א. בפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום בחיפה (כב' השופטת כאמלה ג'דעון) מיום 2.12.2018 ב-ת"א 28215-11-18, לפיה לא התקבלה עתירתו של המבקש להכיר בהמצאת כתבי-בי-דין למשרד עוה"ד י. פרידלנד כהמצאה כדין למשיבות מס' 1 ומס' 2 (להלן: "המשיבות").

ב. הנסיבות הצריכות לעניין הינן בתמצית אלה:

המבקש שכר ביום 1.3.2007 מן ה"ה שמואל שפילפוגל ז"ל וגב' אירנה זינגר ז"ל בחוזה שכירות בלתי מוגנת מגרש הידוע כגוש 11600, חלקה 12 שבקרית-אתא, לניהול עסק לאיחסון ושיווק חלקי חילוף לכלי-רכב, וממשיך מאז ועד היום בשכירות הנכס.

ביום 28.6.2011 נחתם הסכם הארכה להסכם המקורי.

לאחר מות המנוח שמואל שפילפוגל ז"ל, נחתם הסכם שכירות בלתי מוגנת לגבי המגרש ביום 24.6.2014 בין המבקש לבין אירנה זינגר ז"ל, ושתי יורשותיו של שמואל שפילפוגל ז"ל, שהן המשיבות בתיק זה. ביום 5.1.2017 נחתם הסכם שכירות בלתי מוגנת, לאחר שגם נפטרה אירנה זינגר ז"ל, בין המבקש לבין שתי המשיבות, ולרבות הגב' הלן אוה ריגלהאפט, שהיא המשיבה מס' 3, שלגביה בוצעה המצאה כנדרש באמצעות עוה"ד א. גדות, ועניינה אינו עומד לדיון בבקשת רשות ערעור זו.

ג. לימים נפלה מחלוקת בין המבקש לבין שלוש המשיבות, שלטענתן לא שילם את דמי השכירות החוזיים לשנת 2018, בעוד שלטעמו הוא שילם את כל דמי השכירות עד לתקופה המסתיימת ב-3.8.2018.

המבקש מצדו הגיש תובענה כנגד המשיבות בטענה, שהן הסבו לו, לגרסתו, נזקים בחוסר נכונותן להסדיר תשלומי היטלים שונים ותשלומי חובה, שדרשה מהן עיריית קרית-אתא.

התביעה הומצאה למשיבה מס' 3 באמצעות עוה"ד א. גדות. ב"כ המבקש ניסה לבצע את ההמצאה למשיבות (מס' 1 ומס' 2) באמצעות עוה"ד י. פרידלנד (המשיב מס' 4), אך זה הודיע שאין הוא מוסמך לקבל כתבי-בי-דין עבור המשיבות, וכי על המבקש לבצע להן המצאה מחוץ לתחום במדינה לפי תקנה 500 של תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "התקנות").

ד. לכתב התביעה שהגיש המבקש נלוותה בקשה לסעד זמני, שגם אותה ניסה המבקש להמציא באמצעות המשיב מס' 4. ואולם, בהחלטתו מיום 22.11.18 קבע בית-משפט קמא, שעל המבקש להגיש את כתבי-בי-דין לידי המשיבות, וזאת כל עוד לא הוכח כי ניתנה הרשאה על-ידן למי מעורכי הדין לייצגן בהליך זה, ואין המבקש יכול לעשות קיצורי דרך.

ה. ביום 28.11.18 הגיש המבקש את בקשתו לבית-משפט קמא ליתן החלטה המכירה בהמצאת כתבי הטענות מיום 22.11.18 למשיב מס' 4 (עוה"ד י. פרידלנדר) כהמצאה כדין של כתבי הטענות, לפי תקנה 477 (המצאה לעו"ד) ו/או תקנה 483(א) (המצאה למורשה הממונה על המקרקעין).

בקשה זו נתמכה בתצהירו של המבקש. לאחר דיון שהתקיים ביום 2.12.18, ואשר בו הופיע וטען עוה"ד י. פרידלנדר, ניתנה ההחלטה נשואת בקשת רשות הערעור, בה צוין, כי בתובענה שעניינה מקרקעין, כתבי-בי-דין שאי-אפשר להמציא לנמען גופו, די בהמצאתן למורשהו הממונה על המקרקעין, וזאת לפי תקנה 483(א) של התקנות.

