1. בפני בקשה לביטול הוראת קצין משטרה לאיסור מנהלי על שימוש בגרור, אותו גרר המבקש, בעת שנהג ברכב, אליו היה מחובר הגרור, אשר הוגשה על פי סעיף 57ב לפקודת התעבורה.

2. ביום 25.10.18, בעקבות שימוע בדבר איסור מנהלי על שימוש ברכב, החליט קצין המשטרה על השבתה מנהלית של גרור, מ.ר. 9611279, למשך 30 יום, אשר היה מחובר לרכב בו נהג המבקש, בגין עבירה לכאורה של נהיגה ברכב הנמצא במצב העלול לסכן עוברי דרך, בניגוד לתקנה 27(א) לתקנות התעבורה התשכ"א-1961.

הבעלים של הרכב הוא אחיו של המבקש.

יצוין כי בהתאם לסעיף 57ב(א) לפקודה בעל הרכב וכן הנהג שקיבל את ההודעה, רשאים להגיש בקשה לביטול הודעת איסור שימוש.

3. בדיון שנערך לפני טען הבעלים של הגרור כי המבקש, אחיו, נהג ברכב, לא עדכן אותו בדבר התקלה, וכשנתפס היה בדרך לתקנה. הוטעם כי השבתת הגרור גורמת לבעלים, אשר נאלץ לקחת הלוואות לרכישת הרכב והגרור, נזק כלכלי.

ב"כ המשיבה התנגדה לבקשה. צוין כי הפגמים שנמצאו ברכב חמורים ומסכנים חיים, וכי עסקינן בשבר מוחלט ביצול ימין, ובנסיעה הגרור זורק לצדדים.

4. חומר החקירה הוגש לעיוני.

כעולה מתיק החקירה, קיימות ראיות לכאורה כי הנהג ביצע לכאורה את העבירה המיוחסת לו – נהיגה ברכב כשהרכב נמצא במצב העלול לסכן עוברי דרך.

5. סעיף 57א(א)(2) לפקודה, שעניינו מתן הודעת איסור שימוש, מפנה לתוספת השביעית לפקודת התעבורה, הכוללת את רשימת העבירות בגינן ניתן למסור הודעה זו.

בסעיף 17(ז) לתוספת השביעית מצוין:

"עבירה לפי תקנה 27(א) לתקנות, באחד הליקויים שלהלן שנמצאו בידי בוחן כמובנו בתקנה 307 לתקנות:

(ז) מנגנון צימוד גרורים סדק נראה לעין בתושבת מנגנון החיבור רכב מחובר".

עיון בהודעת אי שימוש ברכב שנמסרה למבקש, מעלה כי ההודעה נמסרה נוכח "שבר מוחלט ביצול ימין באופן שהוא חמור. בנסיעה הגרור זורק לצדדים. מסכן את עוברי הדרך ממש סכנת נפשות".

בדוח לעניין הגרור צוין: "הגרור רכין נזרק לצדדים... התברר כי יצול המתחבר למשאית עם שבר מוחלט בזרוע ימנית שלו ומרווח של למעלה מ – 10 ס"מ. מהווה סכנה לנוסעי הדרך ולנוהגים בכביש. השבר צולם ובאופן מקצועי הייתי די המום מאחריות הנהג לנסיעה עם רכב במצב שכך".

בדברי הנהג לדוח נמסר: "נשבר לי ואני בדרך למסגר".

מטופס שימוע והחלטה על פסילה מנהלית מסר המבקש: "אני בדרך למסגריה לתקן את זה".

6. על פי ס' 57ב(ב) לפקודת התעבורה, לבית-המשפט סמכות לבטל את הודעת איסור השימוש, אם נוכח כי התקיים אחד מאלה:

1. הרכב נלקח מבעליו בלי ידיעתו והסכמתו.

2. מי שנהג ברכב פעל בניגוד להוראותיו של בעל הרכב ובעל הרכב עשה ככל שביכולתו כדי למנוע את העבירה.

על פי ס' 57ב(ג), רשאי בית המשפט לבטל את הודעת איסור השימוש או לקצרה:

"אם התקיימו נסיבות אחרות מאלה האמורות בסעיף קטן (ב) המצדיקות זאת ולעניין זה רשאי בית המשפט להביא בחשבון, בין היתר, את הזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב...".

7. לא מצאתי כי המבקש עומד באחת מהחלופות המצדיקות את התערבות בית המשפט בהחלטת הקצין.

8. מאחורי איסור מנהלי על השימוש ברכב עומד הרציונל של נטילת "כלי העבירה" מידי בעליו, בין היתר על מנת למנוע הישנותם של מקרים דומים (בפמ (ת"א) 6320-04-14 סוניה מויאל נ' מדינת ישראל).

