1. התובע הגיש תביעה כנגד הנתבע, ע"ס של 25,000 ₪ , עקב נזקים שנגרמו לרכב מסוג איסוזו, כתוצאה מתאונת דרכים מיום 6/3/17.
2. כעולה מכתב התביעה, רכב הנתבע עצר בכביש בצורה הפוכה, וכאשר רכב התובע התקרב, החל הנתבע לפתוח רמפה, שחרגה לכביש, חסמה את נתיב נסיעתו של התובע וכדי למנוע התנגשות, סטה התובע שמאלה, לנתיב הנגדי , אולם חלקו הימני של הרכב עדיין נפגע.
3. לטענת התובע בכתב התביעה, הנתבע הודה באחריות לתאונה והתחייב לתקן את רכב התובע, אולם לא עשה כן. כעולה מחוות דעת שמאי שצורפה, הרכב הוכרז אובדן כללי ולפיכך עותר לשלם לו את שווי הרכב בסך של 17,640 ₪, וכן את עלות חוות דעת השמאי בסך של 1,500 ₪. עוד עותר התובע כי ישולמו לו הוצאות השבתת הרכב בסך של 3,000 ₪ וטרחה והוצאות בסכום דומה.
4. כנגד הנתבע ניתן פסק דין בהעדר הגנה, אותו עתר לבטל. בתצהיר הנתבע נטען כי מי שסטה לכיוון המשאית בעת פריקת הסחורה היה התובע, כאשר זה עלה על המדרכה ופגע ברמפה כשהיא פתוחה.
5. בדיון שנערך בבקשה לביטול פסק הוסכם על ביטול פסק הדין כנגד תשלום הוצאות בסך של 10,000 ₪. באותו דיון אישר הנתבע כי בעת התאונה היה בתוך הארגז ולא ראה כיצד קרתה התאונה.
6. לאחר שבוטל פסק הדין הגיש הנתבע כתב הגנה ובו טען, כטענה מקדמית, טענת היעדר יריבות היות והרכב אינו בבעלות התובע. הנתבע חזר על טענתו כי המשאית חנתה כולה בתוך חניה וכי התובע הוא זה שסטה לעבר המשאית, בעודה חונה.
7. ביום 6/1/21 התקיימה ישיבת ההוכחות, אליה התייצבו הצדדים וכן עד מטעם התובע, אחמד חסארמה. יצוין כי מספר ימים קודם לישיבה ביקש ב"כ התובע כי יזומן מתורגמן ובהחלטה שניתנה בבקשה, נרשם כי על התובע לדאוג למתורגמן מטעמו. למרות זאת לא הגיע מתורגמן מטעם התובע, מה שגרם להפסקות רבות בדיון לצורך ניסיון למצוא מי שיתרגם לתובע את השאלות ואת תשובותיו.
8. ניסיונות אלו יחד עם דיון בשאלה המקדמית-בעלותו של התובע ברכב, גרם לכך כי דיון שנקבע לשמיעה במשך 45 דקות, בשאלה פשוטה של אחריות לתאונה, הפך לדיון בן שעתיים מה שלא רק עיכב את הצדדים בתיק זה אלא גם את הצדדים הנוספים שהמתינו לשמיעת תיקים אחרים שנקבעו לאותו יום. כפי שיפורט בהמשך, את פרק הזמן הארוך שהוקדש לתיק זה, ניתן היה לחסוך לו התובע היה פועל כפי שהיה אמור לפעול, דואג למתורגמן מטעמו וכן היה דואג להתמודד עם הטענה שעלתה עוד בכתב ההגנה- בעלותו ברכב והמשמעות שיש לכך על התביעה כולה.
9. לאחר ששמעתי את הצדדים שהעידו ואת טיעוני ב"כ הצדדים במהלך הדיון, מצאתי כי האחריות לתאונה חלה על הנתבע, לתובע יש אשם תורם לנזקיו, נזקיו של התובע הוכחו רק בחלקם אולם עקב העדר יריבות בין התובע לבין הנתבע, משהתובע אינו הבעלים של הרכב, דין התביעה להידחות.
