הרקע לתביעה וטענות הצדדים

1. ראשיתו של הליך, בתביעה בסדר דין מקוצר שהגיש התובע כנגד הנתבעים לקבלת סך של 148,883 ₪, ולאחר שהוגשה בקשת רשות להגן, הסכימו הצדדים למתן הרשות, ואף הוסכם כי התובע יגיש כתב תביעה מתוקן.

2. בכתב התביעה המתוקן נטען, כי בתחילת חודש ינואר 2017, נתבע 1, מנכ"ל ודירקטור בנתבעת 4 שעסקה בפיתוח, ייצור ושיווק משקאות קלים, הציע לתובע, העוסק במתן שירותי מטבע, ניכיון שיקים ומתן הלוואות חוץ בנקאיות, לבצע ניכיונות שיקים עבור נתבעת 4. התובע הסכים להצעה, והצדדים החלו לעבוד יחד, באופן שנתבע 1 היה שולח שיקים של נתבעת 4, מקבל עבורם מזומן או העברה בנקאית, וזאת כנגד עמלת ניכיון שיק.

3. לאחר שהתובע עמד על קבלת ערבות אישית לשיקים של חברות, הוסכם כי ימסרו לתובע 4 שיקים של נתבעת 4 כבטחון כללי והוא יחתום בגב השיקים כערב אישי בסכומי היקף ניכיונות השיקים.

4. בהמשך, גדל היקף כמות השיקים וסכומם, והוחל בביצוע ניכיון שיקים גם של נתבעת 5, חברה בשליטת נתבע 1, ובנו נתבע 2, וגם שיקים של נתבע 1 עצמו. נתבע 1 השאיר בידי התובע שיקים כבטחונות בערבות אישית כמו גם בערבות בנו, נתבע 2.

5. במהלך חודש פברואר 2018, בוטלו לפתע מספר שיקים של נתבעת 4 ונותרו בידיו שיקים נוספים שמועד פירעון טרם הגיע. יתרת החוב כלפי התובע עמדה באותה עת על סך של 315,000 ₪. לדבריו, נתבע 1 אישר את החוב, וביקש ממנו לבוא לקראתו ולפרוס את החוב.

6. בהמשך לכך, ביום 15.02.18 נחתם הסכם להחזר חוב לפיו על הנתבעים לשלם לתובע סך של 315,000 ₪ בשבעה תשלומים. הנתבעים, מלבד נתבעת 3, חתמו על שטר חוב בסך של 330,500 ₪. ברם, כבר מהתשלום השלישי הפרו הנתבעים את ההסכם, ולאחר פירעון חמישה תשלומים נותרה יתרת חוב בסך של 84,180 ₪. בשל הפרה זו נטען, הנתבעים שחתמו על ההסכם חבים גם בפיצוי מוסכם בסך של 15,000 ₪ ובריבית פיגורים בסך של 2,263 ₪.

7. בחלוף כחודש מחתימת הסכם החזר החוב, נעתר התובע לבקשת נתבע 1 להמשיך בניכיון שיקים של נתבעת 4, בכפוף לערבות אישיות נוספות, בגובה היקף הסכומים שנתבע 1 דרש לנכות אצל התובע באותה עת.

8. בהמשך, עמד התובע על קבלת ערבויות אישיות מעבר לזו של נתבעים 1 ו-2. נתבע 1 הציע כי אשתו, נתבעת 3, תחתום כערבה אישית לסך כולל של 150,000 ₪, על גבי שיקים אחרים בסכומים קטנים יותר. ואכן, נתבעת 3 חתמה כערבה לחמישה שיקים בסך של 30,000 ₪ כל אחד.

