1. לפני תביעה כספית בסכום של 11,412 ₪ בגין מיסי וועד מקומי בגין תקופה מחודש 1/2014 עד חודש 8/2018.
2. טענות התובע בתמצית:
3. התובע טען כי, הנתבע הוא תושב היישוב דישון וחבר האגודה השיתופית דישון-כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ (להלן: "האגודה").
4. התובע טען כי התובע מחויב לשלם תשלומי מיסי ועד מקומי, בהתאם לתקציב המועצה האזורית ותקציב הוועד המקומי, וכי יתרת חובו של הנתבע נכון לסוף חודש 8/18 עומד על סכום של 11,412 ₪. התובע צירף ריכוז חיובים מוניציפאליים של הנתבע לוועד המקומי וכן כרטסת חשבון של הנתבע.
5. עוד נטען בכתב התביעה, כי חיוביו של הנתבע לוועד המקומי הועברו מכרטיס החשבון של הנתבע בוועד המקומי ורוכזו יחד עם חיוביו לאגודה בכרטסת החשבון של האגודה. על כן, יש להוריד את הסכום של 11,412 ₪ המהווה חוב הנתבע לוועד המקומי עבור שירותים מוניציפאליים מהסכום בכרטסת החשבון של החייב באגודה, שצורפה וסומנה ב/3.
6. התובע טען, כי חרף פניות לנתבע לתשלום יתרת החוב, החל משנת 2014, הנתבע מסרב לשלם את חיוביו עבור מיסי ועד מקומי.
7. טענות הנתבע בתמצית:
8. הנתבע הגיש כתב הגנה וטען, כי התובע אינו מוסמך להגיש תביעה זו, שכן מבין הסמכויות שניתנו לו אין סמכות להגיש תביעה, וכי אין יריבות בין הצדדים ועל כן דין התביעה להימחק.
9. עוד טען הנתבע, כי על התובע לנהל את ענייניו במנותק ובנפרד מוועד האגודה השיתופית וכי התובע מנהל ענייניו יחד עם האגודה השיתופית בזהות מוחלטת.
10. הנתבע טען, כי כרטסת הנהלת החשבונות עליה מבסס התובע את תביעתו, הוא מנהל יחד עם האגודה השיתופית וכי הפניות לחברים נעשות על ידי האגודה השיתופית בלבד, לכן התובע פועל בניגוד לכל דין.
11. הנתבע טען כי חיוב הנתבע במס מוניציפאלי משמע ארנונה מקומית, נעשה בניגוד לחוק, באופן סתמי ורשלני ולא ניתן כלל לחייב את הנתבע בחשבונות נטולי חוקיות. הנתבע טען, כי מעולם לא קיבל דרישת תשלום ולא חשבון מס מקומי, שבו פירוט על מה וכמה עליו לשלם.
12. הנתבע טען, כי הוא זכאי להנחה של 80% במס המקומי, כשם שהוא זכאי לאותה הנחה בארנונה, ולכן כל סכום בו יחויב יש לחשב לפי 20% בלבד.
13. הנתבע טען, כי לפי מסמכי התביעה כרטיס הנתבע עומד על 0 חוב לוועד מוניציפאלי וכי אין תקציב מחוץ מתקציב של 2018 .
14. הנתבע טען, כי התובע מעולם לא דרש דבר מהנתבע וכי המכתבים שצורפו הם מכתבים של האגודה השיתופית ולא של ועד מקומי וגם הכרטסת היא של האגודה השיתופית בלבד ואינה של הוועד המקומי.
15. התובע הגיש תגובה לכתב ההגנה וטען, כי בהתאם לסעיף 133(ד) לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח – 1958, ולאור העובדה כי הנתבע מכיר בסמכות גביית המיסים של המועצה, יש לדחות את הטענה כי לא קיימת סמכות תביעה לוועד המקומי - התובע.
16. התובע טען כי הוא פועל בהתאם לדין, כי יתרת חובו הבלתי מסולקת של הנתבע לתובע נסמכת על כרטסת חשבון מפורטת, כי הנתבע מעולם לא פנה לוועד המקומי לקבלת הנחה כלשהי בנוגע למיסי הוועד המקומי, ובכל מקרה, נוכח העובדה כי הנתבע הוא סרבן תשלום, אין הוועד מחויב לתת לו הנחות, תוך הפניה לתקנות ההסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה), תשנ"ג 1993, תקנה 16, וסעיף 133(ה) לצו המועצות המקומיות.

