מונחת לפניי תביעה כספית לפיצוי התובע בגין נזק שנגרם לרכבו כתוצאה מהתנגשות עם רכב הנתבעים.

על פי המתואר בכתב התביעה, רכבו היה בעצירה לפני רמזור בחוב הפנקס בנתניה. רכב הנתבע פגע בו מאחור והדף אותו לרכב שעמד לפניו. אותה גרסה נמסרה בטופס ההודעה לחברת הביטוח בסמוך להתרחשות התאונה.

לטענת הנתבעים, הנתבע נהג במהירות אפסית בכביש מאחורי רכב התובע ונגע עם רכבו "נגיעה קלה מאוד, "נשיקה", שלא גרמה לרכב התובע כל נזק". המחלוקת היא לא לגבי האחריות לאירוע אלא לגבי גובה הנזק. לטענת הנתבע, התובע אמר לו כי היו פגיעות קודמות ברכב בחלקו הקדמי, כאשר בחוות דעת השמאי מטעם התובע עולה כי הנזק בחלקו האחורי של רכב התובע הוא בסך של 1404 ₪ ואילו בחלקו הקדמי הנזק הוא בסך של 10,125 ₪. על כן, יש בכך לתמוך לטענת הנתבעים בגרסתם כי רכבם נגע נגיעה קלה מאוד ברכב התובע ולא סביר כי רכב התובע נהדף כתוצאה מכך.

בטופס ההודעה ציין הנתבע כי רכב התובע נעצר לפניו והוא לא הספיק לבלום ופגע בו קלות מאחור. הוא ציין כי התובע מסר לו שפגע ברכב מקדימה ושהיה לו נזק קיים מקדימה עוד קודם לכן.

ככלל, ברובן המכריע של תאונות המכונות "תאונות שרשרת" האשם רובץ לפתחו של הרכב הפוגע מאחור, שכן גם כאשר המהירות גבוהה והתאונה אינה צפויה, על הפוגע להיערך לאפשרות של בלימה פתאומית ולשמור מרחק מהרכב שלפניו המתאים למרחק העצירה במהירות בה הוא נוסע (ראו עדי סומך תאונות פח ושיבוב רכב נבו הוצאה לאור).

תקנה 49 (א) לתקנות התעבורה, תשכ"א -1961 קובעת כי "לא ינהג אדם רכב בעקבות רכב אחר אלא תוך שמירה על ריווח המאפשר לעצור בכל עת את הרכב ולמנוע תאונה...".תקנה 50 (א) לתקנות התעבורה שעניינה נסיעה בשיירה קובעת כי "כשכלי רכב נוסעים זה אחר זה בדרך שאינה דרך עירונית, ישמור הנוהג ברכב על ריווח מספיק בין רכבו ובין הרכב הנוסע לפניו, כדי להבטיח זרימה תקינה של התנועה...".

תקנה 51 לתקנות התעבורה קובעת כי "לא ינהג אדם רכב אלא במהירות סבירה בהתחשב בכל הנסיבות ובתנאי הדרך והתנועה בה, באופן שיקיים בידו את השליטה המוחלטת ברכב".

תקנה 21 היא תקנה כללית המטילה חובת זהירות על עובר דרך ומורה כי על עובר דרך להתנהג באופן שלא "יקפח זכותו של אדם להשתמש שימוש מלא באותה דרך"; "יגרום נזק לאדם או לרכוש"; "יפריע את התנועה ולא יעכבנה" או יסכן חיי אדם". על הנהג לנהוג בזהירות תוך תשומת לב מספקת בהתחשב בכל הנסיבות והבחנה בכל תנועת עוברי דרך ובכל עצם הנמצא על פני הדרך או סמוך לה ובמצב הדרך".

מכל מקום, על פי רוב בתאונת שרשרת, כאשר נהג הרכב הראשון מרגיש פגיעה אחת בלבד ברכבו, הדבר מלמד על פגיעה עקב הדיפה ולא על פגיעה ישירה (ראו עדי סומך תאונות פח ושיבוב רכב דלעיל, בעמ' 270, והפסיקה שם). עם זאת, אין מדובר בחזקה חלוטה, כך שייתכנו מקרים בהם רכב פגע (ללא שנהדף קודם לכן) ברכב שלפניו ולאחר מכן נפגע הרכב השני מהרכב השלישי אולם לא נהדף על הרכב הראשון המרוחק. במקרה שכזה נהג הרכב הראשון גם יחוש בפגיעה אחת בלבד, וזאת כאשר הפגיעה המאוחרת ברכב השני לא גרמה לפגיעה נוספת ברכב הראשון. כך, גם ניתן לומר שמכה אחת פירושה התיאורטי שנהג הרכב האמצעי פגע ראשון ברכב הראשון ושתי מכות פירושן שהוא נפגע תחילה בידי הרכב השלישי שמאחוריו ואז נהדף כלפי הרכב מלפניו. כך גם יכול להיות מצב שבו הרכב השני בשרשרת היה זה שהתנגש ברכב הראשון בשרשרת ורק אחר כך הצטרף אליו הרכב השלישי ונשמעה או הורגשה מכה נוספת מאחור.