9. התובע המשיך לנכות ולבצע העברות בנקאיות מעת לעת לפי דרישת נתבע 1 במקביל לפירעון החוב, וזאת עד ליום 16.07.18, אז לפתע סורבו על ידי הבנק של נתבעת 4 מספר רב של שיקים מסיבת "א.כ.מ". נתבע 1 הבטיח שיכבד את שאר השיקים וביקש להסדיר את מלוא החוב שעמד אותה עת על סך של 246,500 ₪. בהמשך, נעשתה פריסה מחודשת של החוב, תוך הותרת הערבויות האישיות אצל התובע כבטוחה עד לפירעון החוב כולו. או אז, הועברו לידי התובע 10 שיקים בסך של 17,500 ₪ כל אחד, אך רק ארבעה מהם נפרעו. יתרת החוב עומדת אפוא על סך של 105,000 ₪. בהמשך הועבר לחשבונה של נתבעת 4 סך של 26,570 ₪ כנגד שיק, אשר סורב גם הוא. בשים לב לאמור, הוגשה תביעה זו שהועמדה, כאמור, על סך של 148,883 ₪, הכולל את הפיצוי המוסכם (15,000 ₪), את ריבית הפיגורים (2,263 ₪), את יתרת חוב פריסת השיקים (105,000 ₪), את ההעברה הבנקאית (26,570 ₪) ואת עמלת השיקים המסורבים (50 ₪).

10. יצוין, כי כנגד נתבעת 4 החלו הליכי פירוק, וכנגד נתבעים 1 ו-2 ניתנו צווי כינוס. כפועל יוצא מכך, ההליכים כנגדם הופסקו. פסק דין זה מתייחס אפוא, רק לנתבעות 3 ו-5.

11. בכתב ההגנה הועלו טענות כנגד גובה החוב הנטען, כנגד מהות העסקאות שנערכו בין הצדדים, כנגד גובה הריבית, שהייתה למעשה הלוואה בריבית "שוק אפור" תוך ניצול לרעה של הבדלי הכוחות והפער ביכולת המיקוח בין הצדדים ותוך הפרת חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות. נטען אף לזיוף חתימות נתבעים 1 ו-2 על גב השיקים כערבים. ברם, בסופו של יום, כל טענות אלו לא זכו לאישוש כלשהו, שכן הנתבעות לא הגישו כל ראייה, וממילא גם לא ניתן לקבוע מה היה גובה הקרן ומה גובה הריבות. כל הטענות האמורות שצוינו בכתב ההגנה, נותרו תלויות על בלימה. די בכך, כדי ליתן פסק דין על מלוא סכום התביעה שלא נסתר, כנגד נתבעת 5.

12. הטענה היחידה שנותר לדון בה, בכל הנוגע לנתבעת 3, היא הטענה כי חמשת השיקים לגביהם נטען כי נתבעת 3 חתמה על גביהם, נועדו לביטחון עסקת הלוואה ספציפית, והלוואה זו נפרעה כולה. נטען, כי במועד חתימתה של נתבעת 3 על גבי חמשת השיקים, בסך של 30,000 ₪ כל אחד, נמסרו לתובע חמישה שיקים נוספים בסך כולל של 150,000 ₪, ומאחר והתובע עשה שימוש בשיקים להם נתבעת 3 לא הייתה ערבה, החוב בסך של 150,000 ₪ נפרע, ועל התובע היה להשיב את השיקים עליהם נתבעת 3 הייתה ערבה לידי הנתבעים. ברם, חרף פניות הנתבעים לתובע להשבת שיקים אלו, השיקים לא הושבו לידיהם.

13. כאמור, לא הוגשה כל ראייה מטעם נתבעות 3 ו-5, ועל כן למעשה, ב"כ הנתבעות ביקש לתמוך את טענותיו הנזכרות בכל הנוגע לחמשת השיקים בעדותו של התובע עצמו.

14. בעניין שיקים אלו טען התובע בתצהירו, כי לאחר שהיקף הניכיונות ותדירות הניכיונות גדל, גבר חששו והוא ביקש ערבויות נוספות, מלבד אלו של נתבעים 1ו-2, כתנאי להמשך העבודה עם נתבעת 4. נתבע 1 הציע את אשתו נתבעת 3 כערבה, ואכן הוא נסע יחד עם עובד מטעם נתבע 1 לנתבעת 3 והחתים אותה כערבה לחמשת השיקים המשוכים על ידי נתבעת 4, בסך כולל של 150,000 ₪. את העובדה שניתנו חמישה שיקים בסך של 30,000 ₪ כל אחד ולא שיק אחד בסך כולל של 150,000 ₪, הסביר התובע בתצהירו כי הדבר נעשה לבקשת נתבע 1 שביקש לאפשר משיכת שיקים בחזרה בהתאם לגובה החוב.

