לפני תביעה לנזקי גוף בהתאם להוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה – 1975 (להלן: החוק ).

רקע

1. התובע יליד 1983 טוען כי נפגע בתאונה שאירעה ביום 28/2/2016. על פי הנטען בכתב התביעה ביום התאונה תוך כדי נסיעה ברכב שהיה מבוטח על ידי הנתבעת בביטוח חובה, עצר הרכב בצידי הדרך כשהוא מונע, התובע ירד ממנו על מנת לשתות מים ותוך כדי סגירת תא המטען הוא נחבל באצבע מס' 2 בכף יד ימין. התובע הגיש את תביעתו כנגד מבטחת הרכב והנוהג בו על פי הוראות החוק.

הנתבעת מס' 2 כפרה בנסיבות אירוע התאונה וטענה שגם אם יוכח אירוע התאונה נסיבותיו אינן מהוות תאונת דרכים על פי הוראות החוק. בשלב קדם המשפט מיניתי מומחה בתחום האורטופדי פרופ' שלום שטהל – על חשבון התובע בשל המחלוקת בשאלת החבות – שקבע כי בעקבות האירוע הנטען נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 12.5%.

ביום 11/12/2019 הוריתי לצדדים לסכם את טענותיהם - על סמך הגרסה המועלית בכתב התביעה - בשאלה האם מדובר בתאונת דרכים, זאת מבלי שהנתבעת תודה בנסיבות המתוארות שם. לכן פסק הדין יתמקד בשאלה האם הנסיבות המתוארות בכתב התביעה מהוות תאונת דרכים אם לאו.

התנהלות התובע וטענות הצדדים

2. התובע בסיכומיו שינה את החזית וטען לעובדות אחרות מאלו שנטענו בכתב התביעה זאת מבלי לקבל כל רשות מטעם בית המשפט. לטענתו לאחר עצירת הרכב בצידי הדרך על מנת לאפשר לנוסע אחר לעשות את צרכיו ולתובע לשתות מבקבוק שהיה מונח בתא המטען, ביקש הנוסע השני לעלות לרכב על מנת להמשיך את הנסיעה, הוא הבחין כי הדלת האחורית של הרכב פתוחה, ועל כן על מנת לאפשר את המשך הנסיעה באופן מידי הוא טרק את הדלת האחורית, מבלי לשם לב כי חלק מאצבעות ידו של התובע מונחות על המשקוף, וכתוצאה מכך נפגע התובע באצבעותיו.

בהחלטה מיום 14/1/20 הוריתי לתובע לסכם אך ורק על סמך הגרסה המועלית בכתב התביעה ואפשרתי לו להגיש סיכומים מתוקנים בתוך 7 ימים. כמו כן , בהחלטה זו הדגשתי את העבודה כי התובע ניסה בעבר להגניב לתיק בית המשפט, בכתב תביעה מתוקן, עובדות חדשות כאמור לעיל מבלי לקבל רשות בית המשפט, כאשר הרשות לתקן היה בעניין אחר והוא צירוף הנוהג ברכב, הא ותו לא. התובע שב והגיש סיכומים מתוקנים אך לא פעל בהתאם להחלטת בית המשפט והפעם טען כי ירד לשתות מים מבקבוק שהיה מונח בתא המטען ..."לאחר מכן ולצורך המשך הנסיעה ומאחר והדלת האחורית של הרכב לא יכולה להיות פתוחה בזמן המשך הנסיעה והיא הייתה חייבת להיות סגורה על מנת למנוע סיכון תעבורתי, נטרקה הדלת האחורית על אצבעות ידו שהייתה מונחת על משקוף הדלת וכתוצאה מטריקת הדלת נפגע ...באצבע היד שלו....". למותר לציין כי בכתב התביעה נטען כי הפגיעה באצבעות היא כתוצאה מסגירת תא המטען. כעת משניתנה הזדמנות לתובע לתקן את סיכומיו ולטעון את הטענות לפי הגרסה המועלית בכתב התביעה והוא ממאן לעשות כן אתן את פסק דיני על סמך הגרסה בכתב התביעה בלבד.