משהתרשמתי כי בגרסה זו שתי האפשרויות יכולות לדור, ונהג הרכב הראשון לא זומן לעדות (ולדברי התובע הוא פגש בנהג הרכב הראשון ולא ברור מדוע לא נלקחו פרטים ועצם הטענה שלרכב הראשון לא נגרם נזק לטענת התובע, אין בה להסביר מדוע לא לקח פרטים משהרכב היה מעורב בתאונה) – יש לבחון ראיות נוספות, כך למשל להיקף עבודות תיקון הרכבים מאחור ומקדימה.

במקרה הנדון, נזקו האחורי של רכב הנתבע, דגש על עבודות הפחחות, הוא נמוך יותר (300 ₪) מהעבודות פחחות שנדרשו בחלקו הקדמי (1300 ₪). לו נזקו האחורי של רכב הנתבע היה גדול מהנזק הקדמי, היה בדבר כדי לתמוך לכאורה בגרסה שרכבו נהדף ולא פגע. לא זה המצב בענייננו.

זאת ועוד, התובע טען כי הנזק לרכבו בחלק הקדמי הוא גדול הואיל ו"אני נזרקתי לרכב של רשות הטבע והגנים, יש להם וו גרירה" (עמ' 1, ש' 19). התובע לא צילם את הרכבים, לא לקח פרטים (אלא רק מסר לנהג הרכב הראשון את מספר הטלפון שלו, וגם הנתבע מסר) ולא זימן לעדות ומשכך קיים קושי, בשים לב לעוצמת הפגיעה מאחור מול הפגיעה מקדימה, ולעובדה שהיו לו גם נזקים קודמים מקדימה – כדי לשפותו באופן מלא עבור החלק הקדמי. על כך גם נשאל – "אם זה וו גרירה, זה למטה. איך יש פגיעה על מכסה המנוע" (עמ' 1, ש' 22).

על כן, ולנוכח האמור לעיל, אני קובעת כי הנתבע כן פגע ברכב התובע ולא שמר מרחק כדבעי, אולם הצטרף לתאונה קיימת שיכול והחמירה את הפגיעה בחלק הקדמי, אולם לא יצרה אותה מלכתחילה.

גובה הנזק הישיר הוא 11530 ₪, 230 ₪ ירידת ערך ו-800 ₪ שכ"ט שמאי. הרכב תוקן עשרה ימים לאחר קרות התאונה.

משכך, הנתבע יפצה את התובע עבור החלק האחורי שנפגע בסך של 1404 ₪ כולל מע"מ, כמצוין בחוות הדעת.

בכל הנוגע לחלק הקדמי – הואיל והוכח קיומו של נזק, הרי שאין באי יכולת לחשב אותו בדייקנות כדי לדחות את תביעת הפיצויים. הוכח כי נגרם נזק שלא ניתן לחישוב מדויק, כי אז רשאי בית המשפט לפסוק פיצויים על פי אומדנא ובלבד ששיעור הפיצוי יאומד לפי מידת הנזק המשוערת. אשר על כן, בהתאם לחוות דעת שמאי מטעם התובע ובשים לב לאופי הפגיעה ולשיקולים שהוצגו, אני קובעת כי על הנתבעים לשלם לתובע ביחד ולחוד סך של 2808 ₪ כולל מע"מ.

כן ישלמו סך של 800 ₪ עבור שכ"ט שמאי וכן הוצאות משפט על סך של 350 ₪.

סך הכל ישלמו הנתבעים לתובע ביחד ולחוד סך של 5362 ₪ כולל מע"מ.

הסכום ישולם תוך 30 יום מהיום.

בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 15 יום.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, ה' אייר תשע"ט, 10 מאי 2019, בהעדר הצדדים.