15. בחקירתו הנגדית, נדרש התובע לשאלה מדוע לא החתים את נתבעת 3 כערבה להסכם החזר החוב והוא השיב כי נתבעת 3 נכנסה לתמונה רק לאחר החתימה על ההסכם. הוא אישר, כי גם לאחר חודש פברואר 2018, הוא פרט לנתבעת 4 עשרות שיקים בסך כולל של למעלה מ-150,000 ₪ ואולי אף פי שתיים מסכום זה. לצד זאת, התובע שלל את הטענה כי נתבעת 3 הייתה ערבה לחוב ספציפי שהיה קיים בעת חתימתה על השיקים. לדבריו, סוכם במפורש שהיא תהיה ערבה לכל השיקים שנתבעת 4 תמסור לתובע לניכיון. כראייה הצביע על כך שהשיקים נותרו אצלו ולא הושבו לנתבעים. הוא ציין, בחקירתו החוזרת, בתשובה לשאלה האם נתבעת 3 ביקשה את השיקים חזרה, כי היא ביקשה במפורש להחזירם רק אחרי סיום כל ההתקשרויות.

דיון והכרעה

16. המחלוקת אפוא, מצומצמת מאוד. התובע טוען כי יש לראות בנתבעת 3 כמי שערבה לכל חיובי נתבעת 4, שנוצרו במסגרת היחסים העסקיים שבין התובע ונתבעת 4. לעומת זאת, טענת נתבעת 3 היא כי הייתה ערבה לשיקים בלבד, כאשר שיקים אלו ניתנו כנגד חוב ספציפי בסך של 150,000 ₪ שהיה קיים לנתבעת 4 כלפי התובע באותה עת, וחוב זה נפרע זה מכבר. לטענתה, ככל שלאחר פירעון החוב שהיה קיים בעת חתימתה, נוצר חוב חדש, והתובע השתמש בשיקים להם ערבה, הרי שגם אם הדבר נעשה על דעת נתבעים 1 ו-4, לא ניתן לראות בה ערבה לחובות אלו.

17. ואכן, ככל שנתבעת 3 הייתה ערבה לשיק שנועד לפירעון חוב ספציפי, הרי שהיא ערבה אך ורק לחוב זה ולא לכלל החיובים שבין התובע ונתבעים 1 ו-4. דא עקא, שמהראיות עולה כי נתבעת 3 התכוונה לערוב לכלל החובות שלביטחונם נמסרו השיקים לתובע.

18. הנה כי כן, נתבעת 3 לא חתמה על כל הסכם בין הצדדים, לא כצד להסכם ולא כערבה. בכלל זה גם לא על הסכם הסדר החוב. דא עקא, שהתובע העיד בתצהירו במפורש כי השיקים של נתבעת 4 שנמסרו לו עם ערבות אישית של נתבעים 1 או 2 ניתנו כבטחונות בגובה היקף הניכיונות שבוצעו על ידי התובע לנתבעת 4 באותה עת; ולא עבור פירעון חוב ספציפי. המשמעות היא, כי השיקים היו לביטחון אצל התובע בכל רגע נתון כנגד שיקים שנמסרו לו לניכיון על ידי נתבעת 4 (סעיפים 18 ו-19 לתצהיר התובע).

19. בהמשך לכך טען התובע בתצהירו, באופן מפורש, כי נוכח העובדה כי היקף הניכיונות ותדירותם גדלה, הוא ביקש ערבויות נוספות לעסקאות ניכיון אלו, של ערבים מלבד נתבעים 1 ו-2. או אז, עלה שמה של נתבעת 3, והוא הגיע לביתה של נתבעת 3 יחד עם עובד מטעמו של נתבע 1 והחתים אותה כערבה על שיקים של נתבעת 4. שיקים אלו נועדו כאמור, לא לפירעון חוב ספציפי אלא כבטוחה כנגד השיקים שנמסרו לניכיון לאורך הזמן.