בענייננו, כך קבע בית-משפט קמא, לא הוכח שלא ניתן להמציא את התובענה, לרבות הבקשה לסעד זמני הנלווית אליה, לידי המשיבות, ובית-משפט קמא לא שוכנע כי יש לאפשר למבקש לעשות בהליך זה קיצורי דרך.

לפיכך, הורה בית-משפט קמא למבקש לפעול בהתאם לחלופה המתאימה בהתאם לתקנה 500 לצורך המצאת הבקשה לסעד זמני, יחד עם התביעה, למשיבות מס' 1 ומס' 2.

ו. על החלטתו זו של בית-משפט קמא מונחת בפני בקשת רשות הערעור.

לטענת המבקש, התקיים, גם בסמוך לפני הגשת התביעה, קשר אינטנסיבי בין המשיבות לבין המשיב מס' 4 המטפל בנכסים של המשיבות, והוא עורך דינה הקבוע של משפחת שפילפוגל לדורותיה, ומייצגה בקשר למגרש נשוא הדיון (וכן את המשיבות), מזה לפחות שתים-עשרה שנה (מאז שנת 2007 עד היום), דבר שבא לידי ביטוי בחתימה על הסכמי שכירות, רישום מען משרדו בראש ההסכם כמען המשכירים, גביית דמי שכירות לחשבון נאמנות, ביקורים בנכס מידי פעם, חתימה על מספר תכניות להיתר בניה שהוגשו לוועדה המקומית לתכנון ובניה קרית-אתא, והתכתבויות עם ב"כ המבקש.

בטיעוניו מפנה ב"כ המבקש ליפויי-כח חתומים על-ידי כל אחת משתי המשיבות, שהוגשו במטרה להוכיח הרשאה, כולל הרשאה מפורשת לעוה"ד י. פרידלנד לייצוג המשיבות בכל בתי-המשפט במדינת-ישראל.

יפויי-כח ניתנו לעוה"ד י. פרידלנד עוד בינואר 2017 בקשר לנכס, והמשיב מס' 4 כבר עשה שימוש ביפויי-הכח, בין היתר, במסגרת בקשות למתן היתר בניה לנכס.

יפוי-הכח מסמיך את עוה"ד י. פרידלנד במפורש לייצג את המשיבות בנושא הקשור לנכס, גם בכל ערכאה בבתי-המשפט בישראל.

המבקש מדגיש, שאינו מנסה לכפות על עוה"ד י. פרידלנד את ייצוג המשיבות, שכן עניין הייצוג הוא נפרד, מעצם קבלת כתבי-בי-דין במשרד עוה"ד עבור המשיבות.

ז. מציין המבקש, שעוה"ד י. פרידלנד חתם בשם המשיבות על שני חוזי שכירות עם המבקש בקשר לנכס נשוא הדיון, כשבראש חוזי השכירות מופיעה כתובת משרדו של עוה"ד י. פרידלנד כמענן של המשיבות.

עוד מצביע המבקש על אישורי ביצוע העברות בנקאיות שבוצעו על-ידי המבקש לחשבון הבנק (בנאמנות) של עוה"ד י. פרידלנד, חתימתו כב"כ הבעלים בשם המשיבות על בקשות למתן היתרי בניה, ומכתב ששלח עוה"ד י. פרידלנד למבקש ביום 25.10.18, טרם הגשת התביעה, ובו עמד עוה"ד י. פרידלנד על תשלום דמי השכירות והזמין את המבקשים למשרדו.

כמו-כן, במסגרת בקשתו לביטול הייצוג וביטול הדיון בסעד הזמני שקבע בית-משפט קמא ליום 25.11.18 טען עוה"ד י. פרידלנד, שאינו מיצג את המשיבות, אך בסעיף 9 לבקשתו העלה מספר טענות לגוף העניין כנגד עצם הבקשה לסעד זמני.

ח. מרבית הטענות הנ"ל הועלו בתצהירו של המבקש, שהוגש לבית-משפט קמא ביום 28.11.18, אך בדיון שהתקיים ביום 2.12.18, ובו נכח המבקש, נמנע המשיב מס' 4 מלחקור את המבקש בחקירה נגדית על תצהירו, ומכאן טענת ב"כ המבקש שהטענות העובדתיות שבתצהיר המבקש לא נסתרו.

