1. מונחת לפניי תביעה לפסיקת פיצויים לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 בעטיה של תאונת דרכים אשר אירעה לתובעת ביום 12.7.2016 (להלן: "התאונה"). במועדים הרלבנטיים לתובענה, ביטחה הנתבעת את הרכב בו נהגה התובעת בביטוח חובה.
2. אין מחלוקת כי התאונה אירעה עת עשתה התובעת את דרכה לעבודה (ש' 21, ע' 6). ברם התאונה לא הוכרה על-ידי המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל") כתאונת עבודה. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת אומדן הנזק.
3. התובעת (ילידת 1982), טוענת בין השאר ובעיקר, כי בתאונה זו היא נפגעה בכל חלקי גופה ובעיקר בצוואר, בכתף ימין ובגב. היא פונתה לבית החולים, נבדקה שם ושוחררה לביתה עם משככי כאבים והמלצה להמשך מעקב רפואי ומנוחה. בצילום C.T. בהמשך, הודגם בלט דיסק בעמוד השדרה הצווארי והמשיכה לסבול מכאבים בכתפיים ובגב התחתון. לטענת התובעת, עקב התאונה, נפגע תפקודה ונגרע כושר השתכרותה.
4. הנתבעת טוענת מנגד, בין השאר ובעיקר, כי נכותה של התובעת עקב התאונה היא בשיעור נמוך ונעדרת משמעות תפקודית כלשהי. התובעת שבה לעבודתה לאחר התאונה ללא כל גריעה בשכר. היא אף הגדילה את היקף משרתה ושכרה עלה. התובעת מאדירה את נזקיה ואת מגבלותיה ללא הוכחות לטענותיה. בכל אופן, מדובר בתאונת עבודה ויש לנכות רעיונית מכל סכום שייפסק, את הסכום שהייתה מקבלת לוּ הייתה ממצה את זכויותיה במל"ל.
5. לתמיכה בתביעתה, הגישה התובעת תצהיר עדות ראשית והעידה במשפט. לתמיכה בהגנתה, הגישה הנתבעת תיק מוצגים שכולל בין השאר מסמכים רפואיים, דו"ח רציפות ביטוח במל"ל, וכן לבקשתה הוזמנו תעודות עובד ציבור של אגפים שונים במל"ל.

