לפניי תביעה כספית על סך 26,171 ₪ בגין נזקי תאונת דרכים שאירעה ביום 25.7.18, בצומת מרומזר בבאר-שבע, בין רכב התובעות, מסוג סוזוקי שמספרו 90-438-85 לרכב הנתבע מסוג שברולט שמספרו 69-846-56.

שתי מחלוקות עיקריות נדונו בתיק זה – האחת, בנוגע לאחריות לקרות התאונה, כלומר, מיהו הנהג שלא ציית לאור אדום ברמזור?; והשניה, האם עזב הנתבע את מקום התאונה מבלי להשאיר פרטים, כאשר אם יתברר שכך אכן אירע, הרי שיהיה בכך כדי ללמד על אחריותו לתאונה.

על פי כתב התביעה ועדות התובעת לפניי עמדה התובעת ברמזור אדום בצומת, בנתיב הימני מתוך שני נתיבים לפניה שמאלה. לפניה ומאחוריה עמדו כלי רכב נוספים. משהתחלף הרמזור לירוק, החלה התובעת בנסיעה במהירות נמוכה ופנתה שמאל. בעודו בצומת, נפגע רכב התובעת בצדו הימני (דלת נוסע צד ימין) מחזית רכבו של הנתבע. התובעת העידה שהמשיכה בנסיעה עד שנעצרה על השול מימין, יצאה מהרכב וראתה שמספר מטרים מאחוריה, באיזור בו אירעה התאונה, יש לוחית רישוי על הכביש. התובעת סברה שמדובר בלוחית רישוי של רכבה, ולכן, אספה את לוחית הרישוי והמשיכה לתחנת אוטובוס בעיר שם הורידה את אמה ואחייניתה שנסעו עמה ברכב. לאחר מכן, התקשרה להתייעץ עם בעלה אשר אמר לה לגשת למשטרה ולמסור הודעה על תאונת הדרכים, וכך עשתה.

התובעת סיפרה שלאחר התאונה ירדה מהרכב, "הסתכלתי שמאלה וימינה לא הבנתי מי פגע בי, אני בכלל לא ראיתי את הנהג הפוגע והלוחית הבהירה לי שאכן קרה פה משהו". לדבריה, רק כעבור חודשיים התקשר אליה בחור שהזדהה בפניה כמי שהיה מעורב בתאונה והיא הפנתה אותו לשוחח עם בעלה. משהופנתה התובעת לגירסת הנתבע לפיה הוא פינה את הצומת על מנת שלא ליצור פקק ולאחר שלא ראה את הרכב שנפגע נסע מהמקום, השיבה "לא יודעת מה להגיד..." (עמ' 2, ש' 11).

גם במהלך החקירה הנגדית הופנתה התובעת לגירסת הנתבע לפיה עצר את רכבו בצד אחרי הצומת ומשלא הבחין ברכב התובעת, לאחר שזו נסעה מהמקום, עזב אף הוא את המקום, השיבה התובעת "אז נכון, יכול להיות שהוא יצא מהכביש ממול..." (עמ' 2, ש' 33). ובהמשך:

"ש. בכתב התביעה אתם טוענים שבעצם הוא נעלם ופנית למשטרה וכו'.

ת. אני לא טענתי לפגע וברח" (עמ' 3, ש' 32).

התובעת סיפרה שלאחר הפגיעה לא חשבה הרבה, והיות ואמה ואחייניתה היו מבוהלות ברכב, עצרה "על חצי השול", הרימה מהכביש את לוחית הרישוי שנפלה, הסתכלה שמאלה וימינה ומשלא ראתה כל רכב המשיכה בנסיעה ועזבה את המקום. לשאלה כמה זמן נשארה במקום התאונה, השיבה "אולי חצי דקה... אני לא הרגשתי שאני בפגע וברח" (עמ' 4, ש' 17), אם כי לאחר מכן שינתה גירסתה וטענה "כן. הוא פגע וברח" (עמ' 4, ש' 27). התובעת אישרה שלא ראתה את הרכב הפוגע עד לרגע הפגיעה ואף הודתה שטרם כניסתה לצומת לא הסתכלה לעבר התנועה החוצה מימין ("ומה לא בסדר בזה? זה מה שהיה") (עמ' 5, ש' 30).