20. גם בעדותו בבית המשפט לא ציין התובע, כי הוא שוחח עם נתבעת 3 על ערבות לחוב ספציפי. כאמור, לא הייתה סיבה שהוא ישוחח איתה על כך, שכן השיקים ניתנו, לא כנגד חוב ספציפי אלא כבטוחה כנגד סכומי השיקים שנמסרו לתובע לניכיון. התובע ציין כי נתבעת 3 ציינה בפניו "טוב שאתה עוזר לבעלי", ומכאן כי היא הבינה את תוכן הערבות. התובע לא נדרש לעניין זה במפורש בחקירתו הנגדית, כשדבר לא מנע מב"כ נתבעת 3 לברר עניין זה לעומקו, לוּ חפץ היה לסתור את טענת התובע בעניין זה. בסופו של יום נותרה אמירתו של התובע בחקירתו הנגדית כי "סוכם במפורש שאחרי ההסכם הקודם שהיא תהיה ערבה על כל מה שהם פורטים"... "זה היה מפורש איתה שהיא ערבה לכל" (עמ' 5 לפרוטוקול, שורות 33-31). בהמשך, בחקירתו החוזרת שב התובע והדגיש כי נתבעת 2 ביקשה שהוא יחזיר לה את השיקים "אחרי שנסיים את כל ההתקשרויות" לדבריו, "היא אמרה את זה במפורש" (עמ' 6 לפרוטוקול, שורה 32).

21. נתבעת 3 בחרה שלא להגיש תצהיר מטעמה ולא לשטוח את גרסתה בפני בית המשפט. הטענה כי היא הייתה ערבה לחוב ספציפי נטענה על ידי בא-כוחה בלבד, מבלי שגובתה בעדות כלשהי, לא של נתבעת 3 עצמה, ואף לא של אותו נציג של נתבעים 1 ו-4 שנכח באותה פגישה שבין התובע לנתבעת 3. נתבעת 3 אף לא הצטיידה בעדות מטעם נתבעים 1 ו-2 שהיה בה כדי לשלול את טיב מערכת היחסים העסקיים בין התובע לנתבעת 4 ותמיכת טענתה של נתבעת 3, כי חמשת השיקים ניתנו כנגד חוב ספציפי, בניגוד לטענת התובע.

22. בנסיבות אלו, ההנחה היא כי לוּ נתבעת 3 או כל עד אחר שהיה מתייצב למסור עדות בעניין זה, היה מתייצב לעדות, גרסתו הייתה תומכת בגרסת התובע, לפיה השיקים לא נועדו לפירעון חוב ספציפי כי אם כבטוחה למכלול עסקאות הניכיון שבין התובע לנתבעת 4 וכי נתבעת 3 ערבה לכך.

23. אכן, אין מסמך כתוב המלמד על כך שנתבעת 3 ערבה לכלל העסקאות בין התובע לנתבעת 4. ברם, בהתאם לחוק הערבות, תשכ"ז-1967, חוזה ערבות אינו כפוף לדרישת הכתב. גם סעיף 24(א) לחוק הערבות שנחקק בתיקון 2 משנת תשנ"ח הקובע כי "נושה העומד לחתום על חוזה ערבות עם ערב יחיד, ימסור לו העתק מהחוזה ויתן לו הזדמנות סבירה לעיין בו לפני חתימתו, וכן ימסור לו העתק חתום לאחר החתימה" וכי "נושה ימסור לערב יחיד, לפי בקשתו, העתק מהחוזה שבין הנושה לחייב", אין בו כדי לסייע לנתבעת 3, שכן "ערב יחיד" כהגדרתו בסעיף 19 לחוק הערבות ממעט מהגדרת "ערב יחיד" את בן זוג של החייב.