הנכות הרפואית

1. לבחינת מצבה הרפואי של התובעת עקב התאונה, מונה ביום 1.4.2019 מומחה רפואי בתחום האורתופדיה, ד"ר י' ליטוין, כמומחה מטעם בית המשפט (להלן: "המומחה").
2. המומחה בדק את התובעת ונתן את חוות דעתו ביום 29.11.2019. לפיה, בעת בדיקתו, התלוננה התובעת לפניו בגין כאבים בכתף ימין, בגין קושי בנשיאת משקל על הכתף אשר נתפסת לעתים, וכן בגין כאבים בצוואר. היא התלוננה גם מכאבים עם חשיפה לקור וכאבים בתנועות. לגבי עמוד השדרה המותני, נרשם בחוות הדעת: "כאבים קבועים מחמירים בעמידה ובכפיפה, עמידה על עקבים". לאחר בדיקתה, ציין המומחה כי התובעת סבלה מבעיות בכתף עוד לפני התאונה שבנדון בעקבות תאונה קודמת מיום 12.7.2012, וכן היא סבלה מבעיות בעמוד השדרה המותני מאז. המומחה ציין בחוות דעתו כי תלונות התובעת בגין כאבים בגב התחתון מצד אחד והצהרתה לפיה היא סובלת מהצוואר והכתף מאידך גיסא, מעמידות בסימן שאלה בנושא עמוד השדרה המותני בעיקר לאור העובדה לפיה סבלה בעברה מאיבר זה.
3. המומחה העריך בחוות דעתו, כי בגין הפגיעה הצווארית, התובעת נותרה עם נכות צמיתה בשיעור 10% לפי סעיף 37(5)(א) בתוספת שבתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956. בגין הפגיעה בכתף ימין, סבור המומחה שאין להכיר בנכות כלשהי עקב התאונה זאת לנוכח קיומו של רקע רפואי ושל העדר ממצאים קליניים והדמייתיים בבדיקתה. כך גם ביחס לעמוד השדרה המותני, המומחה סבור שאין להכיר בנכות עקב התאונה נוכח הרקע הרפואי ומאחר והתובעת ציינה בפניו כי כיום, היא אינה סובלת מבעיה מותנית אלא מבעיות צוואריות ובכתף ימין בלבד.
4. המומחה הרפואי לא נתבקש על-ידי מי מהצדדים להעיד במשפט. למרות זאת, תהיתי ביחס להערת המומחה בנוגע לעמוד השדרה המותני. המומחה ציין בחוות דעתו כהאי לישנא: "לדבריה היום סובלת רק מכאבי ע"ש צווארי וכתף ימין. לא סובלת מבעיות ע"ש מותני לדבריה אף פעם לא סבלה מבעיות ע"ש צווארי וכתף ימין". ברם, באותה חוות דעת ציין המומחה בפרק התלונות: "ע"ש מותני: כאבים קבועים מחמירים בעמידה ובכפיפה, עמידה על עקבים" (ההדגשה בקו תחתון במקור). שתי הערות המומחה, לכאורה, יוצרות חוסר בהירות. לצד זאת, הוא מבסס את העדר הקשר הסיבתי ביחס לגב התחתון על העובדה לפיה לתובעת קיים עבר רפואי.
5. במצב דברים זה ובהעדר כל תשתית שמצדיקה סטייה ממסקנות המומחה, מעמיד בזאת את שיעור נכותה הצווארית של התבעת בגין התאונה על 10%.

אומדן הנזק – כאב וסבל

1. בהינתן גילה של התובעת, מועד התאונה, שיעור הנכות הרפואית שנקבעה בעניינה וכמצוות התקנות הרלבנטיות, מעמיד בזאת את גובה הפיצוי בראש נזק זה על סך (מעוגל) 19,200 ₪.

