1. תביעת נזקי גוף בגין תאונה במהלך משחק כדורגל לתלמיד כתה ח', במהלך שיעור ספורט. הדיון פוצל בין שאלות האחריות והנזק. אקדים ואציין כי ראיתי לדחות התביעה.

2. התובע יליד 23.12.97, כבן 23 כיום. התאונה מיום 22.2.11 , כשהיה בן 13 וחודשיים.

3. המורה לחינוך גופני מר יעקב פרידמן (להלן "המורה") , היה עובד של הנתבעת, היא המדינה. ככל שהתאונה אירעה אכן , כטענת התביעה, בשל מעשה או מחדל רשלני מצדו, נושאת המדינה באחריות שלוחית. בתחילה נתבע גם גורם הבעלות על ביה"ס, רשת אורט, האחראית על ציוד ותחזוקה. אולם בהמשך נדחתה בהסכמה כנגד גורם זה.

4. מטעם התובע העיד הוא עצמו וחברו שיכונה ר'. מטעם הנתבעת העיד המורה.

גרסת התובע:

5. ביום התאונה התקיים שיעור חינוך גופני לתלמידי כתתו של התובע, כתה ח'. התובע היה תלמיד בכתה מקדמת. המורה הורה לתלמידים שנכחו במגרש להתחלק לשתי קבוצות ולשחק כדורגל.

6. התובע תיאר עצמו בעדותו כחובב מחשבים ומקצועות טכניים. הוא לא אהב ספורט, וגם לא שעורי ספורט, מהם נהג להתחמק, או לשבת בצד ולא להשתתף. הוא לא היה בכושר, לא אהב גם לשחק כדורגל, ולדבריו לא השתתף (מעולם) במשחקי כדורגל , ולא ידע לשחק כדורגל. בדרך כלל היה מעביר את שיעורי החינוך הגופני בחוסר מעש, כשהוא יושב ליד המגרש ומשוחח עם חברו, וזאת בידיעת המורה.

7. כך לדבריו ביקש לעשות גם הפעם: הוא ישב בצד על המדרגות , עם חברו ג'ורג', ושוחח עמו. הוא היה לבוש בגדים רגילים ונעליים רגילות, לא בגדי או נעלי ספורט. כך נהג בשגרה, כשהיו שיעורי חינוך גופני.

8. כענין שבשגרה היה המורה נוהג "לזרוק כדור", לתלמידים ומאפשר להם לשחק כדורגל בשיעור. כך היה גם הפעם. התלמידים ובהם התובע וחברו ר', התלוננו על המורה בגין נוהג זה. "תלונות" התובע הנטענות תמוהות, בשים לב לכך שלא אהב ספורט, ולדבריו ממילא היה "מבריז" מהשיעור כשהיה יכול.

9. מאחר וחסרו שני שחקנים ניגש המורה אל התובע וחברו, ודרש מהם כי יצטרפו למשחק. בינתיים המתינו יתר השחקנים עד שישתכנעו התובע וחברו להיכנס, כדי שיוכלו להתחיל לשחק. לדברי התובע היו כ 12 תלמידים במגרש (ככל הנראה כולל הוא וחברו) , לערך כמניין התלמידים בכתתו.

התובע סירב בתחילה לדרישת המורה שייכנס וישתתף במשחק, אך המורה אמר לו ולחברו שיוריד להם ציון בתעודה. החבר נכנע לרצון המורה ונכנס לשחק, ואחריו החרה-החזיק גם התובע, אשר צוות על ידי המורה לתפקיד שוער. הוא לא ידע מה לעשות בשער, ושאל את חבריו, שהסבירו לו שאסור שהכדור יעבור את קו השער .

10. המורה עמד במרחק רב, לא השגיח בנעשה, ושוחח בטלפון הנייד, כפי שעשה במהלך שיעורים רבים נוספים. במהלך החקירה התברר כי אותו "מרחק רב" היה כ 15-20 מטר לטענת התובע. לדבריו המורה נהג תמיד לשבת באותו מקום.

11. במהלך המשחק, בעט אחד השחקנים בכדור לכיוון השער. התובע זכר את שמו הפרטי של אותו שחקן. מדובר היה בבעיטה חזקה, והתובע ניסה להדוף הכדור בידיו. כפי שהדגים, הכדור פגע בשלוש אצבעותיו האמצעיות, בחלקן העליון, וגרם להתקפלות היד לאחור, לכיוון הגוף. כתולדה, וכעולה מן התיעוד הרפואי, סבל התובע משבר בשורש כף היד (ברדיוס). החבר ג'ורג' לקח אותו למורה, והאחרון הפנה אותו למזכירות לשתות תה. הוא הלך עם ג'ורג' למזכירות. שם הוזעקו הוריו והוא פונה לטיפול.

12. לא חולקו כפפות להגנה על ידי השוערים.

13. לשאלה מדוע לא העיד מטעמו את חברו ג'ורג', השיב כי הוא בחו"ל.

14. גם בדו"ח התאונה לתלמיד שנרשם מפי התובע והוגש, צוין מפיו כי "במהלך שיעור ספורט שיחקנו כדורגל. כאשר הדפתי את הכדור קיבלתי מכה ביד ימין, הלכתי למזכירות להמשך טיפול ופינוי".

15. הוא נשאל האם הוא כועס על כך שהמורה הכריח אותו להשתתף במשחק כדורגל או על עצם העובדה שהכריח אותו להשתתף בשיעור ספורט. הוא השיב כי הוא כועס על כך שהוכרח להשתתף בשיעור ספורט. בד בבד – אישר גם שלא היה לו אישור רפואי שיפטור אותו מהשתתפות בשעורי חינוך גופני.

