בפני בקשה על פי סעיף 230 לחוק סדר הדין הפלילי[ נוסח משולב], התשמ"ב – 1982 (להלן – החוק), שעניינה הארכת מועד להגשת בקשה להישפט בגין עבירת קנס שהנה ברירת משפט.

עובדות המקרה

ביום 27.11.16 נערכה כנגד אדם בשם אהרוני יוסף הודעת תשלום קנס מס' 25500074668 שעניינה אי מתן אפשרות להולך רגל להשלים חצייתו על מעבר חצייה בבטחה. ביום 21.11.17 הוסב הדו"ח על שם המבקש, בהתאם למסמכי הסבה שהועברו למפנ"א. המבקש מאז, לא הגיש בקשה להישפט בגין הדו"ח האמור, תוך פרק הזמן שנקבע בסעיף 229(א) לחוק ולא שילם את הקנס.

טיעוני הצדדים

היום, עותר המבקש להארכת מועד להגשת בקשה להישפט, מהטעם כי ההודעה הראשונה בדבר הדו"ח, לא נמסרה במענו וכן, כי גם הדו"ח לאחר שהוסב לא נמסר לו. המבקש מפנה לפגמים באישור המסירה, בתרשומת הדוור ובדו"ח עצמו. ועוד, טוען המבקש כי לא היה כל יסוד להסבת הדו"ח על שמו, וכי לא נחקר בעבירה בטרם ההסבה.

המשיבה מתנגדת לבקשה, מהטעם כי הדו"ח הוסב על שם המבקש עלפי מסמכים שנבדקו, נשלח לכתובתו הרשומה של המבקש במועד והוחזר בציון "לא נדרש" וכי על המבקש להוכיח כי לא רשלנותו גרמה לאי מסירת דבר הדואר.

בנוסף, טוענת המשיבה, כי המבקש בחר את הנתיב בו ינוהל ההליך ובכך ניתן לו יומו, אין טעמים המצדיקים הארכת המועד, אותם יש לשקול על יסוד הטעמים המצדיקים ביטול פסק דין בהעדר וכי צריכים להתקיים טעמים מיוחדים המצדיקים קבלת הבקשה.

המשיבה התייחסה למספר פסקי דין לתמיכה בטיעוניה.

דיון והכרעה

על פי הכללים שנקבעו זה מכבר בפסיקת בתי המשפט, בית משפט הנדרש לבקשה להארכת מועד להישפט, ישקול שיקולים הדומים במהותם לשיקולים הקבועים בסעיף 130(ח) לתקנות סד"פ, לגבי בקשה לביטול פסק דין שניתן בהעדר התייצבות הנאשם, היינו: קיום סיבה מוצדקת לאי התייצבותו של המבקש למשפטו, או גרימת עיוות דין למבקש, כתוצאה מאי ביטול פסק הדין.

[ראה: ע"פ 40395/07 יאיר גרין נ' מדינת ישראל ; רע"פ 9142/01 סוריא אטליא נ' מדינת ישראל].

סעיף 230 לחוק, קובע כי "בית המשפט רשאי לקיים את המשפט גם אם אותו אדם ביקש להישפט באיחור ובלבד שהתקיימו התנאים האמורים בסעיף 229(ה), בשינויים המחויבים או מנימוקים מיוחדים אחרים שיפרט בהחלטתו". סעיף 229(ה) לחוק, קובע כי " תובע רשאי לדון בבקשה שהוגשה לאחר המועדים האמורים בסעיף קטן (א), אם שוכנע שהבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות במבקש ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה".

דהיינו, על בית המשפט לבחון תחילה אם ניתן טעם המצדיק אי עמידה במועד שנקבע ואם ימצא שאין כזה, יבחן אם ייגרם למבקש עיוות דין, במקרה שבקשתו תדחה.

במקרה דנן, באישור מסירה שבידי המשיבה, תרשומת שאינה חד משמעית, שכן סומנו 2 האפשרויות "לא נדרש" ו- "לא ידוע במען". בנסיבות אלו עלה בידי המבקש להעלות ספק בקבלת הדו"ח. המבקש עומד בנטל המוטל על כתפיו להראות כי הבקשה לא הוגשה במועד בשל סיבות שלא היו תלויות בו ושמנעו ממנו להגישה במועד והיא הוגשה מיד לאחר שהוסרה המניעה (סעיף 229(ה) לחוק).

לאחר שעיינתי בבקשה, במסמכים הנלווים ובתגובת המשיבה, מצאתי כי המבקש הציג טעם המצדיק איחור בהגשת הבקשה, שכן, אף שהדו"ח נשלח לכתובתו הרשומה של המבקש במשרד הפנים, דבר הדואר הרשום הוחזר בציון שאינו ברור, ייתכן כי מחדל של רשות הדואר הביא לכך שהדו"ח לא נמסר במועד למבקש.

מכל האמור לעיל, אני נעתר לבקשה ומורה על הארכת מועד להישפט בגין הדו"ח שבנדון.

ניתנה היום, י"ב כסלו תשע"ט, 20 נובמבר 2018, בהעדר הצדדים.