10. מי שהכריע את הכף בקבלת הגרסה העובדתית לדרך בה קרתה התאונה, הוא העד מטעם התובע, חסארמה, עד נטרלי שאין לתוצאות ההליך כל השפעה עליו ועדותו עשתה עלי רושם מהיימן. על פי עדותו, בעוד רכב התובע נוסע בנתיבו הימני, ראה את הרמפה נפתחת כ15-20 מטר קודם להגעתם למשאית , התובע המשיך לנסוע ופגע ברמפה. על פי עדותו של העד, התובע לא סטה לא ימינה (לכיוון המשאית, כפי שטען הנתבע) ולא שמאלה, כפי שטען התובע אלא המשיך ישר בנתיב.
11. המסקנות מעדותו של העד הן כי הנתבע, בניגוד לטענתו, לא חנה כולו בתוך החניה ולפחות הרמפה, בעת שנפתחה, חרגה לנתיב נסיעתו של התובע. מסקנה נוספת היא כי התובע, בניגוד לעדותו, לא סטה שמאלה כדי להתחמק מהרמפה וכנראה לא שם לב לפתיחתה, למרות שנסע ישר וכפי שהעד לצידו ראה את הרמפה נפתחת, גם התובע היה צריך לראות אותה ולעצור, או לכל הפחות לסטות שמאלה.
12. על הנתבע חלה חובה לבדוק היטב, קודם לפתיחת הרמפה, כי אכן ניתן לפתוח אותה בבטחה . עליו לוודא כי זו אכן אינה חורגת לנתיב נסיעה וכי אין הולכי רגל או רכבים, שעלולים להיפגע מפתיחת הרמפה. הנתבע לא עשה כן, הוא לא החנה את המשאית כולה בתוך החניה המותרת, הוא לא וידא כי גם אם המשאית עומדת כולה בתוך החניה, פתיחת הרמפה לא תחרוג אל עבר נתיב הנסיעה ובכך התרשל וגרם לתאונה.
13. לתובע אשם תורם בכך שלא היה זהיר מספיק ולא שם מספיק לב לתנאי הדרך שמולו, הוא לא ראה את הרמפה נפתחת ולכן נפגע ממנה. לא היתה כל מניעה מצדו לשים לב לפתיחת הרמפה, בדיוק כפי שהנוסע לצידו ראה אותה נפתחת. האשם התורם שיש לתובע הוא בשיעור של 35%.
14. בנוסף, התובע לא הוכיח את כל נזקיו. הוא לא צרף כך תיעוד או פירוט לטענה בדבר השבתת הרכב ולא ציין כיצד העריך נזק של 3,000 ₪ עבור חלק זה של תביעתו. גם ההוצאות להן טען, לא פורטו על ידו ולכן מלבד הנזקים עבור שווי הרכב ושכ"ט שמאי, לא הוכיח התובע את שאר הנזקים.
15. התובע אינו רשום כבעלים של הרכב, על כך אין מחלוקת. הרכב רשום על שם בנו של התובע. הדרישה כי רק בעלי הרכב יגישו תביעה עבור נזקי הרכב נובעת מכך כי רק מי שבעלים של רכוש, יכול לתבוע עבור הנזקים של אותו רכוש. הרישום במשרד הרישוי של הבעלות הרכב הוא רישום דקלרטיבי בלבד, משמעות הדבר כי עדיין ניתן להוכיח בפועל מי הבעלים האמיתי של הרכב, ולפסוק לו את נזקיו, אולם התובע לא הוכיח כי הוא בעלי הרכב.
16. כבר בכתב התביעה היה על התובע לציין מפורשות את כל העובדות המהוות בסיס להגשת התביעה, קרי, כי הוא אינו הבעלים הרשום של הרכב אולם הוא הבעלים בפועל ולציין את העובדות מהן ניתן ללמוד מדוע הוא הבעלים של הרכב. במקום לעשות כן, התובע ציין בכתב התביעה טענות עובדתיות חליפיות, אסורות, כי הוא או הבעלים, או המחזיק או המשתמש.
17. על התובע היה לצרף לכתב התביעה תיעוד על רכישת הרכב על ידו , אישור כי בנו חסוי ונכה, כפי שטען, תיעוד על מי משלם עבור תיקון הרכב, ביטוח הרכב וכל הוצאה אחרת שיכולה ללמד כי התובע עושה ברכב מנהג בעלים והוא נושא בכל הוצאות הרכב לרבות עלות רכישתו, בדיוק כפי שעושה בעלים של רכב וכי הרישום במשרד הרישוי הוא הצהרתי בלבד ואינו מלמד על הבעלים האמיתי של הרכב.
