תביעת פיצויים בעוולת לשון הרע, בגין עיקול שהוטל לטענת התובע שלא כדין על חשבון הבנק שלו, במסגרת הליכים לגביית חוב בגין דו"ח חניה.

רקע עובדתי

1. ברקע התביעה, הודעת תשלום קנס בסך 70 ₪ שמספרה 41353533 מיום 14.06.2001 שקיבל התובע בגין חניה שלא כדין בעיר טבריה (להלן – הדו"ח; דו"ח החניה). התובע לא הגיש בקשה לביטול הדו"ח ולא ביקש להישפט בתוך פרק הזמן שקבוע בחוק, וביום 02.05.2002 הפך החוב לחלוט (להלן – החוב).

2. התובע לא שילם החוב, ובמסגרת הליכי הגביה שנקטה הנתבעת, הוטל עיקול על חשבון הבנק של התובע. בעקבות העיקול פנה התובע ביום 18.10.2007 לנתבעת בבקשת ערעור על הדו"ח, שבה טען כי השומר (כך במקור) לא ראה את כרטיס החניה שהיה מונח ברכב. במענה מיום 25.12.2007 השיבה לו הנתבעת, שתסכים לבדוק טענותיו אם ימציא לה את כרטיס החניה, כן צרפה שובר תשלום וציינה שאם לא ישולם החוב ימשיכו הליכי הגביה. התובע לא המציא את כרטיס החניה ולא פרע החוב.

3. כעבור 4 שנים, ביום 03.01.2011, פנה התובע שוב לב"כ הנתבעת (נספח ג' 1 לכתב ההגנה) וטען כי ביום 16.07.2007 הופתע לגלות שהעירייה הטילה עיקול על חשבונו בבנק. למכתבו צירף העתק מבקשת ערעור שטען כי הגיש ביום 30.05.2006 בגין הדו"ח (נספח ג' 2 לכתב ההגנה). במענה לפנייה זו השיבה לו הנתבעת, כי בקשת הערעור הוגשה בעניין דו"ח אחר, ונמסרו לו פרטי הדו"ח מושא התביעה. גם למכתב זה צורף שובר לתשלום החוב והתראה על המשך הליכי הגביה אם לא יפרע. והתובע בשלו, נמנע מלשלם החוב.

4. בחודש מרץ 2011, שלחה הנתבעת לבנק מרכנתיל דיסקונט צו למימוש עיקול שהוטל על חשבון התובע ביום 05.07.2007, שלא ניתן היה לממשו עד לאותו מועד. ביום 06.04.2011 התקבלה מבנק מרכנתיל דיסקונט המחאה בסך 734 ₪ שהוא גובה סכום החוב במועד בו הוטל העיקול בשנת 2007. בגין יתרת החוב עקב הפרשי הצמדה וריבית עד לאותו יום, המשיכה הנתבעת לנקוט בהליכי גביה, לרבות עיקולי צד שלישי על חשבונות בנק של התובע. ביום 14.05.2017 הוטל העיקול מושא תביעה זו (להלן - העיקול). בהמשך הצדדים הגיעו להסדר תשלום מופחת, בהתאם לו שילם התובע ביום 30.07.2017 סך כולל של 1,400 ₪ (במקום 1,928.35 ₪).

5. ביום 19.05.2018 פנה התובע באמצעות בא-כוחו בתביעה לב"כ הנתבעת במכתב שבו העלה טענות כנגד חוקיות הדו"ח והעיקולים ועתר לפיצויים ולביטול הדו"ח. הנתבעת השיבה לטענות. ביום 28.10.2018 הוגש כתב התביעה בו חזר התובע על הטענות במכתב.

6. ביום 26.01.2020 התקיימה ישיבת הוכחות במהלכה העידו התובע ועדה מטעם הנתבעת. בתום ישיבת ההוכחות ודיון בלתי פורמלי, הודיעו הצדדים כי קיבלו המלצת בית המשפט והגיעו להסכמה לפיה חוזר בו התובע מטענותיו בעניין חוקיות הדו"ח והעיקולים שהוטלו בגינו עד למועד פירעונו ביום 30.7.17 (להלן – מועד פירעון החוב), וימקד טענותיו בתקופה שממועד פירעון החוב ועד ליום 6.3.18 שבה לטענתו, למרות פירעון החוב, הנתבעת לא ביטלה את העיקול בחשבון או שהטילה עיקול חדש שלא כדין, המקים לו עילה לפיצויים לפי חוק איסור לשון הרע (להלן - חוק לשון הרע).

