1. מונחת לפני תביעה כספית בסך 7,500 ₪ שהגיש התובע כנגד הנתבעת בשל מקרה של אי עצירת אוטובוס של הנתבעת בתחנה.

לטענת התובע, ביום 18.10.18 המתין בתחנה שליד בית הספר ברנר בפתח תקווה, כאשר בכוונתו להגיע לתחנת וולפסון עין גנים. לטענתו, בשעה שהמתין, חנו כ-20 מטרים לפני התחנה רכב טרנזיט ואוטובוס. עת הגיע האוטובוס לתחנה, בשעה 14:23, עצר בסמוך לטרנזיט וכנראה הוריד נוסע ואז המשיך בנסיעה ללא עצירה בתחנה. לטענת התובע, לא הייתה כל מניעה שהאוטובוס יעצור בתחנה והיה די מקום בין הרכבים שחנו בסמוך לתחנה לבין התחנה, ולראיה, אוטובוסים של קווים אחרים שחלפו במקום, אכן עצרו בתחנה. התובע טוען, כי בעת שהמתין לאוטובוס היה בדרכו לטיפול פיזיותרפיה בגין ניתוח שעבר והחמצת האוטובוס אילצה אותו להזעיק את אשתו, שהייתה טרודה באותה עת בהכנת סדנאות, כאשר בסופו של דבר הגיע באיחור לטיפול, והטיפול קוצר למחצית השעה. התובע מדגיש את עוגמת הנפש שנגרמה לו והכאבים שחווה, עקב עמידתו זמן ממושך בתחנה, לשווא, ולאחר מכן בהמתנה לאשתו, שהוזעקה מביתם על מנת להסיעו.

1. הנתבעת טוענת בכתב ההגנה שהגישה, כי האוטובוס אכן עצר בתחנה ולראיה מציגה דוחות שמהם עולה, כי נוסע אחד אכן עלה על האוטובוס בתחנה. לטענתה, לא יכול היה האוטובוס לעצור בתחנה עקב הרכבים שעמדו במקום ולפיכך עצר מטרים ספורים לאחר התחנה. עוד טוענת הנתבעת, כי הנזק הנתבע הינו מוגזם ולא מגובה בראיה.
2. ביום 20.1.19 התקיים לפני דיון, שאליו לא התייצבה הנתבעת. נוכח האמור, ניתן פסק דין בהעדר הגנה. הנתבעת הגישה בקשה לביטול פסק הדין ודיון נקבע להיום, תוך שהורתי כי בדיון תתברר התביעה לגופה.

אדון להלן תחילה בבקשה לביטול פסק דין ולאחר מכן בתובענה לגופה;

הבקשה לביטול פסק דין

1. כאמור, ביום 20.1.19 ניתן פסק דין בהעדר הגנה כנגד הנתבעת. לטענת הנתבעת, נציגה לא התייצב לדיון במועד עקב עומסי תנועה חריגים. ואולם, הנתבעת לא טרחה להודיע לתובע או לבית המשפט כי הינה מאחרת לדיון והתובע התייצבה לשווא לאותו דיון. בנסיבות אלה אין מקום להורות על ביטול פסק הדין מחובת הצדק. בצד האמור, רשאי בית המשפט לשקול לבטל את פסק דין שניתן בהעדר הגנה, תוך איזון בין סיבת המחדל וסיכויי ההגנה. לעניין המשקל היחסי של שני השיקולים, מאחר שביטול פסק דין שניתן בהעדר הגנה כרוך בזכות החוקתית לגישה לערכאות, הרי משלא מדובר בזלזול בוטה של המבקש כלפי בית המשפט מכוח חובתו כבעל דין, לא יכולה להיות מחלוקת בדבר משקלו היחסי העדיף של השיקול השני. לאור האמור, יש לבחון בעיקר סיכויי ההצלחה בהגנה. הלכה היא כי אין הנתבע חייב להראות הגנה איתנה ובטוחה, אלא ניתן להסתפק לצורך הליך זה בהגנה אפשרית בלבד.

לטענת הנתבעת דין התביעה להידחות, באשר האוטובוס אכן עצר בתחנה.

די למעשה בטענה שהועלתה כדי להוות הגנה אפשרית, המצדיקה במידת ההוכחה הנדרשת בשלב זה, להורות על ביטול פסק הדין.

בצד האמור על הנתבעת לשאת בהוצאות התייצבותו המיותרת של התובע לדיון בסך של 400 ₪.

יש לדון בתובענה לגופה.