התובע טוען כי הפעולה ממנה נפגע מהווה חלק מהנסיעה שכן מתקיימת קירבה בזמן ובמקום בין הפעולה ממנה נפגע לנסיעה. עוד נטען כי הפעולה היא למטרות תחבורה שכן הרכב אינו יכול לשמש לייעודו התחבורתי כשהדלת האחורית פתוחה. פעולת סגירת הדלת אף עונה אחר מבחן הסיכון התחבורתי. עוד נטען כי על פי הפסיקה של בית משפט העליון שניתנה לאחרונה הפעולה של סגירת הדלת היא שלב של הכנה לנסיעה וחלק אינטגרלי מהנסיעה. עוד נטען בסיפא לסיכומים שברור שהפגיעה לא אירעה מהדלת האחורית של הרכב בעת פריקה או טעינה של מטעם רכב אלא הפגיעה בעת פעולת לוואי לנסיעה.

3. הנתבעת בסיכומיה מתנגדת לשינוי החזית העובדתי בסיכומי התובע. לגוף הדברים הנתבעת טוענת כי הפעולה ממנה נטען שהתובע נפגע אינה חיונית לנסיעה בהתאם למבחן הפיסי שנקבע בבית משפט העליון. פעולת השתייה אינה מהווה אף שימוש מוכר בהתאם להוראות החוק. גם הוצאה והכנסת חפצים אישיים לרכב אינה מהווה שימוש מוכר על פי חוק.

הכרעה ודיון

4. לאחר ששקלתי טענות הצדדים הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות שכן האירוע המתואר בכתב התביעה אינו מהווה תאונת דרכים כמשמעות מושג זה בחוק.

בהתאם להוראות סעיף 1 לחוק הגדרת תאונת דרכים בחוק היא כדלקמן:

"תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה; יראו כתאונת דרכים גם מאורע שאירע עקב התפוצצות או התלקחות של הרכב, שנגרמו בשל רכיב של הרכב או בשל חומר אחר שהם חיוניים לכושר נסיעתו, אף אם אירעו על-ידי גורם שמחוץ לרכב, וכן מאורע שנגרם עקב פגיעה ברכב שחנה במקום שאסור לחנות בו או מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש כאמור לא שינה הרכב את ייעודו המקורי; ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שאירע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי;

בשלב ראשון יש לבחון האם התקיימו ששת יסודותיה של ההגדרה הבסיסית של תאונת דרכים כמשמעה בחוק: (1) מאורע; (2) נזק גוף; (3) עקב; (4) שימוש; (5) ברכב מנועי; (6) למטרות תחבורה (ראו: רע"א 8061/95 יצחק עוזר נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532; להלן: עניין עוזר ). במידה ואחד או יותר מהיסודות הנ"ל לא התקיים לא ייסתם הגולל על התביעה כמשמעה בחוק הפיצויים אם כי יזדקק ביהמ"ש לשלב השני שבו יבחן האם עסקינן במקרה הנופל לאחת מהחזקות המרובות. היה והמקרה נופל אל גדר אחת החזקות המרבות שקבועות בחוק, הרי ענייננו בתאונת דרכים אף בהעדר התמלאות מרכיבי ההגדרה הבסיסיים. בשלב האחרון ביהמ"ש יזקק לבחון האם מדובר בחזקה "ממעטת" שכניסה לגדר תחולתה מוציא את האירוע מההגדרה של תאונת דרכים (ראו: עניין עוזר לעיל).

5. על מנת שאדם יחשב למשתמש ברכב יש להצביע על שימוש מוכר הקבוע במסגרת הגדרת השימוש בסעיף 1 לחוק. נקבע כי הרשימה הקבועה בחוק היא רשימה סגורה ואם לא ניתן להצביע על שימוש מוכר אזי הנפגע לא יחשב למי שעשה שימוש ברכב (ראו: רע"א 5099/09 חסן נביל נ. הדר חברה לביטוח בע"מ [פורסם בנבו] להלן: עניין חסן נביל ). ברע"א 9112/06 ביטוח חקלאי אגודה שיתופית מרכזית בע"מ נ' המוס לביטוח לאומי [פורסם בנבו] נפסק "שעל מנת שיוכר הנפגע כ'נוהג', נדרש כי הימצאותו מחוץ לרכב קשורה בטבורו לא סתם לשימוש כי אם לשימוש מוכר – מבין השימושים המנויים בסעיף 1 לחוק". נשאלת השאלה האם התובע עשה שימוש מוכר ברכב בעת התאונה?