תמצית טענות הצדדים

7. בבית המשפט העיד התובע כי נודע לו על קיומו של הדו"ח בשנת 2017 כשרצה לפתוח חשבון עסקי (להלן - חשבון עסקי) בבנק מרכנתיל, שבו היה לו חשבון פרטי משותף עם אשתו (להלן – החשבון), ופקיד הבנק אמר לו שקיים עיקול בחשבון, ועליו לדאוג להסרתו, כדי לקבל אישור הבנק לפתיחת החשבון העסקי. לשם הסרת העיקול, פנה התובע אל הנתבעת והגיע עמה להסדר החוב שאותו שילם ביום 30.7.17. ביום 31 ביולי 2017 קיבל מהנתבעת תדפיס יתרת חוב המאשר כי החוב שולם במלואו. לטענתו על אף שפרע את החוב ביום 30.7.17, עד לחודש מרץ 2018, לא בוטל העיקול בחשבון, או שהנתבעת הטילה על החשבון עיקול חדש "בכוונה לפגוע בו" (סעיף 56 לכתב התביעה).

8. הנתבעת טוענת, כי לא עלה בידי התובע להוכיח שהעיקול בחשבון לא בוטל לאחר פירעון החוב, או שהוטל עיקול חדש. לטענתה, לאחר תשלום החוב נשלחה מהמערכת שלה הוראת ביטול אוטומטית של העיקול לבנק, ולא ננקטו נגד התובע הליכי גביה נוספים, לרבות עיקול חדש. הנתבעת טוענת שככל שלא עדכן הבנק ברישומיו את הוראת ביטול העיקול שהתקבלה, על התובע להפנות את טענותיו לבנק.

דיון והכרעה

9. בפתח הדברים אעיר, כי סיכומי התובע חרגו במעט מגדר המחלוקת עליה הסכימו הצדדים, ולמען הסדר הטוב, יש להעמיד הדברים כבר בשלב זה על מכונם. מהראיות עולה, שהתובע ידע על קיומו של החוב בגין הדו"ח, וניהל עם הנתבעת תכתובות בקשר לעיקולים שהטילה על חשבון הבנק שלו, במהלך שנים רבות בהן נקטה הנתבעת הליכים לגביית החוב, שהתובע נמנע לשלמו. גרסתו לפיה דבר קיומו של הדו"ח או החוב נודע לו לראשונה רק בשנת 2017, עומדת בסתירה לראיות, שלהן לא נתן כל הסבר סביר, באופן המכרסם מהותית במהימנות עדותו, אליה אתייחס בהמשך. יתר על כן, לאחר ששילם התובע את החוב ביום 30.7.17, על-פי סעיף 228 (ח)לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, רואים אותו כאילו הודה באשמה בפני בית המשפט הורשע ונשא עונשו. בנסיבות אלה מנוע התובע מלהעלות טענות בעניין חוקיות הדו"ח והחוב ביחס לתקופה שקדמה למועד פירעון החוב, וכל טענותיו בעניין זה בסיכומים נדחות בזה. בפסק הדין ידונו טענות הצדדים בהתאם להסכמה הדיונית אליה הגיעו, שקבעה את גדר המחלוקת בתקופה שלאחר פירעון החוב.

10. את טענתו כי לאחר מועד פירעון החוב לא בוטל העיקול בחשבון או הוטל עיקול חדש על ידי הנתבעת, ביסס התובע על סיפור מעשה של אירוע שהתרחש בסופר שהעלה לראשונה בעדותו, ושלא נזכר בכתב התביעה, וכן על "תדפיס נתוני תיק" מבנק מרכנתיל דיסקונט (להלן – התדפיס או ת/1) שהופק ביום 5.3.2018, אשר מוכיח לטענתו שעד לאותו מועד היה קיים עיקול בחשבון. כן צרך לכתב התביעה מסמך נוסף שכותרתו "ביטול צו עיקול נכסי חייב הנמצאים בידי הבנק" - מכתב ששלח לכאורה ביום 6.3.18 מר מאיר כהן, פקיד גביה של הנתבעת, לבנק מרכנתיל דיסקונט, בו מבוקש להסיר את העיקול מיום 14.5.17 בחשבון החייב (להלן - הבקשה לביטול). לטענת התובע מן המסמך עולה כי הנתבעת לא ביקשה את ביטול העיקול עד לאותו יום.