16. התובע ציין כי לראשונה פנה לעד מטעמו ר' , ולעד פוטנציאלי נוסף, כשנה לאחר התאונה (ככל הנראה לצורך תביעת התאונות האישיות). השלושה ישבו אז, כשנה לאחר התאונה , ושוחחו על נסיבות התאונה, אותה זכרו היטב. ביום מתן עדותם הסיע התובע את חברו ר' לבית המשפט, אולם הפעם לא שוחחו השניים על הנסיבות ולא נזקקו לריענון הזיכרון, אלא האזינו למוסיקה.

מטעם התובע העיד כאמור גם חברו ר'. להלן עיקרי גרסתו:

17. מדובר בחבר של התובע מילדות. הוא למד אתו בכתה.

18. לא אחת התלוננו התלמידים על המורה, שלא נתן להם לעשות כלום בשיעורים חוץ מאשר לשחק כדורגל, ולדברי העד "שחקן זה "כלב". לדברי העד, כמו גם התובע, לא ניתנו לתובע הסברים איך לשחק. לטענת העד גם לא נערך חימום.

19. העד חזר על גרסת התובע , לרבות העובדה שמדובר היה במי שלא נהג להשתתף בשיעורי הספורט. לדבריו, התובע וג'ורג' הגיעו אחרי 10 דקות וישבו בצד. הוא שמע באוזניו את המורה מאיים עליהם, שאם לא ייכנסו לשחק, יוריד להם בציון. לדברי העד התובע שאל את חבריו, והם שהסבירו לו איך להיות שוער. גם לדבריו, לעת התאונה שוחח המורה בטלפון הנייד שלו.

20. כאשר נשאל העד כיצד הגיע לבית המשפט השיב שנסע לבד באוטובוס.

גרסת המורה

21. המורה לא זכר האירוע כלל, לאור העובדה שחלפו 10 שנים. הוא לא זכר גם את התובע וחברו. אולם ידע להעיד על הדרך שבה נהג להעביר שעור ספורט, ועל פעילויות הספורט השונות בשעורים. כאשר רק כ"בונוס" לעתים, בחלק מן השעורים , ודאי לא כול השיעור, ניתן לתלמידים לשחק כדורגל ברבע שעה אחרונה (אם נותר זמן).

22. העד ציין כי מעולם לא הכריח תלמיד להשתתף במשחק כדורגל, שכן משחקי כדור הם חלק מהחומר הנלמד. אך תלמידים לא זוכים לציון על השתתפות במשחק כדורגל. יש מבחנים הנוגעים לפעילות הספורט כגון מתח, ריצה , קפיצה, נוכחות בשעור וכיוצ"ב. אך לא על משחקי קט רגל.

23. העד ציין שבכלל אינו שותה קפה ומעשן (התובע וחברו ייחסו לו שתיית קפה ועישון תוך שיחה בטלפון הנייד).

24. כבר מכתה א' יסודי מתחילים בשעורי חינוך גופני, לרבות לימוד משחקי כדור.

25. העד היה מורה לחינוך גופני בביה"ס המדובר בין השנים 2006 ועד 2016. אז פרש כדי לאמן בסייף, כולל את נבחרת ישראל. כשעבד בבית הספר, עבד שליש משרה, ועיסוקיו שמחוץ לביה"ס נגעו ללימוד הסייף. עם זאת כשלימד בביה"ס היו מעייניו נתונים לשיעור, ולא לעיסוקים אחרים.

26. לפני שיעור ספורט היה מעביר חימום, כעניין שבנוהג שגרתי. מדובר על ריצה קלה וגמישות, ולאחר מכן המבחן (ריצה, קפיצה וכו'). הוא לא נהג לשוחח בטלפון הנייד שבכלל היה נשאר בתיק שלו בחדר המורים, אלא להשגיח על התלמידים בשיעור. בחקירתו הנגדית השיב שהוא לא נזקק לנהל שיחות טלפוניות בנושאי אימון סייף, ודאי לא במהלך השיעורים, שכן ממילא היו לו פגישות שבועיות במכון וינגייט, ששם היו מתקיימות השיחות בנדון.

27. כפפות מוענקות לשוערים במשחק "אמיתי" (כלומר משחק ליגה), לא במשחקי קט רגל בבית ספר. זאת כדי שהכדור לא יחליק מאחיזת השוער. מכל מקום, פגיעה של כדור בשחקן במשחקי כדור לסוגיהם, אינה אירוע חריג.

28. משחק קטרגל בשיעור ניתן לשחק בקבוצות של 3 על 3, 4 על 4 או 5 על 5. תלמיד שמאחר לשיעור ולא השתתף בחימום, ממילא לא יורשה בהמשך להשתתף בשיעור, לרבות במשחק קטרגל אם מתקיים כזה בסוף השיעור.

29. העד אישר שההתנהגות של הכתה המקדמת היה "קשה" יותר, כאשר התלמידים כולם נזקקו לריטלין. אולם דווקא עם כתה זו נהג להקפיד על קיום מערך השיעור כהלכתו, שכן פעילות החינוך הגופני הייתה חשובה לתלמידים בכתה זו בפרט.