ט. מוסיף וטוען המבקש, בהתייחס להוראות תקנה 477 ו/או תקנה 483(א) של התקנות, כי בהתאם להלכה הפסוקה, כאשר הנתבע מצוי בחו"ל, חזקה שלא ניתן למסור לו כתבי-בי-דין באופן אישי, ובנסיבות אלה ניתן לבצע את ההמצאה למורשהו, ואם יש לו עורך-דין, די בהמצאה לעורך-דינו (ע"א 23/83 יוחימק נ' קדם, פ"ד לח(4) 309).

ההמצאה יכולה להתבצע גם כשהנתבע אינו מצוי בארץ, ובלבד שמצויים בארץ מורשהו או עורך דינו בנושא ההתדיינות (רע"א 5150/02 וינברג נ' בייליס, פ"ד נח(2) 205).

י. בענייננו, טוען המבקש, שעוה"ד י. פרידלנד ניהל בשם המשיבות, וקודם לכן עבור קודמיהן, את הנכס, וכן ניהל דין-ודברים עם המבקש, והציג עצמו בכתב ובעל-פה, כמי שפועל בשמן של המשיבות בקשר למחלוקת נשוא התובענה, ובין-היתר גם חתם כב"כ הבעלים על בקשות להיתר בניה, בין היתר, ביולי 2018.

לטענת המבקש, כ-20 יום טרם הגשת תביעת המבקש פנה עוה"ד י. פרידלנד במכתב למבקש, בהמשך לתכתובות קודמות ופגישה שנערכה בין הצדדים, ופירט במכתבו שורה של טענות להפרות יסודיות של ההסכם אשר בין הצדדים ועמד על זכות מרשותיו לקבל את דמי השכירות.

המבקש דחה את טענותיו של עו"ד י. פרידלנד, וטען, שהמשיבות הן המפרות.

טוען ב"כ המבקש, כי הדעת נותנת, שעוה"ד י. פרידלנד צפה, נוכח המחלוקת המתוארת לעיל, את האפשרות שיתקיים הליך משפטי בין הצדדים.

יא. מוסיף וטוען ב"כ המבקש, כי תכלית ההמצאה היא להביא לידיעת המשיבות את קיומו של ההליך, ולכן אין צורך בהסמכה לייצוג, אלא די בקיומו של קשר אינטנסיבי שיש בו פוטנציאל המבטיח שההליכים יובאו לידיעת בעל-הדין.

תנאים אלה, לטענת המבקש, מתקיימים בענייננו. די בהוכחת קיומו של קשר בין עורכי-הדין והנתבעת הזרה בנושא הסכסוך, בסמוך למועד פתיחת ההליך בישראל.

במקרה שבפנינו, כך מטעים ב"כ המבקש, הקשר הוא אינטנסיבי ואינו מוכחש, ולראיה מצביע הוא על-כך שבישיבת 2.12.18 נמנע עוה"ד י. פרידלנד מלחקור את המבקש על הטענות העובדתיות שהופיעו בתצהירו.

עוד מלין המבקש על כך, שהמשיב מס' 4 נמנע מלהמציא לב"כ המבקש כתובות ממשיות של המשיבות, או כתובת דוא"ל שלהן.

יב. מכאן עתירת המבקש, שתתקבל בקשת רשות הערעור, וייקבע, שההמצאה לעו"ד י. פרידלנד היא המצאה כדין לפי תקנה 477 ו/או תקנה 483(א) של התקנות, ואין צורך בהיתר המצאה מחוץ לתחום לפי תקנה 500 של התקנות, ואין צורך בתרגום המסמכים לאנגלית.

יג. שונה עמדת המשיב מס' 4, הטוען, כי לא הייתה כל מניעה שהמבקש יבצע את ההמצאה למשיבות מס' 1 ומס' 2 עצמן, אך המבקש כלל לא ניסה לעשות כן.

המשיב מס' 4, מצדו, סירב לקבל את התביעה ואת הבקשה הנלווית לסעד זמני במקום שתבוצע המצאה כדין למשיבות על דרך הגשת בקשה להיתר המצאה לחו"ל.

