בדרך של העברת הפיקדון שהפקידה המערערת, בסכום של 15,000 ₪, לידי המשיבה באמצעות ב"כ. יתרת החיוב תשולם בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא החוב הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום המלא בפועל.

השופטת ב. טאובר:

אני מסכימה.

השופט נ. ג'השאן:

אני מסכים.

הוחלט לדחות את הערעור ולחייב את המערערת בהוצאות המשיבה כמפורט בפסק דינו של האב"ד.

המזכירות תשלח פסק דין לב"כ הצדדים.

ניתן היום, כ"ז אדר ב' תשע"ט, 03 אפריל 2019, בהעדר הצדדים.