דיון

30. חרף טענות הנתבעת לא ראיתי סתירה בין דו"ח התאונה שנרשם בסמיכות לתאונה, לבין נסיבות הבסיס הנטענות על ידי התובע. הטופס אינו תצהיר עדות, ויש לרשום בו רק את עיקרי הנסיבות בחלק המיועד לתיאור התאונה, וכולל בסה"כ כמה שורות. אני קובע כי התובע , עת עמד בשער, ניסה להדוף או לבלום בידיו כדור שנבעט לשער בחוזקה. ואז התקפלה ידו לאחור מעוצמת הבעיטה ונשברה.

31. עדיין: היעדר סתירה לגרסה העובדתית הגרעינית, אין משמעה אחריות. אף אין משמעה כי כל גרסת התובע המורחבת - אמת. בפרט במה שקשור להשגחה לקויה, והיעדר הדרכה, ככאלה שגרמו כביכול לנזק.

32. עדותו של ר', חברו של התובע לא הותירה רושם אמין. כך, בעוד שהתובע, שהעיד לפניו , ציין כי הסיע את ר' ברכבו לבית המשפט, טען ר' כי נסע לבד באוטובוס. ענין זה אינו רב חשיבות בפני עצמו, אך ברור שהעד לא העיד אמת מחשש שייפגם משקל עדותו, בטענה לתיאום גרסאות לקראת העדות. מדובר אפוא בעד שמסירת אמת בעדות תחת אזהרה אינה בהכרח נר לרגליו, או למצער היא משנית לרצונו לסייע לחברו. כך למשל טען ש"שחקן זה כלב", בנסותו לתאר באופן שלילי את העובדה שהמורה הכריח את התובע להשתתף במשחק הקטרגל. מדובר בניסוח תמוה, בפרט כאשר מדובר בעד שלדבריו "גדל" על כדורגל, הרבה לשחק, ואף שיחק בהמשך בקבוצה. קשה היה שלא להתרשם שמדובר בטיעוני "אווירה", שנועדו להשחיר פני המורה, בדרך אל קביעת האחריות הנכספת. כך גם העיד המורה כי בניגוד ל"נוהג" שביקשו התובע ו ר' לייחס לו, של "זריקת כדור" על מנת שהילדים ישחקו כל השיעור, ומידי כל שיעור, העיד המורה אחרת: כל שיעור נפתח בכמה דקות חימום, לאחר מכן תרגילי אימון גופני מסוגים שונים, ובחלק מן השעורים אם נותר זמן בסוף השיעור , קבלו התלמידים כ"בונוס" אפשרות לשחק 10 דקות או רבע שעה. משעה שעדות ר' לא הותירה רושם מהימן, נותרה עדות התובע בפועל כעדות יחידה של בעל דין. עם זאת: כפי שיחוור, גם אם הייתי שועה לטענותיו העובדתיות במלואן, אין הן מוליכות לתוצאה של קביעת אחריות.

33. א. במה שקשור להשגחה: על כך שנדרשת השגחה של המורה – אין חולק. אלא שהתביעה הוגשה בשיהוי, שיש לו רלבנטיות לבחינת הטענה העובדתית כי לא הייתה השגחה אפקטיבית, וכי המורה היה עסוק בשיחות טלפון. התאונה מ 22.2.11. ב 29.9.13 כבר הוכנה עבור התובע חווה"ד של ד"ר פאר שהוגשה מטעמו. חרף זאת המתין התובע עד נובמבר 2018 , 8 שנים חסר 3 חודש, על מנת להגיש התביעה. לעת עדותו ציין המורה כי לאור חלוף הזמן אינו זוכר כלל המקרה, וטענה זו שלו מקובלת עלי, ולא נחזתה כשקר. שיהוי זה כשלעצמו אינו עילה לדחיית התביעה, אולם למצער, יש לו נפקות ראייתית. התובע אינו יכול להיבנות מכך שהמורה אינו זוכר המקרה בחלוף שנים ארוכות, ולטעון "הנה לא נסתרה עדותי". התובע הוא זה שבחר להגיש תביעתו לאחר כמעט 8 שנים.

הוא אישר בחקירה כי הגיש תביעה לביטוח לתאונות אישיות, וכי משפחתו יכולה הייתה לשאת באגרה הנמוכה של פתיחת ההליך. מכאן שיכול היה להגיש תביעתו שנים לפני שהוגשה, כאשר גם זכרונו של המורה היה טרי. אני מבכר גרסת המורה כי אינו נוהג לעשן או לשתות קפה, וכי היה משגיח בשעורים, ולא נוהג לשוחח בטלפון הנייד – אותו היה נוהג בכלל להותיר בחדר המורים בתיק. אין יסוד סביר להניח כי דווקא במקרה דנן סטה המורה מנוהגו והחל לשוחח בטלפון, מה גם שהתובע וחברו תיארו אכן שמדובר על נוהג קבוע, ולא חריג רשלני שנכון היה לאותו שיעור. גרסה זו שלהם - איני מקבל. לו ביקש המורה לשקר, היה קל יותר לטעון כי הוא זוכר המקרה, לא היו דברים מעולם, הוא ראה רגע הפגיעה וכיוצ"ב. השהוי גרם לנזק ראייתי להגנת הנתבעת ופועל לחובת התובע, בפרט כאשר עדות העד מטעמו לא הותירה רושם מהימן, ומדובר אפוא על "גרסה מול גרסה". גרסת הנתבעת נשענת אמנם על דברי המורה בדבר התנהלותו בשעורים כעניין שבנוהג, ולא על זיכרון בלתי אמצעי שלו בדבר השיעור הספציפי. אולם חסר זה כאמור נגרם בעטיו של השיהוי, לו אחראי התובע. מתוצאות שיהוי זה, אין זה נכון שייבנה.