המשיב מס' 4 מעיר, שאם לא ישלם המבקש את דמי השכירות למשיבות, תוגש נגדו תביעת פינוי, ובמקרה כזה המשיבות מיוזמתן תקבלנה את השיפוט הפרסונאלי של בית-המשפט, ושאלת ההמצאה תתייתר.

יד. המשיב מס' 4 טוען, שהאפשרות להמצאת כתבי-בי-דין למורשהו של הנתבע, הממונה על המקרקעין, לפי תקנה 483(א), רלוונטית מקום בו אי-אפשר להמציא את כתבי-בי-דין לנמען גופו, ובענייננו, אין כל מניעה עובדתית להמצאה לנמען גופו. דהיינו, לטעמו של המשיב
מס' 4, רק אם אין אפשרות להמציא לנתבע גופו, רק אז מותר להמציא למורשהו של הנתבע.

טו. לטענת המשיב מס' 4, מתעלם המבקש מן האמור בספרו של השופט (בדימוס) א. גורן: "סוגיות בסדר הדין האזרחי" (מהדורה תשיעית), עמ' 684, דהיינו, שכאשר בעל הדין פותח הליך נגד מי שנמצא מחוץ לתחום השיפוט, חייב הוא לקבל היתר המצאה לפי תקנה 500 של התקנות.

המשיב מס' 4 מדגיש, שביצוע המצאה למי שמתגורר מחוץ לתחום השיפוט, אין משמעותה רק הבאת ההליך לידיעת התושב הזר, אלא להמצאה יש מרכיב נוסף: הטלת שיפוט אישי על התושב הזר. התעלמות מתקנה 483, ומכל סימן ב' לפרק ל"ב של התקנות, מהווה מדרון מסוכן, דהיינו, שכל עורך-דין הפועל למען לקוח שהוא תושב זר, ומשכיר דירה או מקרקעין בישראל, ישמש ככלי להטלת שיפוט אישי על אותו תושב זר, וכך הבעלים (המתגוררים בחו"ל) ייעשו כפופים לחוק הישראלי, ולא זו ציפיות התקנות, בוודאי לא בימינו כשמתבצעות טרנסאקציות בינלאומיות.

הדבר עלול, לטעמו של המשיב מס' 4, ליצור תקדים מסוכן ולגרור חקיקה או תקדימים מקבילים במדינות זרות, בנוגע להמצאת כתבי-בי-דין המיועדים לבעל-דין המתגורר בישראל באמצעות עורך-הדין המקומי שלו בחו"ל.

טז. לעניין החלת שיפוט פרסונאלי על תושבים זרים, מפנה המשיב מס' 4 ל-רע"א 39/89 General Electric Corp נ' מגדל וחברת החשמל (להלן: "עניין General Electric"), פ"ד מב(4) 762, סעיף 8 בהחלטת כב' השופט (בדימוס) ש. לוין, וכן ל-רע"א 1947/91 שטיין נ' כץ, פ"ד מה(4) 705, סעיף 3.

נוכח האמור, עותר המשיב מס' 4 לדחיית בקשת רשות הערעור.

יז. לאחר שנתתי דעתי להחלטותיו של בית-משפט קמא מיום 22.11.18 ומיום 2.12.18, לבקשת רשות הערעור על נספחיה, לתגובת המשיב מס' 4 לבקשת רשות הערעור, ולפסיקה הרלוונטית, מסקנתי היא שיש לדון בבקשת רשות הערעור, כאילו ניתנה הרשות והוגש הערעור לפי הרשות שניתנה, בהתאם להוראת תקנה 410 של תקנות סדר הדין האזרחי, וכי דין הערעור להתקבל.

יח. אין עוררין על כך, שהמשיבות מס' 1 ומס' 2 הן תושבות ארצות-הברית, ואולם בשים לב להוראות תקנה 477 של התקנות, ניתן להמציא להן את כתבי-בי-דין, ככל שמצוי בארץ מורשה או עורך-דין מטעמן בנושא ההתדיינות.

עיינו בתקנה 477:

"ההמצאה תהא ככל האפשר מבחינה מעשית לנמען גופו, אולם אם יש לו מורשה לקבלת כתבי-בי-דין לשם ההמצאה לפי תקנות אלה - דיה ההמצאה למורשה, ואם יש לו עורך דין, דיה ההמצאה לעורך הדין או למתמחה שלו, או בהנחה במשרדו, והכל אם לא הורה בית-המשפט הוראה אחרת".