11. לשם הבהירות יצוין, כי במהלך הליכי הגביה הטילה הנתבעת על חשבון התובע מספר עיקולים, ומוסכם על הצדדים כי העיקול מושא דיוננו הוא העיקול שהוטל ביום 14.5.17. לטענת הנתבעת, שנתמכת בראיות שלפני, לאחר שהוטל העיקול והתובע לא פרע את חובו, נשלח גובה מס לביתו, ולאחר ביקורו נפרע החוב ביום 30.7.17. גם התובע צירף הבקשה לביטול כראיה לכאורה למועד בו ביקשה הנתבעת לבטל העיקול מיום 14.5.17.

האירוע בסופר

12. במהלך עדותו בבית המשפט העלה התובע לראשונה את סיפור האירוע בסופר. התובע העיד כי במהלך חודש אוקטובר 2017, כשלושה חודשים לאחר מועד פירעון החוב, הגיע עם אשתו וילדיו לערוך קניות בעפולה, וכשרצה לשלם בעבור הקניות בכרטיס האשראי שברשותו, הכרטיס לא עבר. לדבריו, האירוע התרחש לעיני כל האנשים במקום, הם נדרשו להחזיר את כל הקניות, אשתו וילדיו בכו, ונגרמו להם השפלה וכאב. (להלן - האירוע בסופר). האירוע תואר על ידי התובע כקשה וטראומתי "..היה לי קשה בפני כל האנשים, האישה והילדים, החזרנו את כל הקניות, אשתי בכתה והילדים זה היה כואב לי הרבה, לא ראיתי את הדרך חזרה מהמקום הזה. היה לנו קשה מאוד" (עמ' 7, ש' 28-31) "ת. עשו לי בושות במקום הקניה. זו חניה, זה לא רצח, על זה אני משלם את כל המחיר הזה?... ת. היה קשה לי כשהייתי עם האישה והילדים התחילו לבכות כולם". (עמ' 8, ש' 27-29).

13. לדבריו, לאחר האירוע בסופר, פנה לברר מדוע נחסם הכרטיס ופקיד הבנק אמר לו שהכרטיס נחסם בגלל עיקול על החשבון, ומסר לידיו התדפיס שלטענתו מראה שקיים עיקול בחשבון. (עמ' 8 בפרוטוקול, ש' 19-21). לעובדה שהאירוע התרחש לטענתו באוקטובר 2017 בעוד שהתדפיס שמסר לו פקיד הבנק הופק במרץ 2018, נתייחס בהמשך.

14. אקדים את מסקנתי לפיה ממכלול הראיות שהונחו לפני הגעתי לכלל מסקנה כי לא עלה בידי התובע להוכיח, במאזן ההסתברויות במשפט האזרחי, כי לאחר מועד פירעון החוב היה קיים עיקול פעיל בחשבון, כי הנתבעת לא ביטלה את העיקול או שהטילה עיקול חדש. להלן טעמי.

15. ראשית, לא שוכנעתי כי האירוע בסופר היה. תיאור נסיבות אירוע מסוג זה, שמניסיון החיים, הוא ככלל מינורי, שעשוי להתרחש, היה לא מהימן בעיני. עדות התובע על תגובת אשתו וילדיו שפרצו בבכי, ועל הייאוש שאחז בו "לא ראיתי את הדרך חזרה מהמקום הזה", הייתה מגמתית, מוגזמת, ואין בידי לתת בה אימון. כשמתרחשת תקלה מעין זו, הלקוח אינו נדרש להחזיר הקניות, היא אינה מעוררת תגובה סוערת של בכי וייאוש של המעורבים, ויש קושי לקבל הטענה בדבר ההשפלה לעיני כל האנשים שנסיבות חסימת הכרטיס אינן בידיעתם. כמו כן, אם אכן התרחש האירוע, ובעוצמה המתוארת, מצופה היה כי התובע יעלה אותו בכתב התביעה, אלא, שמקומו נפקד ממנו. מדובר בעדות כבושה, וניסיון פסול של התובע לערוך מקצה שיפורים כדי לבסס טענתו בדבר פגיעה לכאורה בשמו הטוב, לאחר פירעון החוב.