לא היה מקום לנסות להיתלות בניסוח "לא ראיתי" , בסיכומי התובע, כדי לחלץ מסקנה עובדתית כאילו לא השגיח המורה בנעשה בשיעור. ברור שגרסת המורה הייתה כי אינו זוכר כלל המקרה. כוונתו כאשר השיב בחלק מן התשובות שלא ראה, היתה בדיוק כפי שציין קודם, כי אינו זוכר כל המקרה, ולכן ברור ממילא כי אינו זוכר מה ראה.

ב. גם אם אשעה לגרסת התובע שהמורה היה במרחק של 15-20 מטר – לצורך השגחה די בכך. המורה הרי אינו אמור לטול חלק פעיל במשחק עצמו אלא להשגיח בנעשה. מרחק של 15 עד 20 מטר שתואר על ידי התובע , אינו לאשורה מרחק רב . לא ניתן לומר על מרחק זה שאינו מאפשר השגחה, כפי שניסו לתאר.

34. א. טענה נוספת של התובע נוגעת להתרשלות שיסודה באי הדרכה. הילוך הטענה בתמצית הוא זה: מדובר על תלמיד שנהג להימנע מהשתתפות בשיעורי חינוך גופני. המורה ידע אפוא כי אין הוא מורגל במשחקי קטרגל, ובכל זאת חייב אותו להשתתף נגד רצונו, והעמיד אותו בשער בלי הדרכה נאותה כיצד להדוף כדור בלי להיפגע (זה הרי הסיכון שהתממש).

ב. בנסותם לבסס התרשלות שיסודה באי הדרכה, ניסו התובע וחברו לצייר תמונה מוקצנת של התובע, כמי שמעולם לא שיחק כדורגל ואינו יודע כלל איך לשחק, ו"איך להיות שוער" . אני נכון לקבל שהתובע לא אהב ספורט, נהג לחמוק מהשתתפות משעורי חינוך גופני כשהדבר התאפשר, וגם לא נהג לשחק כדורגל כשיכול היה להימנע מכך. ועדיין – היה הוא בכתה ח', כבן 13 וחודשיים, ולא בכתה א'. קשה להלום שכבר מגיל 6 התחמק משיעורי הספורט.

בהתאמה, קשה להלום כי מעולם לא שיחק כדורגל בשיעור ספורט (המורה העיד כי מלמדים משחקי כדור עוד מכתה א') , או מחוץ לשיעור כל השנים, מעולם לא זכה מכתב א' ואילך להדרכת בסיס בקטרגל, לא ראה את חבריו משחקים , מעולם לא הזדמן לו לראות פה ושם בטלוויזיה משחק , ולו כמה דקות בחטף . מעין תמונה של אדם שכמו הונחת מן החלל כ"לוח חלק" אל המגרש, וכביכול נזקק גם להסברים מחבריו "איך להיות שוער". תיאור מוקצן זה של התובע וחברו, לא נחזה אמין. יש להבדיל בין מי שאינו ספורטאי, ואף לא בעל יכולות ספורטיביות, ואינו משחק כדורגל היטב , לבין אי ידיעה מה תפקידו של שוער במשחק קט רגל כתתי. אפשר להיות שוער לא טוב , גם כשיודעים שוער מהו, ומקבלים הדרכה במשחק זה, מכתה א' ואילך.

ג. בהקשר אציין כי ב"כ התובע בסיכומיה הפנתה למקרה בו התקבלה תביעת תלמידה שנפגעה ביום ספורט כתתי במהלך קפיצה לגובה: ת"א (י-ם) 51215-08-15 פלונית נ' עירית רחובות. אולם דובר שם על פעילות ספציפית בתחום אתלטיקה קלה, המצריכה כבר למוד מוקדם והדרכה ספציפית של המתעמל בתחום זה (מינימום 5-6 שעורים ספציפית לסוג פעילות זו, כפי שצוין שם). נקבע שם כי התובעת כלל לא הודרכה בסוג ספורט זה, היתה זו לה הקפיצה לגובה הראשונה, והיא אף לא קיבלה חימום ( שבסוג הפעילות הספציפית חשיבותו ברורה, להבדיל מענייננו, בו לא ניתן לראות כיצד היה חימום מונע התאונה. לא זו אף זו , צוין שם שמדובר על חימום ספציפי דרוש לסוג הפעילות המיוחד של קפיצה לגובה). עוד צוין שם כי "קיים אפוא הבדל בין משחק כדור רגיל שאינו טעון למידה משמעותית מקדימה, לבין קפיצה לגובה שאינה בגדר משחק שגרתי ורגיל, אשר טעונה גם חימום משמעותי.. ". קשה להלום גרסת התובע כי מעולם לא זכה להתאמן במשחק קט רגל עד כתה ח', לא ידע שוער מהו או "איך להיות שוער", וההשוואה למקרה שנדון באותה פרשה אינה במקומה.

לא ברורה אף הרלבנטיות של ההפניה הנוספת לת.א 45672-02-15 פלוני נ' בי"ס שקמה: שם התקבלה תביעת תלמיד שנפגע במהלך משחק קטרגל, אולם בשל מפגע. ככל שכוונת ההפניות הנה לכך שתתכן אחריות נזיקית, גם כאשר מדובר בפציעות ספורט, הרי לכך ודאי אסכים. אלא שכל מקרה ונסיבותיו.