בכתב ההגנה ובעדות הנתבע לפניי נטען כי הנתבע נהג ברכבו בנתיב האמצעי מבין שלושה נתיבים לכיוון ישר. האור ברמזור היה ירוק והנתבע נכנס לצומת לאחר שוידא שהוא פנוי. לפתע נכנס רכבה של התובעת לצומת ואף שהנתבע בלם הוא פגע עם חזיתו בצדו הימני של רכב התובעת. לדברי הנתבע, התובעת דרדרה את רכבה בכיוון נסיעתה ואילו הוא המשיך בנסיעה ונעצר לאחר הצומת בצד ימין, "לא יצאתי מהאוטו איזה חצי שעה (צ"ל דקה – א.ש.) כי הייתי בשוק מכל מה שקרה, הסתכלתי במראה הימנית ראיתי אדם שהגיע לאמצע הצומת ואוסף משהו, חיכיתי כמה שניות ויצאתי לחפש אותה, אני מסתכל ורואה שאין לי לוחית זיהוי, הלכתי לחפש אותה והיא כבר לא היתה שם... היא גילחה לי את הלוחית רישוי ונפלה לי באמצע הצומת... אותו ערב ב-25.7 הלכתי למשטרה להגיש תלונה" (עמ' 6, ש' 19). לדברי הנתבע הוא ניסה להשיג את התובעת ללא הצלחה, עד שקיבל מכתב דרישה מאת חברת הביטוח שלה.

בחקירה הנגדית השיב הנתבע שלאחר התאונה "סיימתי את הצומת ועצרתי בצד, לקח לי כמה שניות לנשום, התכוונתי לצאת אליה ולהחליף פרטים" (עמ' 8, ש' 33). לדבריו, לרכבו לא נגרם כל נזק ורק היה צריך להתקין לוחית רישוי חדשה.

ב"כ הנתבע הציג לבית המשפט אישור בדבר הגשת תלונה מטעם הנתבע, מיום 25.7.18 שעה 20:58 (התאונה אירעה בסביבות השעה 14:10).

לאחר שקראתי את כתבי הטענות, עיינתי בחוות דעת השמאי ובתמונות, שמעתי את העדים והתרשמתי מהם, אני מחליט לדחות את התביעה, וזאת מן הטעם שהתובעת לא הוכיחה תביעתה במידה הנדרשת בהליך האזרחי, דהיינו במאזן ההסתברויות.

באשר לאחריות לקרות התאונה, הרי שמדובר ב"מילה מול מילה", דהיינו בגירסה של התובעת אשר טוענת שהיא נכנסה לצומת בחסות אור ירוק, אל מול גירסת הנתבע אשר טוען שהוא נכנס לצומת בחסות האור הירוק. בהיעדר תמיכה ראייתית לגירסה זו או אחרת, לא מצאתי לבכר עדותה של התובעת על פני עדותו של הנתבע. אשר על כן, לא אוכל לקבוע מי מהנהגים נכנס לצומת באור אדום.

באשר להתנהלות שלאחר התאונה, ברור שלו היה מוכח שהנתבע נמלט ממקום התאונה מבלי להחליף פרטים עם התובעת, היתה עובדה זו תומכת במסקנה שהוא אחראי לתאונה. ואולם, מגירסת התובעת עצמה עולים ספקות ממשיים באשר לאפשרות זו – הן התובעת והן הנתבע המשיכו בנסיעה לאחר התאונה, כל אחד בכיוון נסיעתו המקורי; התובעת הצדיקה את המשך נסיעתו של הנתבע עד לאחר הצומת, שכן הסכימה שלו היה עומד במרכז הצומת היה גורם לפקק תנועה; אמנם התובעת לא הבחינה ברכב הנתבע לאחר התאונה, אך זאת, יש לזכור, לאחר שלא הבחינה בו גם לפני התאונה ובעת התאונה, ועל כן, יתכן שהיתה נסערת לאחר התאונה ולא שמה לב למיקום המדוייק בו עצר; התובעת ציינה שלאחר התאונה, ירדה מרכבה, אספה את לוחית הרישוי שניתקה אל הכביש, והמשיכה בנסיעה, לאחר "כ-20 שניות" בלבד. עובדה זו יכולה להתיישב עם גירסת הנתבע לפיה המשיך לשבת ברכבו כדקה, בשל ההלם שאחז בו בעקבות התאונה, כשבפרק זמן זה הספיקה התובעת לאסוף את לוחית הרישוי ולנסוע מהמקום; מעניין לציין שבאחת מתשובותיה אף התובעת לא ראתה בתאונה כתאונה מסוג "פגע וברח".

בנסיבות אלה, לא הוכח לפניי שהנתבע נמלט ממקום התאונה ונמנע מלהחליף פרטים עם התובעת בכוונת מכוון, ועל כן, אין בעזיבת המקום על ידו, בנסיבות המפורטות לעיל, כדי ללמד על אחריותו לתאונה.

לאור האמור לעיל, מצאתי לדחות את התביעה.

בנסיבות הענין, אין צו להוצאות וכל צד יישא בהוצאותיו.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי מרכז בתוך 45 יום.

המזכירות תשלח פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ח אלול תשע"ט, 18 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.