יט. בעניין זה אני מפנה ל-רע"א 5150/02 ויינברג נ' ביילס, פ"ד נח(2) 205, בעמ' 209, סעיף 3:

"דרך המלך להמצאת ההזמנה לדין היא המצאתה לנתבע המצוי בישראל. כך הוא כאשר הנתבע מצוי בישראל דרך קבע, כך הוא כאשר הנתבע מצוי בישראל באקראי, וכך הוא כאשר הנתבע עצמו אינו מצוי בישראל, אך מצויים בה מורשהו או עורך דינו בנושא ההתדיינות... בכל המקרים הללו קונה בית-המשפט בישראל את הסמכות לדון בתביעה מכוח ההמצאה שבוצעה בתוך תחום השיפוט הישראלי..." (ההדגשה שלי - י.ג.)

כ. בענייננו, השאלה היא, האם המשיב מס' 4 הוא עורך-דינן של המשיבות בנושא ההתדיינות?

התשובה לשאלה זו תלויה במהות הקשר ובאינטנסיביות הקשר בין המשיב מס' 4 לבין מרשותיו-המשיבות, ועד כמה הקשר הינו בנוגע לנושא ההתדיינות.

כך, למשל, ב-רע"א 403/64 לוינסון נ' חברת בית תמר בע"מ, פ"ד יט(1), 108, בעמ' 112:

"כאמור, ההרשאה שניתנה למערער מס' 3 לטפל בכל ענייני השכרת הדירה, ובכללם קביעת הדיירים, קבלת שכר דירה ופירעון התשלומים השוטפים על הדירה עבור השוכרים, די בה כדי ליצור את ההנחה שהוא עומד בקשר עם מרשיו בכל הנוגע לדירה ושיוכל להודיעם על התביעה שהוגשה נגדם ולהמציא להם את הניירת."

כא. ב-ע"א 23/83 יוחימק נ' קדם, פ"ד לח(4) 309, בעמ' 315 (להלן: "עניין יוחימק"), קבע בית-המשפט העליון, שדי במהות הקשר שבין המערערת (שהייתה תושבת חוץ) לבין עורכי הדין שלה, על-מנת שניתן יהיה לבצע למשרדה את המצאת כתבי-בי-דין עבורה, ועיינו:

"מכל מקום, די בכל האמור כדי להצביע על כך, שעורכי הדין דה-שליט וננטל פעלו בנושא ההסכמים כעורכי-הדין של המערערת, גם אם לא הוסמכו לייצג אותה במשפט. פעולתו של עורך דין אינה מתמצה בייצוג לקוחו בבית-משפט, היא משתרעת גם על פעולות בעלות אופי משפטי אחר (ראה סעיף 20 של חוק לשכת עורכי-הדין). כפי שכבר צוין, די לצורך תקנה 439 (שהיא כיום תקנה 477-הערה שלי-י.ג.), שמקבל ההמצאה, יהיה עורך הדין של הנמען, ואין התקנה דורשת, שיהא מוסמך לייצג את מרשו בבית-המשפט דווקא. אין כל טענה, ובוודאי לא ראיה, שהמרשה, המערערת, שללה מעורכי הדין דה-שליט וננטל את הסמכות, שחזקה עליהם שקיימת להם כעורכי דינה, לקבל בשמה כתבי-בי-דין"

כב. לעומת זאת, ב-רע"א 1947/91 שטיין נ' כץ, פ"ד מה(4) 705 (להלן: "עניין שטיין"), סבר בית המשפט העליון, שלא ניתן ללמוד ממהות הקשר שבין עורך הדין לבין המערערים, שכוונת הצדדים הייתה לכך שמשרד עורכי-הדין ישמש גם מען להמצאת כתבי-בי-דין עבור הנתבעת.

בית-המשפט ציין שם, כי בעוד שבעניין יוחימק, עורכי הדין אמנם לא הוסמכו לייצג את הנתבעת במשפט, אך הם פעלו כעורכי-דינה בנושא ההסכמים נשוא התביעה, ולכן ניתן היה להמציא להם כתבי-בי-דין עבור הנתבעת, הרי במובחן מכך, בעניין שטיין נקבע, שבהסכם הרכישה צוין מען משרדם של עורכי-הדין "ככתובת הצדדים למטרת ההסכם".