35.א. וביחס לטענת ההתרשלות בענייננו שיסודה בכפיית התובע להשתתף בשיעור: כאשר נשאל העד ר' , אם היו חסרים שני שחקנים כפי גרסת התובע, מדוע לא ניתן היה פשוט לאזן את כמות השחקנים בכל קבוצה (אין הרי חובה שיהיה מס' שחקנים מינימלי במשחק קטרגל כתתי, שאינו הרי משחק ליגה, אלא רק להשוות כמות השחקנים בכל קבוצה ), השיב בנחרצות שאין אפשרות, כי המשחק היה 5 מול 5 , וכיצד ישחקו שלושה תלמידים מול חמישה. נחרצות זו רק החלישה הגרסה של "כפיה" כביכול, שכן ברור שאם היו שמונה תלמידים, ניתן לאזן כמות השחקנים גם במשחק של ארבעה תלמידים בכל קבוצה. נדרש מס' זוגי של שחקנים, והיות והתובע וגם חברו נכנסו, ברור שהיה מס' זוגי גם בלעדיהם.

במה שקשור לשיחה שניהל המורה עם התובע וחברו ג'ורג' שישב עמו על המדרגות, כפי נוהגם, העיד התובע את ר', ולא את חברו שישב עמו. גם אם היתה בעיה להעיד את ג'ורג' שהתובע מסר שמצוי בחו"ל, השורה התחתונה שוב, הנה שעדות התובע בעניין זה נתמכה אך בעדותו של ר' , שלא ישב לידו אלא היה במגרש (עת שוחח המורה עם התובע ועם ג'ורג'). ועדותו של ר' נחזתה "מוכוונת מטרה".

ב. הכף נוטה לכך שאם "העז" המורה לחינוך גופני ודרש מהתובע וחברו שישתתפו במשחק, היה זה לאור רצונו שישתתפו לאו דווקא במשחק קטרגל ספציפי, אלא שיתחילו להשתתף בשעורי החינוך הגופני, ושיחדלו להתחמק מהשתתפות בשיעורי הספורט. לאו דווקא לאור הכורח באיזון כמות השחקנים בכל קבוצה . התובע הודה שלא היה לו פטור רפואי או אחר מהשתתפות בשעורי ספורט, וכי עיקר תרעומתו (שהיתה ברורה בעדות) על המורה, הנה מעצם הדרישה שלו להשתתף בשיעור ספורט. ובכן, אני איני רואה פסול בדרישה שכזו, ככל שהייתה, ודאי שאיני רואה בה משום התרשלות. עוד לא ברור לי מדוע לא יכול מורה (אם כך אירע) לבאר לתלמיד שאם יתמיד בסרבנותו ישפיע הדבר על ציונו במקצוע החינוך הגופני. יש תלמידים שהם ספורטאים מצטיינים או טובים, ויש תלמידים שאינם חובבי ספורט ואף אינם בעלי יכולות ספורטיביות. לעתים , לעצם ההשתתפות והמאמץ של תלמיד לעשות כמיטב יכולתו בשעורי הספורט, יכול שיינתן משקל בציון. אך לא ברור מדוע ציפה התובע לזכות לציון טוב בחינוך גופני, גם על יכולת ספורטיבית נמוכה וגם על חוסר השתדלות ומוטיבציה, התחמקות משיעורים, וסרבנות. לא ברור מה אינו לגיטימי בדרישה של מורה שתלמיד ישתתף בשעורי ספורט, ואף בהבהרה לתמיד שנוהג "להבריז" (לגרסת התובע עצמו) משעורי הספורט, כי במידה ולא ישתתף, עשוי שישפיע הדבר על ציונו במקצוע בחינוך הגופני. יש חשיבות שגם תלמיד שאינו בעל יכולות ספורטיביות, ישתתף בשעורי הספורט. הן מבחינת חינוך למשמעת עצמית, הן מבחינת חינוך לאורח חיים בריא יותר, והן, קודם כל, לאור החשיבות הבריאותית שבעצם קיום פעילות גופנית (אולי חשיבות גדולה יותר דווקא למי שממעט בכך ביוזמתו. לכל הפחות יקיים הוא פעילות גופנית במהלך שיעורי הספורט, יהיו הישגיו אשר יהיו).

ג. המורה (שכאמור לא זכר האירוע, ובעניין זה פועל השהוי בהגשת התביעה לחובת התובע) שלל הסבירות של "איום" מעין זה שיוחס לו: שכן ציונים לדבריו, לא ניתנים על השתתפות במשחקי כדורגל, אלא על אימוני ספורט כגון ריצה קפיצה וכיוצ"ב. הסיטואציה הסבירה יותר בעיני הנה שלכל היותר היתה שיחת הבהרה של המורה שציין שלא ישלים עוד עם התחמקות של התובע משעורי החינוך הגופני וככל שלא ישתתף בשעורים, ישפיע הדבר על ציונו במקצוע זה. מסקנה זו זוכה לתימוכין עקיפין מגרסת התובע, שכאמור התרעם על עצם חיובו להשתתף בשיעור החינוך הגופני, שאחרת ישפיע הדבר על ציונו.

ד. זאת ועוד: אף לו התקבלה גרסת התובע כפשוטה, היה בכך כדי לתן מענה לסוגית הקשר הסבתי העובדתי (במובן שאם לא היה התובע משחק, ממילא לא היה נפגע). אולם ספק אם היה בכך כדי לתן מענה לסיבתיות המשפטית, הנבחנת במבחן הצפיות. זאת בשים לב שמדובר בסיכון טבעי למשחק, שיכול להתממש גם ביחס לשחקן מנוסה (ראה להלן).