הפסדי שכר

1. התובעת טוענת כי לאור אופי וטיב הפגיעה בצווארה, היא סובלת מכאבים ומהגבלות תנועה. דבר זה משפיע על איכות חייה, על תפקודה ועל עיסוקה כדיילת קוסמטיקה. היא החלה לעבוד בחודש 12/2011 כדיילת קוסמטיקה ברשת פארם באמצעות חברה חיצונית. במסגרת עבודתה, היא נדרשת לסידור המוצרים במחלקת הקוסמטיקה, מכירת מוצרי איפור, טיפוח ובישום וכן איפור לקוחות כדי להדגים להם את המוצרים. בשנים הראשונות היא עבדה במשרה חלקית בלבד לנוכח גידול ארבעת ילדיה. לאחר התאונה ולאחר שילדיה גדלו, היא הוסיפה עוד יומיים עבודה.
2. בעקבות התאונה נעדרה התובעת מעבודתה למשך כחודש. לאחר ששבה לעבודה היא הייתה מוגבלת מבחינת המאמצים הגופניים ושעות העבודה. כיום היא ממשיכה לעבוד כדיילת כאמור. אמנם שכרה עלה אך זאת בגין עדכון תעריף שעת העבודה והתאמתו לשכר מינימום. לשיטתה, אלמלא התאונה שכרה היה יכול להיות גבוה יותר אילו יכלה לעבוד יותר שעות, והייתה יכולה לקבל עמלות על מכירה והדגמה על לקוחות. לאור האמור, טוענת התובעת כי יש להעמיד את בסיס שכרה הפוטנציאלי אלמלא התאונה על סכום שלא יפחת מסך 6,000 ₪ לחודש ביחס לעבר, ושלא יפחת מסך 7,500 ₪ לחודש ביחס לעתיד, ושיעור הנכות התפקודית להעמידו על 15%. בגין העבר היא תובעת פיצוי בגובה כ-71,000 ₪. עבור העתיד היא עותרת לפיצוי בגובה כ-170,000 ₪.
3. הנתבעת טוענת מנגד, כי נכות התובעת חסרת משמעות תפקודית ולא נגרמה לה כל פגיעה בשכר. אדרבא, עם חלוף השנים מאז התאונה שכרה עלה. התובעת משיקוליה אינה מעוניינת לעבוד בהיקף גדול יותר מזה שהיא עובדת היום. ביחס לעבר, היא נעדרה מעבודתה רק כ-10 ימים ואלה שולמו לה חלף ימי מחלה. היא לא הוכיחה מה שווי פדיון יום מחלה, ולכן אין לפצות אותה בגין העבר. ביחס לעתיד, טוענת הנתבעת כי עבודת התובעת אינה דורשת מאמץ מיוחד ולכן אין לנכות שלה השלכה כלשהי על כושר השתכרותה. הנתבעת מציעה לפצות את התובעת ביחס לעתיד בסך גלובלי 30,000 ₪. בכל אופן, לשיטתה, התאונה היא תאונת עבודה והיה על התובעת לפנות למל"ל ולעתור לקבל דמי פגיעה ומכאן הצורך בניכוי רעיוני מכל פיצוי שייפסק.
4. לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים ובחנתי את חומר הראיות, קובע בזאת כי סך הפיצוי המגיע לתובעת בגין העבר, העתיד ובצירוף פיצוי בגין אובדן זכויות סוציאליות, יעמוד על סך (מעוגל) 122,100 ₪. אנמק.
5. לא אחת נפסק כי יש לדייק במינוחים ולהבחין בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית, ובין אלה לבין הגריעה מכושר ההשתכרות (רע"א 8532/11 כהן נ' קרקובסקי, פסקה 7 (25.3.2012)), כאשר אין בהכרח זהות בין הנכות הרפואית לבין הפגיעה התפקודית ובין אלה לבין הגריעה מכושר ההשתכרות של הניזוק וייתכנו פערים ביניהן, אם למעלה ואם למטה (ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר, פסקה 6 (11.1.2015); ראו גם: ע"א 4716/07 פלוני נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פסקה י"ג (13.7.2009); ע"א 4302/08 שלמייב נ' בדארנה, פסקה 8 (25.7.2010)).
6. ביחס לתקופת העבר, מעיון בתלושי שכרה של התובעת וגם אישור המחלה שצירפה, עולה שהיא נעדרה מעבודתה 10 ימים. טענתה בעדותה לפיה נעדרה חודש ימים (ש' 4-3, ע' 10) לא מצאתי לה תימוכין. לעומת זאת, היעדרות בהיקף של 10 ימים בלבד בא לידי ביטוי הן באישור המחלה שצורף מיום 13.7.2016 וכן מתלוש השכר עבור חודש 07/2016 שמצביע על ניצול ימי מחלה בהיקף האמור.
7. לפי תלוש חודש 06/2016 ממוצע שכרה החודשי אותה שנה עמד על כ-3,800 ₪. בגין חודש יולי נפסק פיצוי בסך 1,500 ₪ (שמשקף שליש חודש עבודה והסכום משוערך להיום). בגין התקופה שלאחר חודש 07/2016 ועד מתן פסק הדין, נפסק פיצוי גלובלי בסך 5,000 ₪. לעניין הסכום האחרון, מצד אחד – בל נשכח כי מדובר בנזק מיוחד שטעון הוכחה בראיות ממשיות. חומר הראיות בנדון הוא דל. מצד שני – מעיון במסמכים הרפואיים עולה שהתובעת נזקקה למעקב רפואי למשך מספר חודשים לאחר התאונה, וזה כלל גם טיפולי פיזיותרפיה. אין זה בלתי נמנע כי גם אם מעקב רפואי זה לא בא כולו על חשבון שעות העבודה, אלא שהוא נוגס בכושר והזמינות לעבודה אותה עת. על כן, הסכום נפסק לבל תקופח זכותה של התובעת בראש נזק זה.
8. אשר לעתיד, זולת עדות התובעת והתלושים שהוגשו, לא הוצגו ראיות נוספות שיכולות להעיד על כושר השתכרותה, ולבטח לא על פוטנציאל כושר השתכרותה. התובעת מועסקת כדיילת ברשת פארם ועיסוקה בתחום הקוסמטיקה, הבישום והאיפור. מקובלת עליי טענתה לפיה הנכות הצווארית מגבילה בביצוע מכירות "וההדגמות על לקוחות" (סעיף 18 בתצהיר). התובעת העידה לפניי שהיא "מתעייפת יותר מהר" (ש' 24, ע' 5) וגם: "...העבודה שלי בעבר לא כמו עכשיו. אני לא יכולה לעשות עכשיו פעולות, מה אומרים, פעילויות כמו שהיית[י] עושה, עכשיו יותר קשה לי", "אני הייתי מאפרת כאילו לקוחות, הייתי מושיבה אותן, עכשיו אני לא יכולה, קשה לי להתכופף, קשה לי להרים ארגזים, קשה לי" (ש' 32-31, ע' 5), ובהמשך היא תיארה כי היא מתקשה בסידור סחורה, בהרמה וכך גם "לעשות כלים בבית למשל קשה לי לעמוד" (ש' 5-4, ע' 6). התובעת העידה גם (ש' 24-21, ע' 12 ו-ש' 19-10, ע' 13 (בהתאמה)):