בתת (נצ') 13012/03 משטרת נצרת - תביעות מרחב עמקים נ' צרפתי אברהם (להלן – עניין צרפתי), עמד כב' השופט דבור סאאד, על תכלית איסור השימוש ברכב כשעסקינן ברכב המהווה סכנה לציבור. בעניין שם דובר בהודעת איסור שימוש שניתנה בגין סעיף 308(ד) לתקנות התעבורה, שעניינו נהיגה ברכב שניתנה לו הודעת אי שימוש ברכב:

"הכללת תק' 308(ד) לת'ת בסימן א' לפרק השלישי שעניינו "מצב הרכב והפיקוח על תקינותו" יש בה כדי לנווט לקראת המסקנה כי מדובר בתכלית חשובה ביותר... תקינות הרכב, והאיסור החל על שימוש ברכב לא תקין ו/או רכב שהורד מהכביש, הינם שיקולים חשובים ביותר שיש להקפיד על קיומם, בין היתר בשל הסכנה הנוצרת מכך לציבור וכן קיימת הצדקה בהסדרת כללי תחבורה והתנהגות חיוניים שיש להטמיעם עמוק בתודעה של כל נהג ונהג."

9. מכאן שהן המחוקק והן הפסיקה מצאו לנכון שאין להקל ראש כלל בעבירה שכל מטרתה שמירה על תקינות הרכב, בשל הסכנה הטמונה לציבור מנהיגה ברכב שאינו תקין.

10. התרשמתי כי הרכב ניתן למבקש בידיעתו ובהסכמתו של הבעלים, האח.

האח טען כי המבקש לא עדכן אותו בדבר התקלה. בנסיבות שהוצגו בפני לא התרשמתי כי המבקש, הנהג, פעל בניגוד להוראותיו של בעל הרכב ולא הוכח בפני כי הבעלים עשה כל שביכולתו למניעת העבירה. הבעלים לא הציג בפני הנחיות כלשהן שניתנו לאח טרם הנהיגה ואף לא טען כי המבקש הוזהר טרם נהיגתו לבל יעבור עבירה כלשהי ברכב.

11. עברו התעבורתי של המבקש, הנוהג משנת 2013, כולל 8 הרשעות קודמות, לרבות, נהיגה ללא חגורת בטיחות, עקיפת רכב עוקף על ידי אוטובוס, רכב מסחרי או רכב עבודה שמשקלם מעל 3,500 ק"ג, עומס יתר (משנת 2018). 2 הרשעות בגין עומס יתר משנת 2017, שתי הרשעות בגין אי ציות לתמרורים משנת 2016, ונהג המסיע נוסע לא חגור, משנת 2015.

12. לציין כי העובדה שבעל הרכב אינו הנהג אין בה כדי לשנות מהחלטתי. לעניין זה אפנה לדבריו של בית המשפט המחוזי בחיפה, בע"פ 1191/06 מ"י נ' עמריה בלאל (דינים מחוזי, כרך לו (10), 392), לפיהם:

"ההצדקה להשבתת רכב גם במקרה שבעל הרכב אינו הנהג, נעוצה במסוכנות מעצם השליטה ברכב, ומתן היתר לנהג אחר להשתמש ברכב. על כן, אף אם הרכב אינו בבעלותו או בחזקתו של המשיב, כנטען על ידו, אין זו סיבה מספקת לבטל או לקצר את תקופת איסור השימוש. המשיב לא סיפק כל טעם אחר המצדיק סטייה מן הכלל".

13. שקלתי את הטענות שהעלה הבעלים של הרכב לעניין הצורך האישי והכלכלי שלו ברכב, באשר הוא זקוק לגרור לעסקו. לעניין זה יפים דבריו של כב' השופט נ' סולברג כפי שנאמרו ברע"פ 1286/11 אמברם נ' מדינת ישראל (16.10.12):

"במציאות הקשה השוררת בכבישי ארצנו, בה מקפחים את חייהם אזרחים רבים, ראוי שבתי המשפט יעשו שימוש באמצעי אכיפה המאפשר לאסור שימוש ברכב, כפי שהתווה המחוקק. עיון בפסיקה של הערכאות הדיוניות מלמד כי אכן נעשה שימוש בסמכות זו. האמצעי האמור נועד ליתן כלים אפקטיביים במלחמה הקשה בקטל בדרכים. נכון כי השבתת הרכב, מקום בו בוצעה העבירה, שלא על-ידי הבעלים, כי אם על-ידי אחרים, יכולה לעורר קשיים. אולם נדמה כי קשיים אלו קיבלו מענה במהלך הדיונים בוועדת הכלכלה ובנוסח החוק שאושר על-ידי הכנסת. המחוקק ניסה לאזן בין הצורך להילחם בתאונות הדרכים באמצעות אכיפה אפקטיבית והרתעתית, לבין הפגיעה בזכות הקניין של הבעלים. " (הדגשה שלי – א.ט.ג.).

14. לסיכום, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, נוכח נסיבות ביצוע העבירה וחומרתה, אני סבורה כי השבתת הרכב למשך 30 יום עולה בקנה אחד עם מטרת המחוקק והינה מידתית וסבירה אף בנסיבות.

נוכח האמור, מצאתי את החלטת הקצין סבירה, ואני דוחה את הבקשה.

המזכירות תעביר העתק ההחלטה לצדדים.

ניתנה היום, כ"ט חשוון תשע"ט, 07 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.