39. א. ביחס לאי מתן כפפות: לפי העדויות כלל לא ניתן היה לספק כפפות, שכן לפי עדות המורה לא נהוג לספקן לשימושם של שוערים במשחקי קטרגל כתתי. המורה גם לא נשאל כלל האם היה בבית הספר ציוד מסוג כפפות לשוערים. לו היתה חובה לספקם ולנהל שיעור ספורט רק כאשר השוער עוטה כפפות, ולו יכולות היו כפפות למנוע הפגיעה, היתה הנתבעת 1 חבה מכוח אי אספקת ציוד נדרש , והנתבעת 2 היתה חבה מכוח אחריותה למחדל של המורה שאפשר לקיים משחק כשאין בידיו ציוד נדרש – כפפות שיוכל לספק לשוער. אולם לטעמי גם לא הומחש שכפפות היו מונעות הנזק במנגנון בו התרחש (ראה להלן). לכן כושלת כאן התביעה במבחן הקשר הסבתי העובדתי של הגורם שאין בלתו.

לו סופקו כפפות, היד היתה נתונה בכפפה אולם עוצמת הבעיטה וזווית הפגיעה ביד שמנסה לבלום הכדור הנבעט , היו זהות .

בנדון אבהיר גם שאיני מקבל גרסת התובע ביחס למיקום פגיעת הכדור. לו אכן פגע הכדור בחלק העליון של 3 אצבעות אמצעיות בכף היד , סביר שהאצבעות הן שהיו מתקפלות לאחור, והפגיעה היתה באצבעות. לא זו הפגיעה שהתרחשה בפועל: נגרם שבר ברדיוס באזור שורש כף היד. סביר יותר אפוא שהכדור פגע ביד בחלק הכפי ולא רק בקצה האצבעות. לכן "התקפלה" היד לאחור ונגרם השבר באזור שורש כף היד. לא ברור שכפפה היתה יכולה למנוע מנגנון התאונה והנזק כפי שהתרחש. כפי שהעיד המורה, כפפות שוער , המסופקות במשחק מקצועי, אמורות להבטיח אחיזה יציבה בכדור שיכול להיות חלקלק. ענין זה שונה ממנגנון גרימת הנזק שיסודו בניסיון לבלימת או הדיפת כדור, וכלל לא ברור שכפפה היתה מונעת הנזק.

ב. גם אם אניח שכפפה כן היתה יכול למנוע הנזק בפן הקשר הסבתי העובדתי-רפואי, הרי שבפן ההתרשלות, התובע לא הצביע על מקור החובה שבדין לספק כפפות שוער במשחק קטרגל כתתי , לא מקצועני. גם הקטעים בחוזר מנכ"ל משרד החינוך עליו הסתמך התובע וצורף לתיק מוצגיו (ומסתבר שהנו מאוחר בכלל למועד התאונה), ונוגע להבטחת הבטיחות בשיעורי חינוך גופני – אינם מחייבים גורם הבעלות והמורה לחינוך גופני לדאוג לכך ששוער במשחק קט רגל כתתי יעטה כפפות. ואכן לא ברור מקור החובה לספקן, אף לא נחזה שמדובר בהתרשלות, שמבחנה אינו בחוכמה שבדיעבד, כאשר ידוע מנגנון התאונה והנזק. לא מדובר על ספורט מקצועני שסיכוניו עודפים. זה כבר נושא של ניהול סיכונים חברתי במבט רוחב. אין די בכך שמדובר באמצעי מניעה זמין שעלויותיו לא גבוהות , שכן לא ידוע הרי איזה סיכון מסיכוני המשחק האינהרנטיים הוא שיתממש (איזה איבר יפגע), ואם בכלל יתממש.

רוב המשחקים הרי נגמרים בלא פציעה, ובכל זאת משחקי כדור כרוכים בסיכונים עודפים לפציעה גופנית ביחס לפעילות גופניות "רגועות" יותר. האם אפוא "נשפוך התינוק עם המים", ונאסור מעיקרא על קיום משחקי כדור כדי למנוע כל סיכון רחוק לפציעה (שאכן יתממש לעתים רחוקות למרבית הצער)? מחיר המניעה בפן החברתי גדול מן התועלת שבמניעת אותם סיכונים אינהרנטיים הכרוכים במשחקי כדור, שלעתים אכן יתממשו. ואם לא נאסור הפעילות כליל, על איזה איבר בדיוק יש להגן? האם יש חובה לספק קסדות לתלמידים במשחקי קטרגל כדי למנוע סיכון (שיתממש לעתים רחוקות) של התנגשות ראשים של שני שחקנים שעלו שניהם לנגיחה? האם נחייב לספק מגיני ברכיים, שכן הסיכון הצפוי לנפילה ופגיעה בברך במהלך משחק כדורגל או כדורסל הנו מוגבר ביחס לפעילות רגועה של הליכה או ריצה ספורטיבית במישור? ועל אותו משקל – האם נחייב לספק מגיני מרפקים? כיצד בדיוק יראה משחק כדורגל לא מקצועני של תלמידים בכתה אם אלו החובות שיש לקיים בטרם יחל המשחק? דומני כי הנקודה ברורה. התובע לא המחיש חובה חוקית ולא חוזר מנכ"ל שמורה על אספקת כפפות לשוערים במהלך קיום משחקי קט רגל בשיעור חינוך גופני. ודומני שלא בכדי.

