בפניי בקשת רשות לערער.

1. הבקשה מופנית נגד החלטת בית משפט השלום בבית שמש (כב' השופטת מ' אב-גנים ויינשטיין) בתא"ק 52322-11-17 מיום 3.10.19. בהחלטה, ניתנה למבקשים בהליך שבפניי רשות להתגונן בתביעת פינוי שהוגשה נגדם על ידי המשיבה בסדר דין מקוצר, בכפוף להפקדה בסך של 5,000 ₪ על ידי כל אחד מן המבקשים.

2. לטענת המשיבה, המבקשים אינם יכולים להשיג על ההחלטה האמורה, נוכח סעיף 1(9) לצו בתי המשפט (סוגי החלטות שלא תינתן בהן רשות לערער) תשס"ט – 2009 (להלן – הצו). סעיף זה קובע, כי לא תינתן רשות ערעור על החלטה ליתן רשות להגן.

3. דין טענה זו להידחות. בית משפט קמא אכן נתן למבקשים רשות להגן. ברם, הרשות הותנתה בהפקדה כספית. מבחינה זו לא התקבלה בקשת הרשות להגן במלואה. ניתן לראותה כבקשה שנדחתה, ולו באופן חלקי.

4. זאת ועוד. על פי טיבה, בהתניית הרשות להגן בהפקדה כספית טמונה מגבלה משמעותית על מימוש זכות הגישה לערכאות. זכות הגישה לערכאות הוגדרה בפסיקת בית המשפט העליון כזכות יסוד (ראו ע"א 3115/93 יעקב נ' מנהל מס שבח מקרקעין חיפה, פ''ד נ(4) 549 (1997), בפסקה 10 לפסק דינו של כב' השופט ת' אור). בית המשפט העליון הפנה באותה פרשה לכלל, לפיו יש לפרש הוראות דין פרשנות שאין עמה פגיעה בזכויות יסוד, אלא אם לשון ההוראה בדבר פגיעה כזו היא מפורשת וחד-משמעית (שם, בפסקה 11). נקבע עוד, כי יש לאמץ עיקרון פרשני לפיו בפרשנות הוראות שבדין, יש להעדיף את הפרשנות אשר אין בה להגביל או להציב מכשול לפני מי שמבקש להביא את עניינו לביקורת שיפוטית (שם, שם).

5. סעיף 1(9) לצו אינו מתייחס למצב בו מותנית בקשת רשות להגן בהפקדה כספית. באין אמירה מפורשת כאמור; נוכח עקרונות הפרשנות עליהם עמדתי; ובשים לב לפגיעה בזכות הגישה לערכאות הטמונה בהתנייתה של רשות להגן בהפקדה כספית, יש לפרש את הגבלת האפשרות להגיש בקשת רשות לערער, הקבועה בסעיף 1(9), באופן שאינו מונע בקשת רשות לערער על החלטה המתנה רשות להגן בהפקדה כאמור. בפירוש זה, מושג איזון ראוי בין אינטרס היעילות, הבא לידי ביטוי בהוראות הצו, ובין ההגנה על זכות היסוד לגישה לבית המשפט. הפירוש המוצע על ידי המשיבה עלול להוביל לפגיעה בלתי מידתית בזכות הגישה לבית המשפט. בשל כך, אין בידי לקבלו.

6. לעיצומם של דברים. לא מצאתי עילה להתערב במרבית קביעותיו של בית משפט קמא. לקביעות אלה, בשורה של עניינים (היקף וטיב זכויותיו הנטענות של המבקש; קשיים בעדויות המבקשים; סימני שאלה ביחס לטענת הוויתור שהעלו המבקשים), יש עוגן בבקשת הרשות להגן, על צרופותיה, ובפרוטוקול הדיון בבית משפט קמא. שלא כטענת המבקשים, בית משפט קמא לא קבע ממצאי מהימנות, ואף עמד במפורש על כך שבצומת הדיונית הנוכחית, אין מקום לקביעה כאמור. אין בכך כדי למנוע מבית המשפט להידרש לקשיים העולים מעדויות ששמע, ולמשקלן הלכאורי של הראיות העיקריות שהובאו בפניו. אכן, על פי הדין, במסגרת בקשת רשות להגן יכול שיתקיימו חקירות של המצהירים, ובית משפט רשאי להסתמך בהחלטתו בעניין זה על העולה מחקירות אלה (ראו תקנה 205(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984).