"גב' ראשא עוודלה: סיפרתי, אני לא מספרת, אני לא כזאת שעם אנשים שאני בוכה תמיד ומתלוננת, אבל הם רואים שאני לא כמו שהייתי. הם מרגישים עלי, הם מרגישים שאני חלשה, שאני לא מתפקדת או מדגמנת בואי נגיד ללקוחות, לא מאפרת, לא כמו שהייתי.

...

גב' ראשא עוודלה: קודם הייתי מאפרת לקוחות, הייתי עושה סחורה, הייתי מסדרת. עכשיו בקושי אני זזה.

כ. ה. מוחמד חאג' יחיא: אז מה את עושה שם?

גב' ראשא עוודלה: אני יושבת, אני מוכרת. אם בא לקוח אני מציעה לו בישום, אני מציעה לו איפור, אבל לא, למשל מזמן הייתי מושיבה לקוחות, מאפרת אותם. עכשיו אני לא יכולה לעשות את זה. למשל הייתי עושה כאילו עבודה מאמץ יותר, מתמחרת. עכשיו גם לא, בקושי שאני עושה, אני מתעיפת מהר ורואים שאני תמיד מתלוננת מהגב, גם הייתי לובשת למשל מזמן עקבים, עכשיו אני לא יכולה ללבוש עקבים. כאילו רואים שאני לא, לא כמו שהייתי מזמן"

עדות התובעת בנושא זה הותירה רושם אמין ולא נסתרה.