24. לשון הערבות עליו חתומה נתבעת 23 בגב השיק היא: "אני הח"מ מאשר קבלת התמורה עבור השיק והנני ערב בערבות אוואל לפירעונו. ערבות זו בלתי מותנית ובלתי מוגבלת, ומצהיר בזאת כי המחזיק בשיק הינו אוחז כשורה" בהתאם לסעיף 57 לפקודת השטרות [נוסח חדש] "ערב לשטר חב עם האדם שלחתימתו ערב". לאמור, ערבות שטרית היא ערבות שמטרתה לערוב לפירעון החיוב השטרי, במקרה זה לפירעון השיקים. אך כאמור, החיוב על פי השיקים לא היה לחוב ספציפי אלא למכלול עסקאות הניכיון שבין התובע לנתבעת 4. מכאן, שאין מקום לצמצום הערבות לחוב ספציפי. לשון הערבות מלמדת כי הכוונה הייתה לערוב לפירעון שטר החוב אליו מתייחסת הערבות, ושטר החוב (השיק), כך היה מוסכם גם על נתבעת 3 – לפי עדות התובע שלא נסתרה – התייחס למלוא חובות הצדדים (התובע ונתבעים 1 ו-4) במסגרת פעילותם העסקית.

25. למה הדבר דומה? לצד ג' שערב לשיקים שניתנו במסגרת הסכם שכירות, להבטחת תשלום דמי השכירות, לתקופה קצובה. במקרה כזה, שעה שתקופת השכירות הסתיימה מבלי שנוצר צורך לעשות שימוש בשיקים, ברי כי ככל שהצדדים לעסקת השכירות מעוניינים להותיר את השיקים להבטחת תשלום דמי שכירות לתקופה נוספת, חובה עליהם לקבל את הסכמת הערב לכך שחתימתו על השיקים כערב תימשך לתקופה הנוספת. בד בבד ברי, כי מקום בו הערב הסכים מראש לכך שערבותו לשיקים תעמוד בתוקפה כל עוד הצדדים ימשיכו ביחסי השכירות ביניהם, אין צורך בקבלת הסכמתו לכל תקופה מחדש. וכך, היה במקרה זה. נתבעת 3, כך העיד התובע ועדותו לא נסתרה, חתמה כערבה לשיקים ביודעה כי הם נועדו לשמש כבטוחה להמשך פעילותם העסקית של בעלה (תובע 1) והחברה שבבעלותו (נתבעת 4), והיא ידעה והסכימה בפירוש כי השיקים יוחזרו רק "אחרי שנסיים את כל ההתקשרויות".

25. בסופו של יום אכן נתבעת 4 נקלעה לקשיים כלכליים, והתובע נאלץ להשתמש בשיקים שניתנו לו, בדיוק למצב דברים זה, לפירעון החוב. לכן על נתבעת 3 שערבה לחוב זה לפרוע את החוב.

26. בשולי הדברים אציין, כי חובות הגילוי החלות ביחס ל"ערב יחיד" אינן חלות במקרה זה, שכן כאמור, אין מדובר ב"ערב יחיד" כהגדרתו בחוק הערבות; ובכל מקרה, לא זו בלבד שלא הוכח שנעשה שינוי בהיקף הניכיונות שהשיקים נועדו לערוב להן; אלא שמעדות התובע, שכאמור לא נסתרה, עלה כי לא נעשה שינוי בהיקף הערבות, כשהנתבעים 1 ו-2 הם אלו שהקפידו כי היקף הניכיונות לא יעלה על שיעור השיקים המצויים בידי התובע.

התוצאה היא אפוא, כי התביעה מתקבלת, הן ביחס לנתבעת 5 (כאמור לעיל בסעיף 11) והן ביחס לנתבעת 3.

נתבעות 3 ו-5, ביחד ולחוד, ישלמו לתובע סך של 148,883 ₪.

כמו כן, ישאו נתבעות 3 ו-5, ביחד ולחוד, בהוצאות התובע ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 30,000 ₪.

ניתן היום, כ"ג חשוון תשפ"א, 10 נובמבר 2020, בהעדר הצדדים.