בית-המשפט העליון קבע בעניין שטיין, שאין להרחיב את תחולת תקנה 477, גם למקרה שכתובתו של עורך-הדין נמסרה ככתובתו לצרכי המצאה של הנתבע בחוזה שבינו לבין צד זר (שם, בעמ' 708).

כג. לעומת זאת, ב-רע"א 39/89, עניין General Electric הנ"ל, ציין בית-המשפט העליון, ש"מורשה" לצורך תקנה 482, דהיינו המצאה למורשה בהנהלת עסקים, כשאי-אפשר להמציא לנמען גופו, איננו בבחינת "שלוח" גרידא, אלא מי שנוכח דרגת אינטנסיביות הקשר בינו לבין הנתבע, מותר להניח כי הוא יעביר לידיעת הנתבע את דבר ההליכים שהוגשו נגדו.

ואכן, בעניין General Electric, הסיק בית-המשפט מן העובדות שהוכחו כי "ג'נרל מהנדסים בע"מ", חברה שמקום מושבה בארץ, מייצגת את General Electric Corp, שהיא חברה שמושבה בארצות-הברית, וזאת משום ש"ג'נרל מהנדסים" לא הסתפקה בקניית טובין ומכירתם מ- General Electric, אלא גם ניהלה משא-ומתן עם חברת החשמל, שהניב עסקה מסחרית, ובנוסף, לפי ההסכם בינה לבין General Electric, היה עליה לקיים קשרים פעילים עם לקוחות בישראל, לדווח לה על מצב השוק, ולציית להוראות שונות שלה, ומכאן שכלפי חוץ הוצגה "ג'נרל מהנדסים" כמי שמייצגת את General Electric, וכך הובנה מערכת-היחסים על-ידי מתבונן מן הצד, ונראה שהיא שיקפה את המציאות, ולכן נקבע שניתן היה לבצע לה את ההמצאה כנדרש לפי תקנה 482(א) (המצאה למורשה בהנהלת עסקים).

כד. מהתם להכא:

בתצהירו מיום 28.11.18, שניתן בתמיכה לבקשה שהוגשה בפני בית-משפט קמא למתן החלטה המכִּירה בהמצאת כתבי הטענות מיום 22.11.18 למשיב מס' 4 כהמצאה כדין של כתבי הטענות למשיבות, בין אם לפי תקנה 477 (המצאה לעו"ד), ובין אם לפי תקנה 483(א) (המצאה למורשה הממונה על המקרקעין), פירט המבקש שורה של עובדות המצביעות על מהות הקשר ואינטנסיביות הקשר שבין המשיב מס' 4 לבין המשיבות, המתגוררות בארצות-הברית, בכל הנוגע למגרש נשוא התדיינות זו.

צוין בתצהיר, שבמהלך כל התקופה, משנת 2007 עד היום, המשיב מס' 4 היה פעיל ומעורב בהסכמי השכירות של המגרש, חתם על כל הסכמי השכירות בשמן של המשיבות, וגבה את תשלומי השכירות שהפקיד המבקש בחשבון הנאמנות של המשיב מס' 4, ביקר בנכס מידי פעם, וייצג את המשיבות מול עיריית קרית-אתא ו/או הוועדה המקומית בקשר להפקעות, וכן היה המוציא והמביא בכל הקשור לארבעת הסכמי השכירות בשנים 2007, 2011, 2014, 2017 (כשב-2017 הצטרף אליו עו"ד גדות בייצוגה של המשיבה מס' 3).

עוד מסר המבקש בתצהירו, שבמבוא להסכם השכירות משנת 2014, צוין מתחת לשמות של המשכירות: "באמצעות בא-כוחן שלושתן יחד וכל אחת לחוד, אשר כתובתן לצורך הסכם זה הינה אצל בא-כוחן עו"ד יונתן ד. פרידלנד".

כמו-כן, מיד לאחר שנחתם הסכם השכירות מינואר 2017, חתמו המשיבות לעו"ד פרידלנד על יפויי-כח מיוחדים ובלתי-חוזרים בקשר לנכס, כשיפויי-הכח מסמיכים אותו לייצגן בכל הערכאות המשפטיות בישראל.