1. עוד אני סבור אני כי יש ליתן את הדעת לכך שהתובעת משתכרת במומה כך שיש בסיס סביר להנחה לפיה, אף ששכרה עלה במרוצת השנים, היא הייתה יכולה לעבוד יותר אילולא התאונה. התובעת העידה כי הגדילה את משרתה בעוד יומיים עבודה לאחר שילדיה גדלו אך אינה מסוגלת לעבוד יותר שעות בכל משמרת (ש' 15-10, ע' 6).
2. לצד זאת, מקובלת עליי גם עמדת הנתבעת לפיה טיב העבודה של התובעת אינו דורש מאמץ פיזי מיוחד. יש להניח כי עבודתה של התובעת מאפשרת גם ישיבה ומנוחה בתדירויות קרובות תוך כדי העבודה וכן סיוע ללקוחות ללא הדגמות פיזיות ממושכות או מגבילות במיוחד. יותר מזה, מעיון בתלושי השכר אף ניתן להתרשם כי התובעת מסוגלת לעבודה במשרה מלאה, ולעתים גם בשעות נוספות, אם כי בהיקף דליל. בנוסף, הנתבעת הציגה במסגרת ראיותיה חומר רפואי שיש בו לבסס גם את המסקנה לפיה לתובעת מכאובים שמקורם מעברה הרפואי ואשר גם בהם יש להגביל במידת מה את תפקודה, כך שגם בהינתן העובדה לפיה יש לייחס את כל שיעור הנכות לתאונה מושא התובענה, אך בהיבט התפקודי אין להתעלם מהעבר הרפואי ותלונות העבר.
3. בשקלול של כל האמור, נקבע בזאת כי שיעור הגריעה מכושר השתכרותה של התובעת יהיה בשיעור 2/3 (שני שלישים) משיעור הנכות הרפואית.
4. אשר לבסיס השכר, מעיון בתלוש שכרה עבור חודש 11/2020 (התלוש העדכני האחרון שהוצג בתיק), ובהינתן השכר המצטבר ששולם עד אותו חודש, ממוצע שכרה החודשי אותה שנה הוא 6,900 ₪. זה המקום לציין כי חישוב הממוצע נעשה לפי 8.5 חודשים ולא 11 חודשים, מאחר ונלקחו בחשבון תקופות הסגרים שחלו אותה עת נוכח התפשטות מגפת הקורונה בעולם ובישראל.
5. לתובעת אם כן, נפסק בזאת פיצוי עבור העתיד בגובה 102,000 ₪ שמשקף חישוב לפי בסיס שכר 6,900 ₪, שיעור גריעה 6.66% ומקדם היוון מתאים עד גיל 67 (221.9).
6. לסכומי הפיצוי האמורים יתווסף פיצוי בגין אובדן זכויות סוציאליות בשיעור 12.5%, ובסך (מעוגל) 13,600 ₪.

עזרת הזולת

1. התובעת טוענת, כי היא פרודה מבעלה ומגדלת לבד את ארבעת ילדיה. היא היחידה שמטפלת במשק הבית. מאז התאונה היא סובלת ממגבלה תפקודית משמעותית בעבודות משק הבית בשל הימנעותה מביצוע פעולות פיזיות. בשל כך, היא נזקקת לעזרה מוגברת של בני משפחתה, וביחס לתקופה שלאחר התאונה, היא נזקקה לעזרה אינטנסיבית כאמור. התובעת עותרת לפיצוי בסך גלובלי 55,000 ₪.
2. הנתבעת טוענת מנגד, כי התובעת אינה זקוקה לעזרה בגין התאונה ולא נזקקה לכזו. בכל מקרה, גם אם קיבלה עזרה כנטען, מדובר בעזרה של בני משפחתה שאינה חורגת מהעזרה המקובלת בין בני משפחה. לפיכך אין לפצות את התובעת בראש נזק זה.
3. לקביעתי בנדון שקלתי את אלה: ביחס לעבר – כאמור, מדובר בנזק מיוחד שטעון הוכחה בראיות ממשיות. התובעת לא צירפה כל ראיה (לרבות עדויות של מי מבני משפחתה) זולת עדותה; התובעת נדרשה למנוחה לאחר התאונה למשך 10 ימים ולכן סביר ביותר כי אותה תקופה נעזרה יותר בבני ביתה או משפחתה. עוד בהקשר זה נתתי את דעתי למסמכים הרפואיים בדבר רצף טיפולי הפיזיותרפיה שעברה התובעת למשך מספר חודשים לאחר התאונה וכן להימשכות מכאוביה בגין הצוואר והכתף; עזרה בין בני משפחה, כשלעצמה, אינה שוללת פיצוי אם כי יש להוכיח כי מדובר בעזרה בהיקף שהוא חריג מהמקובל. ביחס לעתיד – אמנם שיעור הנכות של התובעת אינו גבוה אך גם אינו זניח ומדובר בנכות צווארית, איבר שהוא מרכזי בגוף; התובעת לא הניחה תשתית ברורה שעל בסיסה ניתן לאמוד את נזקה בנדון; אין זה בלתי סביר כי עם התקדמותה בגיל, תזדקק התובעת לעזרת הזולת במשימות הבית נוכח כאבי הצוואר.
4. לאחר שקלול של כל האמור, זאת גם על מנת שלא תקופח זכות התובעת בראש נזק זה, נפסק בזאת פיצוי בסכום גלובלי בגין העבר ועבור העתיד, בסך 5,000 ₪.