16. בנוסף, מדובר בעדות יחידה של בעל דין, שבהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"א – 1970, על בית המשפט להימנע מלפסוק בהליך אזרחי לפיה בלבד, אלא אם ייתן טעם וינמק על שום מה הוא נכון להסתפק באותה עדות יחידה (ע"א 295/89 רוזנברג נ' מלאכי, פ"ד מו (1) 733 (1992) וגם ע"א 2119/94 לנדאט נ' וין , פ"ד מט (2) 77 (1995 )). נימוקים שאינם בנמצא בנסיבות בהן לא ניתן לתת אמון בעדות התובע, שהייתה רצופה בסתירות, לא קוהרנטית והותירה עלי רושם שלילי. כן יש לתת משקל ראייתי להימנעות התובע מלזמן לעדות את אשתו או ילדיו שלטענתו נכחו באירוע בסופר. טענתו כי אשתו לא הגיעה לעדות כי לא ביקשו ממנו (עמוד 11 לפרוטוקול, שו' 6-7) דחוקה ואינה סבירה, והימנעותו מזימונה מקימה חזקה לפיה, אם הייתה מתייצבת לעדות הייתה עדותה פועלת נגדו: "..כלל נקוט בידי בתי המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעל-דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נמנע מהבאת ראיה רלבנטית שהיא בהישג ידו, ואין לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, הייתה פועלת נגדו" (ע"א 2275/90 לימה חברה ישראלית לתעשיות כימיות בע"מ נ. פרץ רוזנברג ואח' ,פד"י מז2 עמ' 605 בעמ' 615).

17. שנית, לא עלה בידי התובע להוכיח כי חסימת הכרטיס נגרמה בשל קיומו של עיקול בחשבון, או שהיא מהווה ראיה לכך. התובע העיד בבית המשפט, שנודע לו על קיומו של העיקול בחשבון במהלך יולי 2017, כשרצה לפתוח חשבון עסקי (להלן - חשבון עסקי) בבנק מרכנתיל, שבו היה לו חשבון פרטי (להלן – החשבון). לדבריו לאחר שפקיד הבנק אמר לו שקיים עיקול בחשבון, שהסרתו היא תנאי לקבלת אישור הבנק לפתיחת החשבון העסקי, פנה אל הנתבעת והגיע עמה להסדר תשלום החוב שאותו שילם ביום 30.07.2017 (עמ' 9 בפרוטוקול, ש' 31-34). התובע העיד שלאחר תשלום החוב, נפתח לו חשבון עסקי בבנק והוא קיבל כרטיס אשראי חדש (עמוד 9 ש' 35-36), ומשכך, על פי עדות התובע עצמו העיקול בחשבון בוטל, שאם לא כן, לא היה נפתח החשבון העסקי.

18. בהמשך העיד התובע, כי ממועד פירעון החוב ועד לחודש אוקטובר 2017 או בסמוך לו, עשה שימוש בכרטיס באין מפריע עד לאירוע בסופר (עמ' 10, ש' 31-36). העובדה שעשה שימוש בכרטיס במשך שלושה חדשים לאחר פירעון החוב, מעידה – לפי טענתו הוא בדבר הקשר בין הכרטיס לחשבון - שלא היה עיקול על החשבון לאחר פירעון החוב. עניין זה מתיישב גם עם עדותו בנוגע לפתיחת החשבון העסקי. לנוכח המסקנה העולה מעדות התובע לפיה בוטל העיקול בחשבון לאחר פירעון החוב, נותר לבחון טענתו כי הנתבעת הטילה עיקול חדש על החשבון לאחר פירעון החוב. התובע טען כי משינוי בסטטוס התיק שנערך בתדפיס בתאריך 18.8.17, יש להסיק שהנתבעת הטילה עיקול חדש על החשבון. מדובר בטענה שלא הוצגה כל תשתית ראייתית שתומכת בה, והיא אינה מתיישבת עם עדות התובע לפיה קיומו של עיקול בחשבון גורם לחסימת כרטיס האשראי, שכן אם היה מוטל עיקול באותו מועד, היה כרטיס האשראי שלו נחסם מאותו מועד. מה שלא קרה.