עוד נטען, כי חובה על הנתבע מכוח הדין ומכוח הסכמתו ובמפורש מכוח דיני עשיית עושר, לשלם את מיסי הוועד המקומי.

1. אקדים כי לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובמכלול הראיות שבתיק ולאחר ששמעתי את העדים ועיינתי בסיכומי הצדדים, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להתקבל ואנמק.
2. מן המפורסמות הוא כי נטל ההוכחה במשפט האזרחי מונח לפתחו של התובע, וזאת בבחינת "המוציא מחברו עליו הראייה" . יפים לכך דבריה של כבוד השופטת ש' שטרסבורג-כהן בע"א 2781/93 דעקה נ' בית חולים "כרמל" (פורסם בנבו):

"הכלל הראייתי הבסיסי הרווח במשפט האזרחי בשיטתנו המשפטית, כבשיטות משפט רבות אחרות, הוא כי נטל ההוכחה רובץ על התובע ומידת ההוכחה היא עודף הסתברות, בבחינת הכלל עתיק היומין "המוציא מחברו עליו הראיה". על-פי כלל זה, יזכה התובע בתביעתו אם ירים את נטל הוכחתה בשיעור העולה על 50%. שאז, תוטל החבות או האחריות במלואה על הנתבע. לא עמד בכך, יפסיד את כל תביעתו. כלל זה הוא לכאורה יעיל, הוגן, רציונלי, אחיד וישים לכל משפט אזרחי".

1. הצדדים זומנו לדיון. מטעם התובע העידו העדים מר אליעזר טרפלר (להלן "טרפלר") וכן גב' ענת מורדי (להלן " מורדי") ומטעם הנתבע העידו הנתבע ומר אייל בוזגלו (להלן " בוזגלו").
2. תחילה, הנתבע לא הכחיש כי ניתנו לו שירותים מוניציפאליים בתקופה הרלבנטית לכתב התביעה ולא הכחיש כי הוא מחויב בתשלומי מיסי וועד מקומי לרבות ארנונה נשוא כתב התביעה ואף בתצהיר עדות ראשית שלו טען כי שילם את כל החובות לשנים 2018-2019.
3. על כן, נותרו להכרעה טענות הנתבע כנגד סמכותו של התובע לגביית מסי וועד מקומי וכן, טענותיו בכל הנוגע לשיטת חישוב המיסים וכי חיוב שלא לפי מטרים אינו חוקי והטענה להנחות שלא קיבל, טענות לגבי אופן התנהלות התובע לרבות בכך שהנתבע לא קיבל פירוט של החיובים, כי לא קיבל דרישת תשלום מהתובע ולא כרטסת חיובים וטענות של ניגוד עניינים בהתנהלות העד מטעם התובע כפי שיפורט להלן.
4. סמכות התובע לגבות מסי ועד מקומי:
5. סעיף 133 לצו המועצות המקומיות (מועצות אזוריות), תשי"ח-1958 (להלן "הצו") קובע כדלקמן :

(א) ועד מקומי רשאי, באישור המועצה, להטיל בתחום הנהלתו כל מס שהמועצה רשאית להטיל לפי סעיף 68(א) ורשאי הוא, באישור המועצה ובכפוף להוראות חוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), התשנ"ג-1992 (להלן – חוק ההסדרים), והתקנות שהותקנו לפיו להטיל ארנונה כללית, והכל לצורך ביצוע הסמכויות שהמועצה אצלה לו (להלן – מסי ועד מקומי); לא החליט ועד מקומי על הטלת מסי ועד מקומי בתחומו, רשאית המועצה, לאחר שניתנה לועד המקומי הזדמנות להשמיע את טענותיו, להחליט על הטלת מסי ועד מקומי כאמור אם נוכחה שהם דרושים לביצוע הסמכויות שאצלה לועד המקומי