הוצאות רפואיות והוצאות נלוות

1. התובעת טוענת, כי עקב התאונה היא הייתה במעקב רפואי ועברה טיפולי פיזיותרפיה. היא ממשיכה בטיפולים תוך צריכה של משככי כאבים. התובעת עותרת לפיצוי בגין העבר סך של 10,000 ₪ והעתיד בסך 15,000 ₪.
2. הנתבעת טוענת מנגד, כי טענות התובעת בנדון לא גובּו בראיות מה גם שמלוא הטיפולים מכוסים במסגרת הרפואה הציבורית, ולכן אין לפצות את התובעת בראש נזק זה. התאונה היא תאונת עבודה כך שהיא זכאית לכיסוי הוצאותיה הנטענות מהמל"ל.
3. לאחר שנתתי את דעתי לטיעוני הצדדים בנדון, מעמיד בזאת את גובה הפיצוי בראש נזק זה על סך 1,200 ₪ בגין העבר והעתיד. התובעת לא צירפה קבלות לתמיכה בטענותיה בנוגע להוצאות העבר. התובעת גם לא הצביעה על רצף טיפולי שנמשך או יימשך בעתיד. בנוסף, צודקת הנתבעת בטענתה כי טיפולי התובעת מכוסים במסגרת הרפואה הציבורית ולמעשה לא הוכח כי היא נזקקה לטיפולים מיוחדים הכרוכים בהוצאות נפרדות. מן העבר האחר, בשים לב למשך תקופת המעקב הרפואי לאחר התאונה, דבר שמטבעו כרוך גם בהתניידות מוגברת, בשים לב לטיב התלונות בגין מכאובים (שמוביל לצריכה מוגברת של משככי כאבים), בשקלול של כל אלה, דרך האומדנה בלבד, נספק בזאת פיצוי בסכום האמור.