התובע טוען כי הפעולה ממנה נפגע מהווה למעשה פעולת נסיעה. לאחרונה ניתן פסק דין בבית משפט העליון שם הנסיבות היו של נפגע שסיים את הנסיעה והחנה את רכבו בנמל התעופה בן גוריון, ניגש לפתוח את דלת המושב האחורי, על מנת להוציא מטען אישי ואז נסגרה דלת המושב האחורי על ידו (ראו: רע"א 8744/18 מדינת ישראל נ' פלוני [פורסם בנבו]). נטען כי הפעולה ממנה נפגע התובע הייתה חלק מהירידה מהרכב. נקבע כי יש להפעיל מבחן כפול ומצטבר על מנת לבחון האם הפעולה היא חלק מהירידה או העלייה לרכב: הראשון, האם הפעולה עונה אחר הדרישה פיסית; המבחן השני דורש כי רק פעולות שהן חלק אינטגרלי וטבעי מהנסיעה יבואו בגדר מונח זה. עוד נקבע כי רק פעולות החיוניות במובן "הפיסי" לביצוע הנסיעה יבואו בגדרי המונח נסיעה. פסיקה קודמת שהתוותה מבחן זה היא פסיקה בה נקבע כי סריקה ביטחונית של אוטובוס אינה יכולה להיחשב כחלק מהשימוש של "נסיעה" מאחר ואינה עונה אחרי הדרישה הפיסית (ראו: רע"א 9084/05 אג"ד בע"מ נ' ינטל [פורסם בנבו]). על המבחן הפיסי חזר בית משפט העליון בעניין חסן נביל שהובא לעיל שם התובע נפגע תוך כדי קשירת מטען וטען כי פעולה זו היא חלק מהנסיעה. הטענה נדחתה מאחר והמבחן הפיסי לא התקיים.

6. בבואי ליישם את הכללים הנ"ל על ענייננו אני סבור שפתיחת תא המטען לצורך הוצאת בקבוק, הוצאת הבקבוק ולבסוף סגירת תא המטען אינן מהוות שרשרת פעולות החיוניות לצורכי הנסיעה ואינן פעולות הכרחיות שבלעדיהן הרכב אינו מסוגל לנסוע מהבחינה הפיסית. יתרה מכך פעולות אלו אינן מקיימות את התנאי שהפעולות צריכות להיות חלק טבעי ואינטגרלי מפעולת הנסיעה ברכב. בנוסף לא מתקיימות מטרות תחבורה שכן אדם המבקש להרוות את צימאונו אין בינו ובין מטרות תחבורה מאומה. במאמר מוסגר אציין כי גם העובדות החלופיות להן טוען התובע בסיכומיו אנין מקיימות אחרת המבחן הפיסי שכן הרכב יכול לנסוע – מהחינה הפיסית - בין אם הדלת פתוחה או סגורה. להבדיל לדוגמא אם בלם היד מורם הרכב לא יכול לנסוע מהבחינה הפיסית. אולם הערה זו היא למעלה מהצורך.

מכל הטעמים לעיל אני סבור שהמקרה המתואר בכתב התביעה אינו מהווה תאונת דרכים ודין התביעה להיות מסולקת על הסף בהעדר עילת תביעה.

התוצאה

7. בשים לב לאמור לעיל אני מורה על דחיית התביעה. התובע יישא בהוצאות הנתבעת מס' 2 בסך של 1,500 ₪.

מזכירות בית המשפט תמציא העתק מפסק הדין לבאי כוח הצדדים.

ניתן היום, כ"ה טבת תש"פ, 22 ינואר 2020, בהעדר הצדדים.