(ב) ועד מקומי ישתמש לצורכי הטלת מסים וארנונה כללית בשומות המועצה שנקבעו לנכסים בתחום הנהלתו; אם אין למועצה שומות מתאימות רשאי הועד המקומי לערוך שומות.

(ג) הוטלו מסי ועד מקומי, כאמור בסעיף קטן (א), ייגבו מסי הועד המקומי בידי המועצה יחד עם הארנונה שהוטלה על ידה, ויועברו לועד המקומי בניכוי הוצאות הגביה החלות עליו, אלא אם כן החליטה המועצה להסמיך את הועד המקומי לגבות את המסים האמורים, כולם או חלקם.

(ד) דיני גבייתם של מסי המועצה יחולו, בשינויים המחויבים לפי הענין, על גבייתם של מסי ועד מקומי; נגבו המסים בידי הועד המקומי, יהיו ליושב ראש ועד מקומי אותן הסמכויות הנתונות לראש המועצה בקשר לגביית המסים.

(ה) הוסמך הועד המקומי לגבות ארנונה כללית, יחולו עליו תקנות ההסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה), התשנ"ג-1993, בשינויים המחויבים לפי הענין, כאילו במקום "המועצה" כתוב בהם "הועד המקומי"; הועד המקומי לא יפחית תשלומי ארנונה כללית אלא על פי התקנות האמורות ועל פי תקנות שיותקנו לענין זה לפי חוק ההסדרים.