ניכוי רעיוני - האמנם

1. הנתבעת טוענת כי מדובר בתאונת עבודה. התובעת נהגה בחוסר תום לב כאשר לא מיצתה את תביעתה לתשלום דמי פגיעה והגישה את תביעתה לקביעת נכות למל"ל באיחור (רק ביום 23.12.2020). לכן, מכל סכום שיפסק, יש לנכות את התגמולים אותם היא הייתה יכולה לקבל מהמל"ל. התגמולים בענף נכות מעבודה מוערכים בסך 36,600 ₪, אליו יש להוסיף ניכוי תיאורטי של דמי פגיעה אותם היא הייתה יכולה לקבל בגין 10 ימי אי-כושר ככל שבית המשפט יסבור שיש מקום לפצות את התובעת בגין הפסד שכר לעבר.
2. התובעת טוענת מנגד שאין כל הצדקה לניכוי רעיוני של תגמולי המל"ל. התובעת לא זכאית לקבל כיום מהמל"ל כל מענק בגין נכות מעבודה או כל תגמול אחר נוכח חלוף התקופה מאז התאונה ובהתאם להוראת סעיף 296 בחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995.
3. לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים בנדון לא מצאתי כי נסיבות העניין מצדיקות להיעתר לבקשת הנתבעת לניכוי רעיוני.
4. אכן, בהקשר תביעות בגין תאונות שהוכרו כתאונות עבודה, עיקרון בסיס לפיו ניכוי גמלאות המל"ל מקטין את הסכום שעל המעביד או המבטח שבא בנעליו לשלם לניזוק (העובד), ומכאן חובתו של הניזוק להקטין את נזקו ולהגיש תביעת מל"ל (ע"א 3901/15 בסה נ' בשאראת, פסקה 6 (1.2.2016)). על מנת לצאת ידי חובת נטל הקטנת הנזק, על הניזוק למצות את זכויותיו במל"ל בכנות, בסבירות ובתום לב. שאם לא כן, יעריך בית המשפט את גובה הגמלאות להן היה זכאי הניזוק אילו היה פונה למל"ל, וינכּה סכום זה מהפיצויים הנפסקים לתובע. יוצא אם כן, כי לצורך ניכוי הגמלה "הרעיונית" אין חשיבות לשאלה האם נתבעה הגמלה מהמל"ל וקיבל אותה הניזוק, די בכך שהוא זכאי לה כדי ששוויה ינוכה מהפיצוי (ע"א 8673/02 פורמן נ' גיל, פ"ד נח(2) 375, 381 (2004); ראו גם: ע"א 1617/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' סעדה, פסקה 11 (28.5.2008)).
5. במקרה לפנינו התמונה שונה. ראשית: כפי שהודיעה על כך התובעת וגם כעולה מצרופות תעודת עובד ציבור של המל"ל מיום 17.11.2021, מסתבר כי התובעת כּן הגישה את תביעתה במל"ל בגין התאונה מושא התובענה, אך זאת ביום 6.9.2020. ואולם, משום מה, זה האחרון הזמין אותה לוועדה רפואית לשם בדיקתה ביחס לתביעת עבודה קודמת שהגישה בגין תאונת עבודה מיום 15.2.2017 ולא בגין התאונה מושא דיוננו. המל"ל לא קבע נכות. יוצא אפוא שחרף האיחור, לא ניתן לומר כי התובעת פעלה בחוסר תום לב. בנדון דנן, נפסק כי הנטל המוטל על הניזוק לפעול בסבירות ובתום לב על מנת לנסות ולממש את זכויותיו במל"ל איננו נטל מוחלט (ע"א 9099/02 הפניקס חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני, פסקה 13 (11.5.2006)).
6. שנית: גם בהינתן העובדה לפיה מדובר בתאונת עבודה, מסתמן שהרכב אינו של המעביד (ראו צילום רישיון רכב ותעודת ביטוח חובה שצורפו לתצהיר התובעת). הנתבעת היא מבטחת של רכב התובעת ולא מבטחת של המעביד או רכבו. בנסיבות אלו, הנתבעת "אינה בעלת מעמד מיוחד – של מעביד – המאפשר ניכוי בפועל גם שעה שהנפגע לא זכה ולא יזכה לתגמולים" (ת.א. (המחוזי י-ם) 25671-01-12 פלוני נ' אבו חיט, פסקה 37 (28.12.2016) (להלן: "עניין אבו חיט")).
7. שלישית: נוכח חלוף התקופות שקבועות בסעיף 269 בחוק הביטוח הלאומי, מאז התאונה ועד מועד הגשת תביעתה למל"ל, התובעת כבר אינה זכאית לדמי פגיעה או כל מענק בגין התאונה, כך שהנתבעת אינה חשופה לתביעת שיפוי. נזכיר, גם אם הנתבעת הייתה צפויה לתביעת שיבוב מאת המל"ל, הרי תביעה כזו הייתה אך ובלבד בגין תשלומים ששולמו בפועל. תשלומים כאלה לא שולמו ולא ישולמו.
8. בהינתן כל אלה, אין מקום לניכוי רעיוני.

