לפני בקשה להארכת מועד להגשת בקשה להישפט.

למבקש נרשם ביום 7.11.17 דו"ח בגין החזקת כלב מסוכן ללא רישיון. ביום 28.10.18 הגיש המבקש בקשה להארכת מועד להישפט. בבקשתו טען כי החל בתהליך קבלת רישיון לכלב ובמתן חיסונים, אך בשנת 2018 הכלב ברח וכיום אינו בחזקת המבקש. בחודש פברואר 2018 נדהם המבקש לקבל הודעת תשלום קנס בשל החזקת כלב ללא רישיון. המבקש הגיש בקשה להישפט, אך לא קיבל תשובה ונאמר לו כי הבקשה הוחזרה לשולח. המבקש טוען כי אין מקום להענישו בגין כלב שברח.

המשיבה מתנגדת לבקשה וטוענת כי הדו"ח ניתן כדין, שכן במועד מתן הדו"ח הכלב היה בחזקת המבקש, ואין שום משמעות לכך שהכלב ברח בשנת 2018. מדובר בכלב מגזע מסוכן אשר היה בחזקתו של המבקש משנת 2016, ואם הכלב ברח הדבר מהווה סכנה לציבור משום שהכלב אינו מסורס. המבקש דחה מספר פעמים את סירוס הכלב, ובסופו של יום לא סירס אותו ועל כן קיבל את הדו"ח.

בתשובה טוען המבקש, כי לא יכול היה להמשיך בסירוס, שכן הכלב אינו בחזקתו.

דין הבקשה להידחות.

סעיף 229 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982 קובע כי בקשה להישפט יש להגיש בתוך 90 יום ממועד המצאת הודעת הקנס. סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב-1982, מעניק לבית המשפט סמכות לדון בבקשה להישפט שלא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה או בשל נימוקים אחרים שיפורשו בהחלטה.

בעניין זה נפסק, כי הואיל ומדובר בעבירה מסוג "ברירת משפט", יש להראות כי האיחור בהגשת הבקשה להישפט נובע מסיבות סבירות, שכן הנחת היסוד של המחוקק בעבירות מסוג זה היא כי הנאשם כלל אינו מעוניין להישפט בגין מעשיו. שונה מצב זה ממקרה בו לנאשם זכות להישפט מלכתחילה, כברירת מחדל, וניתן פסק דין בהיעדרו, שאו אז ישנו מקום לשקול ביתר שאת אם ישנו מקום לבטל את הרשעתו (ראו רע"פ 1260/09 סעיד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 2.6.2009)). לפי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 בית המשפט רשאי, לקיים את המשפט גם אם הנאשם ביקש להישפט באיחור, ובלבד שקיימים נימוקים מיוחדים שיפורטו בהחלטה. הדרישה לנימוקים מיוחדים אינה בגדר סרח עודף מילולי מיותר; היא באה להקנות להחלטה להתיר שפיטה באיחור, הצדקה מהותית. דרישה זו לנימוקים מיוחדים מצמצמת את שיקול דעת בית המשפט, וזאת על מנת לא לפגוע בתכליות המיוחדות העומדות בבסיס קיומם של סדרי הדין המיוחדים בעבירות מסוג "ברירת משפט". אכן לכל אדם הזכות ליומו בבית המשפט, ואולם זכות זו אינה מוחלטת ומולה עומדים זכויות ואינטרסים נוגדים. מתן אפשרות במקרים מסוימים להרשיע אדם בהיעדרו או למנוע ממנו להישפט במקרים מסוימים משקפת את "האיזון אותו קבע המחוקק בין זכותו של הנאשם לנכוח במשפטו לבין הצורך בניהול יעיל של ההליך המשפטי" (ע"פ 4808/08 מדינת ישראל נ' מנחם (טרם פורסם, 6.1.2009)). (רע"פ 329/10 סדגר נ' משטרת ישראל (פורסם בנבו) (27/1/10).

במקרה זה, המבקש טוען כי הגיש את הבקשה להישפט במועד, אך בחלוף זמן מה התברר לו כי הבקשה הוחזרה לשולח, וזאת מבלי שהוחזרה אליו. ואולם, טענות המבקש בעניין זה נטענו מבלי שצורפה אליהם כל אסמכתא המעידה כי אכן הוגשה בקשה להישפט במועד. כך גם המבקש לא הבהיר באיזה מועד נודע לו כי הבקשה לא הגיעה למענה. שהמבקש לא הוכיח כי הגשת הבקשה באיחור נבעה מסיבות אשר לא היו תלויות בו ואשר מנעו ממנו את הגשת הבקשה במועד הקבוע בחוק, אין מקום להיעתר לבקשה להארכת המועד.

כך גם לא מצאתי כי דחיית הבקשה תגרום למבקש עיוות דין. המבקש טען בתצהירו כי הכלב ברח ממנו בתחילת שנת 2018. ואולם, הדו"ח ניתן ביום 7.11.17, שעה שהכלב היה בחזקת המבקש, כך העובדה שהכלב ברח בשלב מאוחר יותר אין בה כדי להוות הגנה. המבקש אינו מכחיש כי לא ביצע סירוס לכלב ועל כן העובדה שהכלב ברח במועד מאוחר אינה משנה, שכן את הסירוס היה על המבקש לבצע קודם לכן, שהרי כאמור הדו"ח ניתן בחודש 11/2017.

לפיכך, אני מורה על דחיית הבקשה.

ניתנה היום, כ"ז אב תשע"ט, 28 אוגוסט 2019, בהעדר הצדדים.