1. מכאן ובהתאם להוראות הצו, ועד מקומי רשאי, באישור המועצה, להטיל בתחום הנהלתו כל מס שהמועצה רשאית להטיל ורשאי הוא, באישור המועצה להטיל גם ארנונה כללית (להלן "מסי ועד מקומי"). לענייננו, התובע צירף אישור המועצה האזורית מבואות החרמון מתאריך 5.3.2013, ואשר מושב דישון מצוי בתחומה והנתבע אישר בתצהירו כי הוא גר במושב משנת 1972 וחבר האגודה השיתופית דישון, הקובע כי כל ישוב במועצה האזורית יתנהל על ידי ועד מקומי וכי בהתאם לסעיף 133 לצו לעיל המועצה האזורית אישרה לוועד המקומי להטיל מיסי ועד מקומי וכן, לראש הועד המקומי ניתנו סמכויות לגביית המסים, האישור צורף לתצהיר טרפלר סומן ב'2 וכן, צורף אישור האצלת סמכויות לוועדים המקומיים סומן ב'1. כמו כן, התובע צירף אישור המועצה משנת 2004 של צו המיסים של הועד המקומי-התובע שצורף לתצהיר טרפלר סומן א'1 וכן, צורף צו המיסים לשנת 2004 סומן א'2 וכן, צורפו מכתבים של המועצה האזורית לפיהם המועצה אישרה בשנת 2004 את צו המיסים ביישוב דישון סומנו א'3.
2. העד טרפלר נחקר והעיד כי התובע פועל תחת המועצה האזורית ובהתאם להנחיות ולאישורים שלהם (ראה עדותו עמ' 5 שורה 33), כי התובע אינו מוציא שומות אלא המועצה האזורית וכי אינו עורך שומות או מדידות (ראה עדותו עמ' 6 שורה 28-29) וכי בהתייחס לנספח ב'2 לתצהירו- אישור האצלת סמכות מטעם המועצה האזורית- כי לצורך הטלת מס קיבלו מידע מהמועצה האזורית תוך הפנייה לנספח ד' ובו רשום כי גודל השטח של הנתבע הוא 153 מ' (ראה עדותו עמ' 6 שורה 30-35). עוד העיד העד כי ביחס לנתבע "בכל שנה הוא חויב לפי המסמך שהגיע מהמועצה, דוח מקבלי הנחות, שהוא כולל בתוכו את המטראג' אם השתנתה השומה, לדוגמא אם מישהו בנה בית והגדיל אותו מ-100 ל-200, השומה משתנה. אם הקטין, השומה גם משתנה. אם הפך להיות פנסיונר.."( ראה עדותו עמ' 7 שורה 7-10). העד נחקר גם ונשאל כי המועצה האזורית רק מאשרת תקציב פעם בשנה והשיב כי המועצה מאשרת את צו המיסים ובמסגרת אישור התקציב היא מאשרת את סך המסים שהוועד המקומי גובה (ראה עדותו עמ' 9 שורה 7-10). בנוסף, לכתב התשובה מטעם התובע צורף , סומן א', מכתב האגודה למועצה ממנו עולה כי המועצה ידעה כי חשבון הועד המוניציפאלי של המושב דישון מנוהל כחלק מספרי האגודה וכי בדו"חות הכספים של האגודה קיים פירוט וסיכום נפרד לנושא המוניציפאלי.
3. טענות הנתבע בכל הנוגע לשיטת חישוב המיסים וכי חיוב שלא לפי מטרים אינו חוקי:
4. לעניין שיטת חישוב המיסים : העד טרפלר טען בתצהיר עדות ראשית כי עפ"י החלטות הוועד הוחלט על הטלת מס זהה על כל התושבים על מנת ליצור שוויוניות בין התושבים מאחר ומדובר בקהילה קטנה והפנה להחלטות הועד -נספחים ה' ו- ו' לתצהירו- לפיהם הוטל מס בסך 246 ₪ לשנת 2016, בסך 255 ₪ לשנים 2017 ו- 2018 וכי החיובים לעיל היטיבו עם הנתבע כאשר בשנים 2017-2018 ניתנה לנתבע הנחה של 25% ולכן חויב בסכום חודשי של 192 ₪ בלבד. הנתבע טען כי על פי החוק החיוב במס הוא מטרי והגבייה חייבת להיות לפי מטר (ראה עדותו עמ' 14 שורה 25-26).
5. טענות הנתבע כנגד שיטת חישוב מיסי הוועד המקומי וכי החיוב שבוצע שלא לפי מטרים אינו חוקי לעומת טענות התובע לרבות לעניין שיקולים של השוויוניות בין התושבים, הן טענות כנגד חוקיות החלטות התובע, שהן בסמכות בית משפט לעניינים מנהליים בהתאם לסעיף 5 לחוק בתי משפט לעניינים מנהליים, תש"ס-2000 (להלן "החוק"). סעיף 5 לחוק נקבע כי :

בית משפט לעניינים מנהליים ידון באלה –

1. עתירה נגד החלטה של רשות או של גוף המנוי בתוספת הראשונה בעניין המנוי בתוספת הראשונה ולמעט עתירה שהסעד העיקרי המבוקש בה ענינו התקנת תקנות, לרבות ביטול תקנות, הכרזה על בטלותן או מתן צו להתקין תקנות (להלן – עתירה מנהלית);
2. התוספת הראשונה לחוק כוללת החלטה של רשות מקומית ולענייננו, הועד המקומי הוא גם גוף מנהלי המהווה חלק מן השלטון המקומי בשטחי המועצות האזוריות – לו מואצלות סמכויות של המועצות האזוריות וככזה חלות עליו חובות מתחום המשפט המנהלי .
3. תקיפת החלטה מנהלית תהיה בדרך ישירה ולא בדרך עקיפה . בעניין זה יפים הדברים שנפסקו ברע"פ 4398/99 הראל נ' מדינת ישראל פ"ד נד(3) עמ' 637 , עמ' 648 (פורסם בנבו) כדלקמן:

"חזקת החוקיות, שהיא חזקה הגיונית והכרחית מבחינת האינטרס הציבורי, אומרת כי צו פסילה של רישיון נהיגה, כמו כל החלטה מנהלית, הוא צו חוקי. אכן, אין זו אלא חזקה, והיא ניתנת לסתירה. שהרי אפשר, כמובן, שצו פסילה יהיה בלתי חוקי, ואפשר אפילו שיהיה בטל מעיקרו. אולם הסדר הציבורי מחייב שבדרך^-כלל נהג הטוען נגד חזקת החוקיות של הצו, ואפילו אם לדעתו הצו בטל מעיקרו, יעלה את הטענה בתקיפה ישירה בפני בית^-המשפט כדי שבית^-המשפט יקבע באופן מוסמך אם הצו חוקי ותקף או בלתי חוקי ובטל".

1. מן הכלל אל הפרט: טענות הנתבע כנגד שיטת החישוב של המס ע"י התובע, כנגד התנהלות התובע בניהול כרטסת ומשלוח דרישות תשלום מפורטות, טענות לגבי העדר הפרדה בין חשבון התובע לבין חשבון האגודה וכן טענות לגבי ניגוד עניינים הן טענות כנגד חוקיות התנהלות והחלטות התובע כגוף מנהלי ומקומן בתקיפה ישירה בהליך מנהלי ולא בתקיפה עקיפה במסגרת ההליך אזרחי.
2. למעלה מן הצורך, יצוין כי הנתבע אישר בחקירתו הנגדית כי בשנת 2016 היה חבר ועד האגודה ולא הכחיש כי באותה תקופה הגבייה של מיסי האגודה ומיסי הוועד נעשתה דרך חשבון האגודה אלא טען שזה נעשה בצורה לא חוקית (ראה עדותו עמ' 14 שורה 18-20).
3. בנוסף העד בוזגלו אישר בחקירתו הנגדית כי הסדיר את כל חובותיו למושב דישון וכי כאשר ביקש לקבל מידע על החובות שלו לאגודה היה ניגש להנהלת החשבונות פעם בתקופה מסוימת והיא בהחלט הייתה מוסרת לו מידע (ראה עדותו עמ' 17 שורה 28-36). עדות זו סותרת את טענת הנתבע, ואשר הועלתה לראשונה רק בדיון, ולפיה הוא ניגש לענת מורדי – העדה מטעם התובע המשמשת מנהלת חשבונות- וכי ביקש ממנה חיובים והיא השיבה כי אין לה מושג. מה גם, שטענתו כי הגיש מכתבים לקבלת פירוט כיצד נעשו החישובים ולא קיבל תשובה לא הוכחה (ראה עדותו עמ' 17 שורה 15-19).
4. בנוסף, טענות הנתבע כי החיוב בכרטסת האגודה השיתופית בכבלים ובריכה אינם חוקיים אינן רלבנטיות לתביעה דנן, שכן, התביעה דנן עניינה חוב בגין מסי ועד מקומי לתובע בלבד.
5. באשר לטענות הנתבע לגבי שטח ביתו וההנחה לה הוא זכאי: טענות הנתבע בעניין זה מקומן בהשגה על שומה המס שנקבעה לו . הנתבע טען בתצהירו כי לא קיבל דרישות תשלום ארנונה / מס מהתובע ולכן לא יכל להגיש השגה או לדרוש הנחה . איני מקבלת טענה זו. התובע צירף דרישות להסדרת חוב כספי מטעם האגודה , צורפו כנספח ח' לתצהיר העד טרפלר. הנתבע נחקר בעניין מסמכים אלה והשיב כי קיבל דרישות חוב לאגודה ולא לתובע (ראה עדותו עמ' 16 שורה 26-27). רק בדיון ולראשונה טען הנתבע כי הוא ניגש לענת מורדי – העדה מטעם התובע המשמשת מנהלת חשבונות של התובע- וכי ביקש ממנה חיובים והיא השיבה כי אין לה מושג כאשר העד מטעמו העיד כי עת ביקש לקבל מידע על החובות שלו לאגודה היה ניגש להנהלת החשבונות והיו מוסרים לו מידע. בנוסך וכפי שצוין לעיל, הנתבע אישר בחקירתו הנגדית כי בשנת 2016 היה חבר ועד האגודה ולא הכחיש כי באותה תקופה הגבייה של מיסי האגודה ומיסי הוועד נעשתה דרך חשבון האגודה .
6. הנתבע טען כי שטח ביתו לחיוב בארנונה הוא 104 מ'. אלא שבחקירתו, לאחר שהוגשה שומה של המועצה לשנת 2018 והנתבע השיב כי זה אישור של 104 , הנתבע נשאל אם יש לו עוד 40 מ' כפי שהמועצה טוענת , שכן קיים מסמך על 153 מ' לפי נספח ד' לתצהיר העד טרפלר, ובתשובתו טען הנתבע כי יש לו מכתב מהמועצה לפיו הורידו לו 40 מ' מאחר ומדובר בנושא חקלאי ולא מגורים. אולם, המכתב לא צורף לתיק והנתבע טען כי המכתב בבית וכעדותו עמ' 13 שורה 30-35:

"ש. האם יש לך עוד 40 מ' כמו שהמועצה טוענת

ת. יש לי מחסנים במגורים ומבנים חקלאיים שהמבנה הספציפי הזה שהוא מדגיש, יש לי מכתב מהמועצה לאחר שביקרו סיירי המועצה, שזה נושא חקלאי ולא מגורים, וכתוב להוריד 40 מ'. יש לי את זה בכתב מהמועצה. יש לי את זה בבית, אני מתחייב להביא את זה אם זה יידרש, בכתב מהמועצה להוריד את ה-40 מ' האלו שאינם מגורים ולכן הוועד המקומי לא יכול לגבות על לא מגורים.

1. בנוסף עת נשאל הנתבע מדוע לא הגיש חוות דעת מודד או אישור המועצה שיש לו פחות מ- 153 מ', השיב כי הציג והוא מצהיר כי מאז שבנה את הבית עד היום יש לו מבנה מגורים של 104.47 מ' וכי הגיש מכתב הסתייגות לגבי 40 מ' שאושר ע"י המועצה שזה לא מגורים (ראה עדותו עמ' 14 שורה 1-8). אולם, הנתבע לא הציג את האישור הנטען ולא הציג כל מסמך התומך בטענתו כי המועצה אישרה הפחתה של 40 מ' מאחר ומדובר בשטח לא למגורים כטענתו.
2. לעניין ההנחה, העד טרפלר טען בתצהיר עדות ראשית כי לנתבע ניתנה הנחה בשנים 2017-2018 ע"י המועצה בגין החיובים המוניציפאליים בשיעור של 25% מסכום החיוב כפי העולה מדו"ח ההנחות שצורף לתצהירו סומן ד'.
3. הנתבע טען בתצהיר עדות ראשית שלו כי הוא זכאי להנחה בשיעור 40% והחל משנת 2018 הוא זכאי להנחה בשיעור 80% במס וכי החיובים אינם מתייחסים להנחה זו. הנתבע צירף לתצהיר עדות ראשית שלו כרטסת הנהלת חשבונות משנת 2019 המעידה על זיכוי עקב הפרש הנחה ל- 80% לתקופה חודשים 1-4/2019, אלא שמיסי וועד מקומי בגין שנת 2019 אינם כלולים בתביעה דנן. בנוסף, הנתבע לא הוכיח כי הוא זכאי להנחה בשיעור 40% עד לשנת 2018. שכן, האישור שצורף ע"י הנתבע לתצהיר עדות ראשית שלו מאת המועצה האזורית מבואות החרמון המעיד על הנחה של 40% מתייחס לשנת 2012 ושנת 2013 כאשר אין כל מסמך המעיד על הנחה זו בשנים הרלבנטיות לחוב נשוא תביעה זו השנים 2014-2017 . באשר לשנת 2018, הנתבע צירף לתצהיר עדות ראשית שלו אישור המועצה להנחה של 80% בארנונה לשנת 2018- אישור מתאריך 31.12.2018, לאחר שכבר הוגשה התביעה והיה ברור לנתבע סכום מיסי ועד מקומי לשנת 2018 ולמרות זאת הנתבע לא טען כי הגיש השגה על שומת המס לשנת 2018 וכי ההשגה התקבלה.
4. הנתבע לא עמד בנטל ההוכחה ולא הוכיח כי שילם מיסי וועד מקומי בגין התקופה מחודש 1/2014 עד חודש 8/2018:
5. הנתבע לא הוכיח כי שילם מיסי וועד מקומי בתקופה הרלבנטית לכתב התביעה שכן, בתצהיר עדות ראשית שלו טען בלבד כי שילם את כל חובו לשנים 2018-2019, טענה שלא נתמכה במסמכים כלשהם כאשר נטל ההוכחה של טענה זו רובץ לפתחו של הנתבע. הנתבע נשאל בחקירתו הנגדית כי בעצם הטענה שלו כי שילם בשנים 2018-2019, ניתן להבין כי בשנים 2014-2017 לא שילם ותשובתו לא הייתה ברורה שכן, השיב כי שילם וכי בכרטיס האגודה היו לו הרבה זיכויים וכי כתוצאה הם ערבבו את כל הכרטיס ובסוף שנת 2014 האגודה נתנה לו תשלום שיק של 520 ₪ (ראה עדותו עמ' 12 שורה 8-11). אלא שגרסה זו לא הוכחה, הנתבע לא הוכיח כי שילם סכום כלשהו בגין מיסי ועד מקומי בתקופה נשוא כתב התביעה, לא הוכיח כי היו לו זיכויים ובנוסף הוכח כי ניתן נגד הנתבע פסק בוררות מתאריך 25.12.2019 , הוצג סומן ת/1, המחייב אותו לשלם לאגודה סכום של 11,345 ₪ , דבר המחזק את גרסת התובע כי חוב זה לאגודה בצירוף החוב לתובע נשוא כתב התביעה ובסה"כ 22,757 ₪ הוא יתרת החוב נכון לסוף חודש 8/2018 לפי כרטסת האגודה הכוללת את מיסי הוועד המקומי-נשוא תביעה זו ואשר צורפה לכתב התביעה.
6. אוסיף כי הנתבע בחקירתו הנגדית טען כי הוא מוכן כי בית המשפט ימנה בודק אשר יבדוק מה הוא צריך לשלם לפי החוק והוא מחייב לשלם, משמע, הנתבע מודה כי לא שילם מיסים בגין התקופה נשוא כתב התביעה.
7. העברת חיובים בגין מיסי וועד מקומי של הנתבע מכרטסת הוועד המקומי- התובע לכרטסת האגודה:
8. לפי טענת התובע המסים נשוא כתב התביעה הועברו מכרטסת הנתבע אצל התובע לכרטסת שלו אצל האגודה. גרסת העד טרפלר כי החיובים של הנתבע לתובע הועברו מכרטיס החשבון של הנתבע אצל התובע ורוכזו יחד עם חיוביו לאגודה בכרטסת החשבון של הנתבע אצל האגודה לא נסתרה.
9. הנתבע גם לא טען לכפל גבייה הן ע"י התובע והן ע"י האגודה מה גם, שהתובע צירף מסמכים לפיהם החוב בגין מיסי וועד מקומי הוא בסכום של 11,412 ₪- בדמות אישור ריכוז חיובים לשנים 2014-2018 שצורף לתצהיר מורדי סומן ב'1 וכן צורף לתצהיר אליעזר כנספח ז'1 . כמו כן, צורפה כרטסת החשבון של הנתבע אצל התובע לתצהיר אליעזר סומנה ז'2 וגם לתצהיר מורדי סומנה ב'2. בנוסף צורפה כרטסת החוב של חשבון של הנתבע אצל האגודה לתצהיר אליעזר סומנה ז'3 הכולל את החוב לנתבע לאחר ביצוע ההעברה מכרטיס הנתבע לכרטיס האגודה.