יפים לעניין זה דברי כב' השופט ר' וינוגרד בעניין אבו חיט לעיל (פסקה 37):

"אף לו היה מוכח כי התאונה היא תאונת עבודה (...), לא היה בכך כדי להביא למסקנה לפיה יש להורות על ניכוי רעיוני של הגמלאות להן היה זוכה התובע בענף נפגעי עבודה. זאת, שכן עילת התביעה של התובע כנגד המל"ל בענף נפגעי עבודה התיישנה זה כבר (...), ובשל חלוף תקופת ההתיישנות הנתבעת אינה חשופה לתביעת שיפוי מצד המל"ל בגין גמלאות אפשריות בענף זה. מכאן שלא התקיים הרציונל התומך בניכוי או הקפאה בשל החשש מתביעת השבה עתידית כלפי המזיק (ואף לא בשל החשש לפיצוי כפל).

אין גם מקום לטענה המשתמעת לפיה יש לנכות בפועל את הגמלאות בענף נפגעי עבודה של אי מיצוי הזכויות בענף זה. טענה זו עשויה להישמע מפי המעביד, אך לא מפי צד שלישי. לעניין זה נקבע לא פעם כי המעביד ומבטחתו זכאים לנכות את מלוא תגמולי המל"ל להם עשוי היה לזכות הנפגע, שהרי אלה צומחים מהפרמייה בה נשא המעביד שהוא המבוטח הרלוונטי בנסיבות העניין. לפיכך זכאי המעביד לנכות תגמולים להם זכאי היה העובד ללא קשר לשאלה אם העובד זכה בהם בפועל אם לאו (...). על בסיס תפיסה זו נקבע כי "הכלל הוא שמקום בו העובד לא מיצה את זכויותיו מול המוסד לביטוח לאומי רשאי המעביד לנכות באורח רעיוני את התגמולים שהיו משתלמים לעובד אילו זה מיצה את זכויותיו" (דנ"א 2158/10 סהר נ' שלימוב, [פורסם בנבו] מיום 16.8.10, בפסקה 1 להחלטה; והשוו ע"א 1617/06 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' אור ציון סעדה, [פורסם בנבו] מיום 28.5.08, בפסקה 11 לפסק-הדין). הלכות אלה נובעות מהתפיסה לפיה המעביד זכאי לניכוי תגמולי המל"ל מאחר ואלה מושתתים על תשלומיו למוסד לביטוח לאומי. אין להן קיום במישור היחסים בין הניזוק לבין מזיק שאינו המעביד.

המסקנה מכל אלה היא כי אין להישמע לטענת הנתבעת לפיה יש מקום לניכוי רעיוני או להקפאה של התגמולים להם עשוי היה התובע להיות זכאי בענף נפגעי עבודה, שעה שהתובע לא יוכל לזכות לתגמולים אלה ולא ייהנה מכפל פיצוי; הנתבעת אינה חשופה לתביעת שיפוי; והנתבעת אף אינה בעלת מעמד מיוחד – של מעביד – המאפשר ניכוי בפועל גם שעה שהנפגע לא זכה ולא יזכה לתגמולים"

(ההדגשות אינן במקור)

ראו והשוו גם: ע"א (המחוזי ת"א) 36494-10-16 לוזובר נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פסקה 10 (22.11.2017).

סיכום

1. התביעה מתקבלת. הנתבעת תפצה את התובעת בסכומים הבאים:

• כאב וסבל: 19,200 ₪
• הפסדי שכר: 122,100 ₪
• עזרת הזולת: 5,000 ₪
• הוצאות רפואיות וניידות: 1,200 ₪

____________________________

סך-הכך נזק: 147,500 ₪

1. הנתבעת תשלם את הסכומים האמורים לתובעת, בהתווסף להוצאות משפט וגם שכר טרחת עורך-דין בצירוף מע"מ כדין, תוך 30 יום, שכן אחרת – הסכומים האמורים יישאו הפרשי הצמדה וריבית ממועד מתן פסק הדין ועד מועד ביצוע התשלום בפועל.

זכות ערעור כקבוע בדין.

המזכירות – להודיע לצדדים בדבר מתן פסק הדין ולהמציא להם אותו בהתאם.

ניתן היום, ה' חשוון תשפ"ג, 30 אוקטובר 2022, בהעדר הצדדים.