18. התובע לא רק שלא עשה כן בכתב התביעה, גם לאחר הגשת כתב ההגנה לא עשה דבר כדי לתקן את המחדל. הוא יכול היה, למשל, לצרף את בנו כתובע בתיק ובכך היה מרפא את המחדל, הוא יכול היה לצרף מסמכים (אפילו במסגרת חקירתו הראשית) המלמדים על בעלותו ברכב. לא רק שהתובע לא עשה כן הוא אפילו אישר בעדותו כי בנו תרם גם הוא מכספו לצורך רכישת הרכב, כך שלא ניתן לטעון כי אין לו חלק בבעלות ברכב.
19. יובהר כי הדרישה כי הבעלים של הרכב הוא זה שיתבע נועדה גם כדי להימנע מפגיעה אפשרית בבעלי הרכב. אם בנו של התובע הוא אכן הבעלים הרשום של הרכב, יש לו זכויות ברכב, ואם יפסק סכום כספי לטובת התובע, עבור הנזקים ברכב, אי העברת הכספים לבעלים הרשום של הרכב, תיפגע בזכויותיו של האחרון. על מנת להוכיח את הטענה כי התובע הוא הבעלים האמיתי של הרכב, היה מקום לתת לבנו, הבעלים הרשום, זכות טיעון ואם בנו של התובע אכן חסוי, היה מקום לצרף את צו האפוטרופסות ממנו ניתן לדעת מי האפוטרופוס ולקבל את עמדתו.
20. התובע לא עשה דבר שיש בו כדי להוכיח את טענתו כי הוא הבעלים של הרכב ולכן דין טענתו להידחות כמו גם התביעה כולה.
21. משדין התביעה להידחות, יש מקום לחיוב התובע בהוצאות הנתבע וכן בהוצאות לטובת אוצר המדינה. אני סבורה כי התנהלות התובע בכך שהגיע לדיון ללא מתורגמן, מה שגרם להתארכות הדיון בחיפוש אחר כזה וכן במתן הבהרות לתובע, כמו גם העובדה כי לא הכין עצמו לטענה המקדמית בנוגע לבעלות ברכב, מה שגרם גם הוא להתארכות הדיון (הכל כעולה מהפרוטוקול) מהווה פעולה בלתי מידתית לאופי הדיון, לעלותו או למורכבותו בניגוד לתקנה 4 לתקנות סדר הדין האזרחי החדשות. התנהלותו של התובע גרמה לשמיעת התיק במשך שעתיים, שעה ורבע מעבר לזמן שהוקצב לדיון כל זאת לא מסיבות ענייניות ולגופו של עניין אלא עקב הגעתו לדיון לא מוכן והתלבטותו כיצד להמשיך ולנהל את ההליך. הדבר פגע בכל התיקים הבאים שנקבעו בפני בית המשפט והאריך את מועד המתנת הצדדים שם שלא לצורך. כתגובת שרשרת גם מותבים אחרים נאלצו להמתין הם לב"כ הצדדים שהתעכבו בגלל התארכות תיק זה.
22. לאור זאת, אני מחייבת את התובע בהוצאות הנתבע בסך של 5,500 ₪ וכן בהוצאות לטובת אוצר המדינה בסך של 1,500 ₪

מכיוון שעלתה טענה בדיון לגבי גובה ההוצאות ששולמו בעת ביטול פסק הדין יוזכר כי הנתבע כלל לא הגיש בקשה להארכת מועד להגשת הבקשה לביטול פסק הדין כך שלא היה מקום להתיר לו להיכנס בשערי בית המשפט מטעם זה. הצדדים השכילו להגיע להסכמה בדבר תשלום הוצאות על מנת שיומו של הנתבע יינתן לו. אין דין ההוצאות ששולמו שם כדי להחיל דין דומה לאחר שנשמע התיק והתביעה נדחתה בהעדר יריבות, אולם טוב יעשו הצדדים, לאור ההוצאות שנפסקו בשני המקרים וההכרעה לעניין נזקי התאונה עצמה, כדי להגיע להסכמה כוללת בדבר סילוק סופי של נזקי בעל הרכב .

התובע ישלם את ההוצאות שנפסקו תוך 30 יום מהיום.

ניתן היום, א' שבט תשפ"א, 14 ינואר 2021, בהעדר הצדדים.