בשים לב לשיקולי המדיניות החלים כאן, איני סבור שמשרד החינוך התרשל כאשר לא הורה בחוזרי מנכ"ל על חובת קיום משחק כדורגל רק תחת חובת אספקת כפפות לשוער. לא כל שכן שהמורה לא התרשל (ומשרד החינוך בנעליו) כאשר לא הורה על קיום המשחק עם כפפות לשוער, כשלא ברור ולא הוכח שגורם הבעלות (נתבעת 1 שהתביעה נגדה נדחתה) סיפק בכלל כפפות כאלה. ואף לא הוכח, באין המחשה של מקור החובה , שהמורה התרשל כאשר אפשר לשחק קטרגל בלא כפפות מגן לשוערים.

40. קשר סבתי – לו התקבלה גרסת התובע : כפי שציינתי קודם, גם לו קיבלתי כי המורה לא השגיח כלל (בדוגמת קיצון שלא נטענה כלל, נניח כי נעדר כליל מן השיעור) – היה דין התביעה לדחייה , בשים לב למנגנון גרימת הנזק. מדובר באירוע פתאום במהלך משחק, שהנו מסיכוני המשחק האינהרנטיים. על כך שהמורה צריך להשגיח – אין חולק כאמור. אולם שוב – כושלת כאן התביעה במבחן הקשר הסבתי, ולו העובדתי, במבחן הגורם שאין בלתו. שום מידה של השגחה (או חימום בתחילת שיעור, שנועד למנוע אירועים כגון תפיסת שריר וכיוצ"ב) לא יכולה למנוע אירוע פתאום של שבר ביד שוער, שניסה להדוף כדור שנבעט לשער בעוצמה. גם בפן ההדרכה או הניסיון של השחקן - אירוע פתאום כזה שבלהט המשחק יכול להתרחש גם כאשר מדובר בספורטאי מצטיין, ושחקן כדורגל מנוסה, שעמד בשער. כמו בכל משחק תחרותי – גם ההשתתפות במשחק כדורגל כרוכה בסיכונים מסוימים, שלעתים יתממשו. מה החלופה הסבירה? לתת לכל תלמיד לקבוע אם ישתתף או לא ישתתף בפעילות ספורט? הסיכון שהתממש הנו ממין הסיכונים שכרוכים מטבעם בפעילות הספורטיבית ולאשורה ניתן למונעם רק על דרך אי קיום הפעילות . הימנעות כזו תפגע בציבור רב של תלמידים שהן פעילות גופנית, והן החינוך לה כדרך חיים, הנם חשובים להתפתחותם ובריאותם. ונכון – יהיו מדי פעם מקרים מצערים של פגיעות הכרוכות בקיום הפעילות. לא כל תאונה ניתן למנוע, והשאלה תמיד הינה מה החלופה החברתית.

איסור על קיום פעילות ספורטיבית כדי למנוע כמות מעטה של פגיעות הכרוכה בהן ואינן ניתנות לאשורה למניעה , מציבה מחיר חברתי לא קביל, ונזקה עולה על תועלתה. למקרים מעין אלה קיים ביטוח תאונות תלמידים, ולא נעלם ממני כי הוא מוגבל בסכומים ואינו מתיימר להשיב המצב לקדמותו. אולם כידוע "לא לכל נזק יש שם במשפט".

41. אביא חלק מדברי בעניין אחר, בבחינת סיכום הדין בעניין זה של אירועי פתאום שאינם ניתנים למניעה במשחק, והנם אינהרנטיים לעצם קיום הפעילות הספורטיבית (תא (חי') 14170-09-16 פלוני נ' מועדון כדורגל מכבי עירוני קריית אתא):

"...בע"א 715/79 דניאלי נ' אורט, פ"ד לה(2)(764) דובר בתלמיד שנפגע במהלך משחק כדורגל עת רץ לעבר שער הקבוצה היריבה, ונדחף ע"י מי מן השחקנים, ואז נפל ונחבל. גם שם לא הוכחה כל אי תקינות של המגרש, וממילא כמו שם אף כאן, לא היה מצב המגרש קשור סיבתית לנזק כפי שהתרחש. נקבע כי אמנם חובת הזהירות מחייבת נוכחות של מורה בקרבת מקום כדי שיוכל להתערב במידת הצורך בקטטה או בפעולה מסוכנת אחרת. אך ברור שמורה, אף לו נוכח במקום, לא היה יכול למנוע פעולת פתע או תגובה ספונטנית שאינה צפויה מראש. ' במשחקי ספורט למשל, אין הפיקוח יכול למנוע, בדרך כלל, מעידה בעת ריצה או התנגשות בין מתחרים, הרצים זה בקרבת זה, אם אלו הם תולדה של אופי המשחק ולא של נסיבות או תנאים יוצאי דופן אותם ניתן לצפות מראש, כדי למנוע את המשחק או את קיום הנסיבות והתנאים האמורים' (ראה שם, בסעיף 5 של פסק הדין).

צוין שם שיש לבחון אם היה פיקוח נדרש, אך גם אם התשובה שלילית צריך עדיין לחצות את משוכת הקשר הסיבתי, היינו אם יש לייחס את הנזק שנגרם להיעדרו של הפיקוח. צוין גם שהיקף חובת הפיקוח משתנה בהתאם לגיל התלמידים ואין חובת הפיקוח על פעוטים בגיל הרך, כחובת הפיקוח על נערים בני 17-18 ...".