בנוסף, ביום 25.10.18, כשבועיים בטרם הגיש המבקש את תביעתו, שלח אליו עו"ד פרידלנד מכתב, החתום, בין היתר, על-ידו כבא-כח הבעלים - המשיבות.

על יסוד העובדות הנ"ל טוען המבקש, שניתן להסיק בבירור שהמשיב מס' 4 מייצג את המשיבות דרך קבע, ובכך מתקיימת זיקת האינטנסיביות הדרושה לצורך הכרה במשיב
מס' 4 כידן הארוכה של המשיבות, ולראות במסירת כתבי-בי-דין במשרדו המצאה תקפה כנדרש.

כה. יצוין, שבישיבה שהתקיימה בקשר לבקשה זו ביום 2.12.18, בפני בית-משפט קמא, צוין בפרוטוקול הדיון, שהמבקש נכח, אך המשיב מס' 4 לא ביקש לחקור את המבקש בחקירה נגדית על תצהירו.

אוסיף, כי למעשה בתשובתו של המשיב מס' 4 לבקשת רשות הערעור, אין הכחשה של הטענות העובדתיות שהעלה המבקש בכל הנוגע לזיקה ההדוקה שבין המשיב מס' 4 לבין הטיפול בחוזי השכירות בקשר למגרש נשוא ההתדיינות, לרבות טיפול בכל הנושאים הקשורים למגרש בשמן של המשיבות המתגוררות בארצות-הברית, וזאת מאז שנת 2007 ברציפות, עד היום.

כו. באופן מיוחד, נראה לי שראוי להדגיש את העובדה שזמן מה לאחר שנחתם הסכם השכירות האחרון מיום 5.1.2017, חתמה כל אחת משתי המשיבות (סוזן שפילפוגל ביום 13.1.17,
ושרה שפילפוגל ביום 18.1.17) על מסמך הנקרא "יפוי-כח מיוחד (בלתי-חוזר)" על-פיו הוסמך המשיב מס' 4, עו"ד פרידלנד, להיות למעשה עורך-דינן ופרקליטן הנכון והחוקי, כדי להופיע ולפעול עבורן בשמן ולטובתן:

"בפני כל אחד ואחד מבתי המשפט במדינת ישראל, ובפני בתי דין אחרים
ו-וועדות שיפוטיות או שיפוטיות למחצה... בעניין: הנכס בקרית-אתא, ישראל, בבעלות חלקית של החתומה מטה, והידוע כחלקה 12 בגוש 11600, הנמצא בדרך חיפה 30 קרית-אתא, כולל שמירה והכרזה על זכותה לבעלות, קניין וחזקה בנכס, ואיסוף כל גמול המגיע לה בשל שכירות או שימוש בנכס כאמור.

עורך הדין כאמור, למעשה הינו מורשה להגיש כל תביעה, לבצע ולהגיש כל מסמך ועתירה, כפי שיידרש, כדי למלא אחר המטרות כאמור לעיל...".

כז. על יסוד כל האמור לעיל, סבורני, שבמקרה זה הוכח במידה הראויה והנדרשת, שאכן קיים קשר הדוק ואינטנסיבי בין המשיבות לבין המבקש מס' 4 כעורך-דינן מזה כשתים-עשרה שנה (ועד היום), בכל הנוגע למגרש נשוא התדיינות זו, ולרבות יפוי-כח מיוחד (בלתי-חוזר) מינואר 2017, המסמיך וממנה את המשיב מס' 4 להיות עורך-דינן של המשיבות, כדי להופיע ולפעול עבורן בפני כל אחד מבתי-המשפט במדינת-ישראל בעניין הנכס נשוא הדיון.

כח. מסקנתי נוכח כל אלה היא, שהמשיב מס' 4 הינו "מורשה" כנדרש, לפי תקנה 477 של תקנות סדר הדין האזרחי לצורך המצאת כתבי-בי-דין, המיועדים למשיבות בכל הנוגע למגרש נשוא התדיינות זו (וכן "מורשה", גם כמשמעותו בתקנה 483(א) של תקנות סדר הדין האזרחי), ולכן המצאת כתבי-בי-דין שבוצעה למשיב מס' 4 ביום 22.11.18, היא המצאה כדין, ואין מקום להורות למבקש לבצע בנסיבות אלה המצאה למשיבות מחוץ לתחום השיפוט.