התובע לא הניח כל תשתית ראייתית המבססת טענתו בדבר קשר בין העיקול בחשבון לכרטיס, אם באמצעות נציג של חברת האשראי, או נציג הבנק שאמר לו לטענתו, שהכרטיס נחסם בשל העיקול בחשבון. בנוסף, התובע טוען כי רק במרץ 2018 בוטל העיקול על חשבון הבנק שלו, משמע, כי לאחר האירוע בסופר באוקטובר 2017 ועד לאותו מועד היה עיקול בחשבון. התובע לא טען כי נמנע ממנו לעשות שימוש בכרטיס עד למועד ביטול העיקול בחודש מרץ 2018, וגם מכך מתבקשת המסקנה שחסימת הכרטיס, ככל שהייתה, קשורה לחברת האשראי ולא לקיומו של עיקול בחשבון.

19. שלישית, לא עלה בידי התובע להוכיח התדפיס מהווה ראיה לכך שהעיקול מיום 14.5.17 לא בוטל לאחר פירעון החוב. מעיון בתדפיס עולים לכאורה הנתונים הבאים: ביום 16.11.2015 נפתח תיק ברשות; וביום 25.11.2015 הוטל עיקול בבנק ("תאריך פתיחת התיק במוסד"). ביום 18.8.17 נערך שינוי בסטטוס הטיפול. הנתבעת טענה כי השינוי מתייחס ככל הנראה ל"ביטול מעקב" שנערך על ידי הבנק בסמוך לאחר פירעון החוב, שאפשר את ביטול העיקול ופתיחת החשבון העסקי לתובע (סעיף 9 לסיכומי הנתבעת). טענה זו מתיישבת עם יתר הראיות בתיק, לפיהן העיקול בוטל ונפתח לתובע חשבון עסקי, וסבירה יותר מטענת התובע, לפיה יש להסיק מהשינוי כי הנתבעת הטילה על החשבון עיקול חדש, שנדחתה כאמור לעיל. בנסיבות בהן עולה לכאורה מן התדפיס כי הוטל עיקול על החשבון בשנת 2015, לא הוברר גם הקשר בינו לבין העיקול מיום 14.5.17 שלא נמצא לו לכאורה כל ביטוי בתדפיס. מעיון בתדפיס עולה לכאורה כי מדובר בנתונים על תיק עיקול מס' 660987, בעוד שמספרו של העיקול מושא דיוננו הוא 593278, כפי העולה בבקשת הביטול מיום 6.3.18.

20. בנוסף, התובע טען בעדותו, שהתדפיס נמסר לו על ידי פקיד הבנק כשפנה לברר מדוע נחסם כרטיס האשראי בסופר. התובע לא נתן הסבר מדוע התדפיס שקיבל מפקיד הבנק כשפנה לברר מדוע נחסם הכרטיס באירוע בסופר באוקטובר 2017, נושא תאריך 5.3.18. האם פנה לבנק רק חמישה חודשים לאחר האירוע בסופר? ואם פנה מיד לאחר האירוע בסופר - מדוע לא ביקש את ביטול העיקול מיד? התובע נמנע מלזמן את פקיד הבנק שמסר לו את התדפיס לטענתו, שעדותו הייתה עשויה לשפוך אור על המחלוקת בין הצדדים בדבר קיומו של עיקול פעיל בחשבון לאחר פירעון החוב, האם מדובר בעיקול מיום 14.05.2017, או שמא הוטל עיקול חדש לאחר פירעון החוב? לכל השאלות הללו ולרבות אחרות אין מענה בראיות מטעם התובע, ועל הימנעותו מזימון עדים רלוונטית, שניתן היה לזמן בנקל, יש להחיל החזקה שהחלה על בעל דין שנמנע מהבאת עד שיכול לתמוך בגרסתו, שהוזכרה לעיל. המסקנה המתבקשת היא כי משקלו הראייתי של התדפיס נמוך עד מאוד, ולא ניתן להסתמך עליו כראיה לקיומו של עיקול בחשבון לאחר פירעון החוב, או להסיק ממנו יתר המסקנות שביקש התובע להסיק.