"צוין כי מבחינות מסוימות יש להשגיח יותר על פעוטים, בשל חוסר ניסיונם והקושי שלהם לצפות תוצאות מעשיות, ומבחינות אחרות עלולים בני נוער בגירים לפגוע זה בזה בכוח ובעוצמה רבים יותר, כאשר בלהט המשחק עלולים לנהוג בפראות ובאלימות. אולם גם כך, ומשיש חובת פיקוח לא יכול מורה או מפקח למנוע תאונת פתאום ולו בשל מעשי לא ספורטיבי בשל דחיפה כפי שהיה באותו מקרה:

' גם ללא התרגשות או מתיחות חורגת מהרגיל, תיתכן, באופן סביר, האפשרות ששחקן אחד יידחף את השני בעת המשחק, שני שחקנים יתקלו זה בזה, שחקן ייפול לא כל דחיפה, תוך כדי ריצה וכדומה' (פסקה 6).

התביעה נדחתה שם אפוא בהעדר קשר סיבתי, תוך צוין שלא הוכח שהדחיפה הייתה אך חוליה בשרשרת מעשי אלימות שהחלה קודם. היינו לו הפך המשחק בהדרגה משלו לפרוע, ניתן היה לתלות הקולר בהפרת חובת ההשגחה, שכן אכן לא נוכח מורה והדבר עלה כדי התרשלות. אולם לא כך משעה שמדובר בדחיפת פתאום, שגם נוכחות של המורה לא הייתה יכולה למנוע סיבתית...

ביחס לאירועי פתאום שקשה עד בלתי אפשרי למנוע אלא בהצבת רף זהירות בלתי אפשרי (ואף לא רצוי), ראה גם ע"א 4118/91 עזבון המנוח אייל ארגמן ז"ל נ' גולן חפצדי, ופסה"ד בדיון הנוסף שם (דנ"א 2571/94). באותו מקרה נפטר תלמיד במהלך טיול כאשר חברו הכה בו באגרוף באזור החזה מבלי כוונה לגרום פגיעה רצינית, אך המעשה הסתיים בטרגדיה. אף שיש חובת השגחה של מורים נקבע שלא נדרשה השגחה צמודה ודי היה שהמורים ישבו במרחק מה (כמה עשרות מטרים), ואירוע פתאום שכזה, אף הוא לא ניתן למניעה בפן הסיבתיות."

וברוח זו נקבע גם בע"א 635/70 מנדלסון נ' משרד החינוך , ביחס לאירועי פתאום שלא ניתן למנוע גם בהשגחה סבירה – שם דובר בילדים קטנים בני 6 עד 7, ובאירוע של דחיפת פתאום בהפסקה שבין השיעורים.

42. כאמור, אין זאת אומרת כי בכל מקרה של פגיעה במהלך משחק לא תקום אחריות, אך יש להיזהר מהרחבה מלאכותית ביחס לאירועים שלאשורה אינם ברי מניעה בזהירות סבירה, אלא באמצעים שהמחיר החברתי הכרוך בהם אינו סביר כשלעצמו, ועולה כדי מניעת הפעילות הספורטיבית, או התרתה "על הנייר" אך בסייגים , וסייגי סייגים, שיהפכו אותה לבלתי מעשית.

43. לסיכום:

א. לא נתתי אמון בגרסה לפיה מדי שעור נהג המורה "לזרוק כדור" לתלמידים שישחקו קטרגל, ולא טרח להשגיח. משעה שמדובר בגרסה גורפת, ולאור השיהוי בהגשת התביעה, והעדות המגמתית של העד שהובא לתימוכין, איני מקבל שהתובע הוכיח שכך היה גם בשיעור הספציפי בו נפגע.

ב. לא קבלתי הגרסה לפיה מעולם לא שיחק התובע קטרגל. לא קיבלתי שנזקק הוא אכן להדרכה מיוחדת "איך להיות שוער" , לאור אי אהבתו את משחק הקטרגל, והעובדה כי נהג להתחמק משעורי הספורט כשיכול היה לעשות כן.

ג. קבלתי כי התאונה אירעה כשעמד התובע בשער, בשיעור הספורט בו שיחק קטרגל כשוער, כשניסה לבלום או להדוף כדור שנבעט לעבר השער ופגע בידו.

ד. לא קיבלתי שהומחשה חובה לחלק כפפות לשוער במשחק קטרגל כתתי. לא קבלתי גם שהוכח כי חלוקת כפפות היתה מונעת התאונה , בשים לב לסוג הנזק הגופני, ולדינמיקת התאונה.

ה. לא קיבלתי שדרישה מן התובע להשתתף בשיעור ובמשחק עולה כדי התרשלות.

ו. אף לו קיבלתי גרסת התובע כי המורה לא השגיח כלל, לא היה בהשגחה כדי למנוע הנזק, כפי שהתממש, ומדובר בסיכון מסיכוני המשחק האינהרנטיים, כאשר גם שחקן מנוסה ומוכשר בהרבה מן התובע, יכול שיפגע באותו אופן.

44. התביעה נדחית. התובע ישא ביתרת האגרה. אתחשב בפגיעתו כנער, ולא אטיל הוצאות ראליות. אולם לא ראיתי הצדקה לא לפסוק כלל הוצאות משפט . התובע ישא בהוצאות הנתבעת בסך כולל של 4000 ₪.

ניתן היום, י"ט טבת תשפ"א, 03 ינואר 2021, בהעדר הצדדים.