כט. יצוין, כי האפשרות להמציא כתב-בי-דין למורשה הממונה על המקרקעין, לפי תקנה 483(א) של תקנות סדר הדין האזרחי, מותנית בכך שאי-אפשר להמציא את כתב-בי-הדין לנמען גופו, דהיינו, תחילה יש לעשות מאמץ להמציא את כתב-בי-דין לנמען גופו, ורק ככל שהדבר איננו אפשרי, די בהמצאתו למורשה הממונה על המקרקעין.

באשר לשאלה האם בעל-דין המתגורר בחו"ל עונה על הדרישה "שאי-אפשר להמציאו לנמען גופו", ניתנה תשובה חיובית מפי כב' השופט ב. הלוי ז"ל ב-ע"א 403/64 לוינסון נ' חברת בית תמר בע"מ, פ"ד י"ט(1) 108, בעמ' 113 (בהתייחסו לתקנה 444, שהיא כיום תקנה 483), באומרו:

"נראה לי כי מילים אלו בתקנה חלות על כל נתבע הנמצא מחוץ לתחום שיפוטה של המדינה, ואין צורך ואין מקום להוכיח חוסר אפשרות להמציא לנתבע את כתב בי-דין בחוץ לארץ. אדרבא, המצאת כתב בי-דין מחוץ לתחום שיפוטה של המדינה טעונה היתר בית-המשפט לפי סימן ד' לפרק כ"ז (תקנות 467 ואילך הערה שלי: תקנה 467 דאז היא תקנה 500 כיום), ואין צורך להזדקק לדרך זאת כאשר מורשהו של הנתבע... נמצא בארץ"

כב' השופט מ. זילברג ז"ל הצטרף להערתו זו של כב' השופט ב. הלוי ז"ל.

ל. בטרם סיום, אציין כי לא נעלמו מעיניי טענותיו של המשיב מס' 4 על כך שהמקרה נשוא הדיון עלול לשמש תקדים שעל-פיו כל עורך-דין הפועל למען לקוח שהוא תושב זר, והמשכיר דירה או מקרקעין בישראל, ישמש ככלי להטלת שיפוט אישי של מדינת ישראל על אותו תושב זר, והדבר אף עלול לגרור התנהלות דומה בכל הנוגע להמצאה לתושבי ישראל במדינות זרות (סעיף 28 בטיעוני התגובה של המשיב מס' 4).

ואולם, אינני סבור שפסק-הדין נשוא הדיון כאן מהווה חידוש או תקדים. לעניות דעתי, האמור בפסק-דין זה אינו אלא יישום של פסיקה הקיימת מזה שנים ארוכות, והדבר עולה מפסקי-הדין וההחלטות אליהם הפניתי לעיל.

בנוסף, עיינו גם בהחלטה שצירף ב"כ המבקש לבקשת רשות הערעור: בש"א (מחוזי י-ם) 10147/09 רושרוש נ' אלעקרמי, (5.1.2010), וכן ה"פ (מחוזי י -ם) 23151-09-10 כהן נ' סקומבורדיס (24.1.11).

לא. התוצאה מכל האמור לעיל היא, שאני מקבל את בקשת רשות הערעור שדנתי בה כאילו ניתנה הרשות, והוגש הערעור על-פי הרשות שניתנה. הערעור מתקבל.

אני מבטל את החלטת בית-משפט קמא מיום 2.12.18, וקובע, שכתבי-בי-דין שהומצאו על-ידי ב"כ המבקש למשיב מס' 4 ביום 22.11.18, הומצאו כדין.

הוצאות בקשה זו תובאנה בחשבון על-ידי בית-משפט קמא בתום ההליך בתיק העיקרי.

מזכירות בית-המשפט תמציא את העתק פסק-הדין אל:

1. ב"כ המבקש, עו"ד שי שולשטיין, קרית מוצקין.

2. המשיב מס' 4, עו"ד יונתן פרידלנד, חיפה.

3. ב"כ המשיבה מס' 3, עו"ד אברהם גדות, חיפה.

ניתן היום, י"ד שבט תשע"ט, 20 ינואר 2019, בהעדר הצדדים.