המסגרת הנורמטיבית

1. כאמור, התביעה שלפניי הוגשה בעקבות נזקים שנגרמו לתובע בעקבות אי עצירת אוטובוס הנתבעת בתחנה. ואמנם, הפסיקה הכירה באי עצירת אוטובוס בתחנה, איחור בהגעה של אוטובוס, וביטול קווי אוטובוס כהפרת חובה חקוקה המקימה לניזוק זכות לפיצוי בגין הנזק שנגרם לו. לצד זאת, הכירה הפסיקה בכך כי לעיתים רבות הנזק מתמצה באי הנוחות שבאיחור, וכי לא ניתן לפצות בגין הנזקים המשניים שיכולים להיגרם כגון איחור לעבודה, איחור לפגישה, איחור לטיסה וכד', משום שיהיה בכך פריצת גבולות האחריות של מזיקים באופן שיציפו את בתי המשפט בתביעות מסוג זה. על כן, נקבע בפסיקה, כי גם אם לא עמדה חברת התחבורה בתנאי הרישיון – והדבר צריך שייבדק בידי משרד התחבורה – יש להגביל את היקף החובה לפיצוי. בסופו של יום, כל מקרה בפסיקה נבחן לגופו, ומעבר לפיצוי בגין אי הנוחות שנגרמה מההפרה שנפסק בדרך כלל על הצד הנמוך, בתי המשפט דרשו הוכחת נזקים אחרים שנתבעו ובהתאם קבעו את גובה הפיצוי. ברוב פסקי הדין גובה הפיצוי נע בין 500 ₪ ל- 1000 ₪ להפרה.

מן הכלל אל הפרט

1. בענייננו, נחה דעתי כי עלה בידי התובע להוכיח, במידת הראייה הנדרשת בהליך אזרחי, כי אוטובוס הנתבעת אכן לא עצר בתחנה וזאת בניגוד לפרסומיה של הנתבעת ובניגוד לתנאי הרישיון.

ויובהר. התובע העיד, כי האוטובוס עצר לפי הרכבים שחנו בסמוך לתחנה, וכי המשיך בדרכו מיד לאחר מכן, הגם שלא הייתה מניעה מבחינתו לעצור בתחנה. לא מצאתי כל סיבה לפקפק בעדותו של התובע לפני, אשר נתמכה בצילומים מזמן אמת. נציג הנתבעת העיד, אמנם, בדיון, כי האוטובוס עצר לאחר התחנה ואף העלה נוסע, אולם כנגד גרסה זו עומדת גרסת התובע, כאשר נהג הנתבעת לא הובא למתן עדות. אוסיף, כי העובדה שנוסע אחד בלבד עלה בתחנה תומכת, דווקא, בגרסת התובע, שכן העובדה שהאוטובוס עצר כברת דרך לפני התחנה ולא בתחנה עצמה יכולה להסביר על שום מה עלה רק בידי נוסע אחד בלבד להעלות על האוטובוס.

1. אשר לפיצוי. התובע תיאר בכתב התביעה את התחושה הקשה שחש, כאשר נהג האוטובוס המשיך בדרכו מבלי לעצור בתחנה. עוד תיאר, כי היה בדרכו לטיפול פיזיותרפיה, אשר קוצר משמעותית עקב הגעתו באיחור. התובע עותר לפיצוי שיישקף את עוגמת הנפש והכאב שחש, כמו גם את בזבוז הזמן של אשתו, שנאלצה להסיעו לטיפול וזאת בשעה שהייתה טרודה בעבודתה. כאמור לעיל, הנתבעת אינה יכולה להיות אחראית להשלכות הכספיות של האיחור, שאם לא כן אין גבול לפיצוי הכספי שתצטרך לשאת בו לגבי כל אחד ואחד מנוסעיה בהתאם להשלכות האיחור לגביו (כאמור החמצת טיסה, החמצת פגישה, החמצת עסקה, החמצת לימודים, איחור לגן הילדים וכו').

נוכח האמור, ובשקלול כלל הנסיבות, מצאתי לפסוק לתובע פיצוי בסך 1,000 ₪.

התוצאה:

1. אשר על כן אני מורה לנתבעת לשלם לתובע פיצוי בסך 1,000 ₪. לפיצוי בסך 1,000 ₪ יתווספו הוצאות משפט בסך 1,000 ₪. למען הסר ספק, סכום ההוצאות כולל גם את ההוצאות שפסקתי בגין אי התייצבות הנתבעת לדיון הקודם.

בסה"כ תשלם הנתבעת לתובע סך 2,000 ₪, וזאת בתוך 30 ימים מהיום.

מי מהצדדים שאינו מרוצה מתוצאת פסק הדין רשאי לפנות תוך 15 ימים מהיום לבית המשפט המחוזי בלוד ולבקש רשות להגיש ערעור על פסק הדין.

ניתן היום, ל' ניסן תשע"ט, 05 מאי 2019, בהעדר הצדדים.