21. רביעית, בעדותה טענה גב' רמתי, מנהלת מדור תפעול במשרד ב"כ הנתבעת (להלן - גב' רמתי), כי מערכת הגביה מתנהלת במדיה מגנטית, ולאחר שהחוב נפרע, מפסיקים הליכי הגביה (עמ' 11 לפרוטוקול שו' 25-26): "ברגע שהמערכת מאופסת ואין שום יתרת חוב, שאז אין שום הליך גביה". המערכת שולחת הודעת ביטול לבנק באופן אוטומטי: "...ברגע שהחוב מוסדר והמערכת מאפסת היא גם שולחת באופן אוטומטי, ביטולים. הכל נעשה במדיה מגנטית. שולחת ביטול ממוחשב לבנק, לאותו צד ג'", כן העידה כי הודעה דומה נשלחת גם לכספות הבנק (שם, שו' 32-33), וכי לא הוטל עיקול נוסף על חשבון התובע לאחר פירעון החוב (עמ' 12 לפרוטוקול, שו' 1). טענת גב' רמתי כי העברת המידע לבנק נעשית באופן אוטומטי, מוצאת תימוכין לכאורה בתדפיס הבנק בו מצוין "סוג קלט: אוטומטי".

22. באשר לבקשה לביטול מיום 6.3.18, בכתב התביעה נטען כי הוא מהווה הוכחה לכך שעד לאותו מועד לא בוטל העיקול בחשבון. בסיכומים מטעמו זנח התובע הטענה ודינה להידחות מטעם זה בלבד. בעדותה בעניין זה הסבירה גב' רמתי, שכאשר מבקש חייב לקבל אישור על ביטול העיקול, באפשרותה להפיק בכל רגע נתון אסמכתא שהעיקול בוטל, ובקשת הביטול שהופקה לבקשת התובע אינה מהווה ראיה לכך שהעיקול בוטל באותו יום. הנתבעת לא הציגה אסמכתא לביטול העיקול, אולם מקובל עלי הסברה של גב' רמתי, שעשתה עלי רושם אמין, לפיה ביטול העיקול נעשה אוטומטית באמצעות מדיה מגנטית ולא באמצעות הפקת מכתבי ביטול, הסבר שמתיישב עם מכלול הראיות בתיק.

23. המסקנה מכל האמור היא, שהתובע לא הוכיח קיומו של עיקול שלא כדין, ודין התביעה להידחות. למעלה מן הצורך, אוסיף בקצרה את הדברים הבאים.

24. הפסיקה מכירה באפשרות שעיקול שמוטל שלא כדין על חשבון בנק, יכול להוות לשון הרע. מעצם הצגת בעל החשבון כמי שמתחמק לכאורה מלשלם את חובותיו, עד כי לא היה מנוס מלהטיל עיקול על רכושו. נקבע, שעיקול כאמור עומד בהגדרת "פרסום", ויש בו כדי להשפיל ולפגוע בשמו הטוב של אדם בעיני בנקאי סביר, אף ללא כל קשר לגובה העיקול. כך נקבע למשל ביחס להטלת עיקול על סכום נמוך בגין חוב חניה בע"א 45661-12-10 גסלר נ' עירית ירושלים [פורסם במאגרים] (2011) בו נאמר: "לדעתי, בעצם הצגתו של המערער, כמי שמתחמק, לכאורה, מלשלם את חובותיו, יש כדי להשפילו ולפגוע בשמו הטוב, בעיניו של בנקאי סביר, ללא כל קשר לגובה העיקול".

25. התובע כלל לא טען בעדותו בבית המשפט שהעיקול בחשבון הבנק לאחר פירעון החוב מהווה לשון הרע עקב פגיעה בשמו הטוב בפני הבנקאי שלו, שכניו או בני משפחתו, כפי שטען בכתב התביעה. משנזנחו טענות אלה יש לקבוע שלא הוכחו ודינן להידחות. הפסיקה בעניין זה אליה הפנה שוב בסיכומיו, אינה רלוונטית לעניינו. באשר לגרסת התובע שהאירוע בסופר עמד בבסיס עדותו כמקים עילה בלשון הרע, התובע לא חזר עליו בסיכומים, ובכך נשמטה עדותו כולה, דינה של התביעה להידחות גם מטעם זה.

סוף דבר;

26. התביעה נדחית.

27. אני מחייבת את התובע לשאת בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד הנתבעת בסך של 6,000 ₪ (כולל מע"מ), שישולמו בתוך 30 ימים מהיום, ויישאו הפרשי הצמדה וריבית עד למועד התשלום בפועל.

המזכירות תמציא לצדדים העתק מפסק הדין.

ניתנה היום, ד' סיוון תש"פ, 27 מאי 2020, בהעדר הצדדים.