7. המבקשים מפנים לטענות שהעלו אשר לא נדונו בהחלטת בית משפט קמא. טענות אלה אינן מסייעות למבקשים. אשר לטענת התיישנות, הרי שכתב התביעה מופנה כלפי מצב נטען של החזקה מתמשכת על ידי המבקשים, בין בעצמם, בין באמצעות אחרים, בנכס שבמחלוקת. בנסיבות אלה של עילת תביעה מתמשכת, הטענה הלקונית שהועלתה בדבר עילה שהתיישנה לפני 12 שנים, אינה יכולה לסייע ביד המבקשים.

8. אשר לטענת העדר סמכות עניינית שהעלו המבקשים. המבקשים טוענים לסמכות של בית המשפט לענייני משפחה לדון בהליך. ברם, התביעה אינה מופנית רק כלפי המבקשת (אחותה של המשיבה), כי אם גם כלפי המבקש. לגביו, אין בבקשת הרשות להגן תשתית המאפשרת לקבוע כי מדובר בבן משפחה, לרבות ידוע בציבור, כטענת המבקשים (ראו סעיף 1(2)(א) לחוק בית המשפט לענייני משפחה, תשנ"ה – 1995). יוצא, כי עניין זה אינו יכול לבסס מתן רשות להגן, גם על פי אמת המידה המקלה שנקבעה לעניין זה בפסיקה.

9. אף טענה שעלתה ביחס להעדר סמכות בית משפט השלום להידרש בגררא לשאלת הבעלות בזכויות אינה מצביעה על עילה למתן רשות להגן. הוראת סעיף 76 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד – 1984, מקנה לבית משפט השלום סמכות נגררת לדון בשאלת הבעלות. העובדה, שבבית משפט זה תלוי ועומד הליך בנושא הבעלות (וראו להלן), אינה גורעת מסמכות זו.

10. בכך לא מסתיים הדיון. המבקשים העלו בבקשת הרשות להגן טענה לפיה למשיבה אין בעלות בנכס נשוא ההתדיינות. בהקשר זה הוצגו על ידי המשיבה נסח מקרקעין (אשר שמה אינו מופיע בו), וכן אישור זכויות של חברה משכנת. מנגד, הוצגו על ידי המבקשים בבקשת הרשות להגן חלקים מעדות המשיבה בהליך אחר התלוי ועומד בבית המשפט המחוזי בירושלים בנוגע לזכויות בנכס (ת"א 25838-07-12). יש ממש בטענתם, כי הדברים מעלים סימני שאלה לגבי זכויותיה בנכס. בית משפט קמא נתן דעתו לקשיים אלה^[1]. מטבע הדברים, אין מקום לקביעת ממצאים לגופו של העניין האמור, במסגרת בקשת הרשות לערער שבפניי. עם זאת, נוכח הקשיים העולים מן החומר, להם לא ניתן מענה משכנע במסגרת התגובה לבקשת הרשות לערער, עולה כי בהקשר זה בפי המבקשים טענות של ממש, הראויות לבירור. בנסיבות אלה, לא היה מקום להתנות את מתן הרשות להגן בהפקדה כספית, כפי שנעשה. ההחלטה על התניית הרשות להגן בהפקדה כספית, אינה נותנת את המשקל ההולם לקשיים האמורים, ולקיומן של טענות ראויות לבירור בפי המבקשים לעניין זה.

11. התוצאה של כל האמור היא, כי אני דן בבקשת הרשות לערער כבערעור, ומקבל את הערעור^[2]. נקבע בזה, כי ניתנת למבקשים רשות להגן, בלא שהדבר יותנה בהפקדה כספית מצידם. המשיבה תישא בהוצאות המבקשים בהליך שבפניי בסך של 5,000 ₪. לסכום זה אין לצרף מע"מ. הוא משקף את היקף העבודה שנדרשה בהליך זה, ואת הקביעות לעיל. הוא ישולם עד ליום 10.2.19.

העירבון שהפקידו המבקשים בקופת בית המשפט יושב להם, באמצעות ב"כ.

ניתנה היום, ב' שבט תשע"ט, 08 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.

1. למען שלמות התמונה אציין, כי בבקשת הרשות לערער המבקשים מפנים בהקשר זה גם לעדות בהליך נוסף של בעלה של המשיבה. הואיל והדברים חורגים מגדריה של בקשת הרשות להגן, לא אסתמך עליהם בהחלטה זו. ↑

2. המשיבה לא התייחסה בתגובתה להפעלת הסמכות הקבועה בתקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984, ויש לראותה במצב זה כמי שלא התנגדה להפעלתה של הסמכות. אוסיף, כי למשיבה ניתנה הזדמנות מלאה להעלות את טענותיה בהליך שבפניי, והיא ניצלה הזדמנות זו. בנסיבות אלה, אין למצוא כל פגיעה בזכות, אינטרס או ציפיה דיוניים ראויים להגנה של המשיבה, בשל הפעלת הסמכות. ↑