תביעת שיבוב בגין נזקים שנגרמו לרכב שבוטח על ידי התובעת בתאונה בה היה מעורב רכב הנתבעת 2 שהיה נהוג על ידי הנתבע 1.

לפי הנטען בכתב התביעה, בעת שהמתין רכב התובעת להכנס לחניה, רכב הנתבעים נסע לאחור ופגע בו.

הנתבעים טענו להגנתם כי נהג רכב התובעת לא המתין כדי ששער החנייה ייפתח אלא העמיד את הרכב לאורכו של השער במקום אסור לחניה או לעצירה, וכך חסם את היציאה מהחניון שהיה צפוף מאד. עוד טענו כי רכב התובעת נפגע קלות בדלת הקדמית ימנית ולא בכל חלק אחר שנטען בחוות דעת שצורפה לכתב התביעה. עוד נטען כי הרכב נבדק על ידי שמאי כחודש לאחר המקרה וייתכן כי נגרמו נזקים נוספים לרכב מאז המקרה ועד הבדיקה.

לאחר ששמעתי את עדויות נהג התובעת והנתבע 1 מצאתי כי דין התביעה להתקבל.

בחקירה הנגדית אמר הנתבע 1:

ש. אני מפנה אותך לסעיף 9 לתצהירך ומצטט. אתה אמרת שהוא אשם בתאונה.

ת. אני לא אומר שהוא אשם בתאונה, אלא שיש לו אשם תורם בתאונה. שנינו גרמנו לתאונה. הוא עמד שם, ואני בעצמי לא ראיתי שהשער נפתח..

ש. אתה טוען שבגלל שהוא עמד שם וחסם את המעבר שלך, לכן הוא אשם בתאונה באופן חלקי?

ת. כן.

ש. יש דרך אחרת שאתה יכול ללמד אותנו איך נכנסים לחניון של יורוקום?

ת. אני לא אחראי על החניון של יורוקום.

בניגוד לנטען בכתב ההגנה, נטל על עצמו הנתבע 1 אחריות, אך טען לאשם תורם. אלא שלא מצאתי לייחס לנהג התובעת כל אשר תורם.

נהג התובעת עמד והמתין שהמחסום ייפתח כדי להכנס לחניון. ברי כי כל עוד המחסום סגור אזי לא יכול להיות מגע בין שני כלי הרכב המעורבים. מגע כזה ייתכן רק לאחר פתיחת המחסום, כפי שאכן קרה.

הנתבע 1 מאשר בדבריו כי רכב התובעת עמד וכי הוא, הנתבע 1, לא ראה את המחסום נפתח. בשום מקום לא טען כי רכב התובעת נסע או זז. מכאן המסקנה כי התאונה נגרמת כאשר רכב הנתבע 1 מתחיל בנסיעה לאחור ופוגע ברכב התובעת בעודו עומד. תהא צורת עמידתו של הרכב אשר תהא, אין בכך כדי להפחית את אחריותו של הנתבע 1 או לייחס אשם תורם כלשהו לנהג התובעת. היה על הנתבע 1 לנסוע לאחור בזהירות, בהתחשב בתנאי הדרך והמקום, ולהימנע מפגיעה ברכבים אחרים, ובכלל זה רכב התובעת. רכב התובעת לא עמד סתם אלא המתין לפתיחת השער כדי להכנס, ולכן אני דוחה את טענת הנתבעים כי הוא העמיד את רכבו במקום אסור לחניה או עצירה.

באשר לנזק, הרי שהוא הוכח בחוות דעת ובמסמכים שלא נסתרו. הטענה כי ייתכן ורכב התובעת ניזוק בין מועד המקרה לבין מועד בדיקת השמאי לא הוכחה. הנתבעים גם לא הוכיחו כי הנזק שנגרם לרכב התובעת, לא יכול היה להגרם. לא הובאה חוות דעת מומחה של בוחן תאונות דרכים כדי להראות כי סוג הנזק והיקפו אינם סבירים או בלתי אפשריים בנסיבות המקרה.

לאור האמור, התביעה מתקבלת.

אני מחייב את הנתבע 1 בתשלום 23,287 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה מיום הגשת התביעה ובתוספת אגרת משפט כפי ששולמה, שכר עדות ככל שנפסק ושכ"ט עו"ד בשיעור 4500 ₪ .

התביעה כנגד הנתבעת 2 נדחית, מאחר ולא נהגה ברכב בעת המקרה. איני פוסק לה הוצאות שכן לא טרחה להתייצב לדיון אף שהיא בעלת דין.

בתוך 14 יום יש לשלם את המחצית השנייה של האגרה.

ניתן היום, ט"ו חשוון תשפ"ב, 21 אוקטובר 2021, בהעדר הצדדים.