10. העדה מורדי המשמשת מנהלת חשבונות של התובע משנת 2008 וכעדותה עמ' 9 שורה 30: "ת. אני מנהלת חשבונות של הוועד המקומי מושב דישון וגם של האגודה", נחקרה והעידה כי היא ערכה את המסמכים שצורפו לתצהיר שלה (ראה עדותה עמ' 9 שורה 35-36) וכי נספח ב'1 לתצהירה- ריכוז חיובים של הנתבע לתובע לשנים 2014-2018 נערך על ידה וכי הסכומים שבו נלקחו מהכרטיסים של התובע (ראה עדותה עמ' 10 שורה 19-20, 30-33) וכי החיובים הועברו בהוראת התובע מהתובע לאגודה (ראה עדותה עמ' 11 שורה 13-16). גם גרסת העדה לעיל לא נסתרה בחקירה נגדית.
11. ככל ולנתבע טענות כנגד התנהלות התובע בעניין זה לרבות טענות נגד שיקול דעת התובע וסבירות החלטותיו, דין טענות אלה במסגרת תקיפה ישירה בהליך מנהלי שהורחב לעיל.
12. התובע אישר בסיכומיו כי בשנת 2008 הוחלט בישיבת הוועד המקומי כי גביית מיסי ועד מקומי ותקבולי סל השירותים מהמועצה יבוצעו ע"י האגודה החקלאית. גם הנתבע אישר בחקירתו הנגדית כי בשנת 2016 היה חבר ועד האגודה ולא הכחיש כי באותה תקופה הגבייה של מיסי האגודה ומיסי הוועד נעשתה דרך חשבון האגודה (ראה עדותו עמ' 14 שורה 18-20).
13. אעיר כי בפסק הדין נדונו רק טענות הצדדים שהועלו במסגרת כתבי הטענות כמפורט לעיל. בנוסף, איני מאשרת את המסמכים שהוגשו לראשונה במסגרת סכומי הנתבע, סומנו X,Z,W,V הואיל ואלה לא גולו ולא צורפו במסגרת ניהול ההליך לרבות לכתב ההגנה או לתצהיר הנתבע . בנוסף, איני מקבלת את טענות הנתבע בכל הנוגע לפסק הדין שצורף בתיק תא"מ 49165-07-15 ועד מקומי יובל נ' אליהו מרדכי ואח' (פורסם בנבו) וכי המדובר בפסק דין דומה ובו נדחתה תביעת מושב חקלאי נוסף השייך למועצה אזורית מבואות החרמון לתשלום מס מוניציפאלי וזאת נוכח העובדה כי פסק הדין לעיל בוטל ע"י בית המשפט המחוזי במסגרת תיק ע"א 38175-11-16 ועד מקומי יובל נ' אליהו מרדכי ואח' ותביעת המושב בתיק תא"מ 49165-07-15 לעיל לתשלום מס מוניציפאלי התקבלה במלואה.
14. סוף דבר: התביעה מתקבלת . אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע את מלוא סכום התביעה בסך של 11,412 ₪ וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל. בנוסף, הנתבע ישלם לתובע אגרות בית משפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ששולמו ועד התשלום המלא בפועל . כמו כן, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע שכר טרחת עורך דין בסכום של 3,000 ₪ אשר ישולם בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק דין זה אצל הנתבע באמצעות בא כוחו.
15. המזכירות תשלח פסק דין זה לצדדים באמצעות באי כוחם.

ניתן היום, ל' תשרי תשפ"ב, 06 אוקטובר 2021, בהעדר הצדדים.