23 יוני 2020

1. תביעתה של התובעת, דיילת בחברת אל על לתשלום דמי תאונה, נדחתה ע"י הנתבע בנימוק לפיו הפגיעה שאובחנה, לא נגרמה לתובעת ע"י גורם חיצוני כלשהו. כנגד החלטה זו, הוגשה התביעה שלפנינו.
2. להלן התשתית העובדתית כעולה מחומר הראיות
3. התובעת ילידת 1986, עובדת החל משנת 2015 כדיילת בחברת אל על.
4. במסגרת עבודתה היא משובצת לטיסות מידי חודש לפי שיקול דעת החברה, לא פחות מ-75 שעות חודשיות.
5. ביום 22.5.18 התובעת טסה לניו יורק במסגרת עבודתה, הטיסה ערכה כ-12 שעות. בשעה 6.00 שעון ניו יורק נחתה התובעת בשדה התעופה קנדי.
6. לאחר הנחיתה ביום 23.5.18 הגיעה התובעת בסביבות השעה 8.00 למלון. לאחר כמה שעות יצאה התובעת לאכול במסעדה עם מכר שלה. בסיום הארוחה לאחר שיצאו מהמסעדה, בסביבות השעה 18.00 לערך, לטענת התובעת הרגישה בחילה ולאחר מכן איבדה את ההכרה לכמה דקות, נפלה והתעוררה לאחר מספר דקות.
7. למחרת היום בבוקר פנתה התובעת לרופא החברה ד"ר מישל מולין שאבחן היתכנות לשבר בקרסול ימין.
8. למחרת חזרתה של התובעת לארץ, פנתה לקבל טיפול רפואי במרכז רפואי בטרם, שהפנה אותה למיון. במיון ביצעו לתובעת צילומים ואובחנו שני שברים בקרסול רגל ימין.
9. ביום 15.7.18 הגישה התובעת את תביעתה לתשלום דמי פגיעה לנתבע (ר' נ/1).
10. ביום 31.7.18 מילאה התובעת טופס הצהרה לפקיד תביעות בנושא דמי הפגיעה (ר' נ/2).
11. הנתבע דחה את תביעת התובעת בנימוק: "כי התאונה ביום 23.5.18 לא אירעה עקב סיכוני הדרך אלא כתוצאה מחולשה פתאומית בה נתקפת" ומשכך התובעת הגישה את תביעתה לבית הדין.
12. ביום 24.2.19 התקיים דיון מקדמי בפני כב' השופטת שרה מאירי ונקבע כי הפלוגתאות בתיק: האם אירעה לתובעת פגיעה בעבודה ביום 23.5.18, האם מדובר בנפילה אדיופטית/האם חל סעיף 80 לחוק.
13. ביום 27.5.20 התקיים דיון הוכחות בו נשמעה עדות התובעת.

טיעוני הצדדים

1. לטענת התובעת אין לה ידיעה מה היה הגורם לנפילה ומה היה הגורם לשבר בקרסול. עוד טוענת התובעת כי הפגיעה ארעה לה במסגרת עבודתה בחברת אל על כדיילת אויר. וכי במסגרת עבודתה היא מחויבת לאחר הטיסה להיות זמינה למעסיק בטווח של 6 שעות לפחות לצורך זמינות לטיסה. הפגיעה ארעה לה בעת שהייתה בשליחות המעסיק ובאחריותו במסגרת עבודתו כדיילת ואילוצי עבודה.
2. התובעת ציינה בתצהירה כי פרטי האירוע והתאונה אינם ידועים לה באופן ברור וחד משמעי שכן איבדה את ההכרה ואינה זוכרת במדויק האם היה מכשול בדרך שגרם לה לשבר בקרסול רגל ימין. עוד ציינה כי היא בחורה בריאה בדרך כלל. משכך בנסיבות העניין יש לראות באירוע כתאונת עבודה בשים לב לנסיבות ותנאי עבודתה.
3. הנתבע ציין כי בהתאם להוראות סע' 150 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] התשנ"ה-1995 (להלן: החוק), תאונה היא "אירוע פתאומי שבו גורם חיצוני מביא לחבלה פיסית וכתוצאה ממנה לאובדן כושר התפקוד", בעוד שבמקרה הנדון, לא נגרמה הפגיעה על ידי גורם חיצוני כלשהו. עוד נטען, כי האירוע הנטען והמוכחש הינו אירוע אדיופטי שאינו קשור לעבודה או לסיכוני הדרך. משכך אין קשר סיבתי בין האירוע הנטען למצבה הרפואי של התובעת. לאור אלה, יש לדחות את התביעה.

התשתית המשפטית

1. פרק ו' לחוק עוסק ב"ביטוח נפגעי תאונות", וקובע כי "מבוטח שאירעה לו תאונה, בין בישראל ובין בחוץ לארץ, יהיה זכאי לדמי תאונה בעד פרק הזמן שבו הוא נמצא בישראל ואבד לו כושר התפקוד, אם לא עסק למעשה בעבודה כלשהי" (סעיף 151(א) לחוק).
2. סעיף 150 לחוק מגדיר תאונה כ"אירוע פתאומי שבו גורם חיצוני מביא לחבלה פיסית וכתוצאה ממנה לאבדן כושר התפקוד". הגדרה זו כוללת לפיכך ארבעה מרכיבים - אירוע פתאומי; שמעורב בו "גורם חיצוני"; שהוביל ל"חבלה פיסית"; וכאשר כתוצאה מחבלה זו (תוך דרישה לקשר סיבתי) אבד כושר התפקוד (על פי הכללים והמבחנים לאובדן כושר התפקוד המוגדרים בתקנות הביטוח הלאומי (ביטוח נפגעי תאונות), התשמ"א -1981; לתנאי זה ומשמעותו כחלק מהגדרתה של "תאונה").
3. בעב"ל (ארצי) 212/06 קגנוביץ - המוסד לביטוח לאומי (5.2.2007) (להלן – עניין קגנוביץ).

נדונה השאלה אם קרע בגיד האכילס, שנגרם למבוטח תוך כדי ריצת בוקר במהלכה עלה על מדרגות וכף רגלו נשמטה למדרגה נמוכה יותר, נופל להגדרת "תאונה" לצורך סעיף 150 לחוק, כאשר המוסד השיב לשאלה זו בשלילה נוכח העדרו של "גורם חיצוני". בית הדין דחה את עמדת המוסד וקיבל את הערעור, על בסיס ההנמקה הבאה:

"לא יכולה להיות מחלוקת, שהקרע שנגרם למערער במהלך ריצת הבוקר היה פתאומי. הוא לא היה מתוכנן, הוא לא היה צפוי מראש וניתן לאתרו בזמן ובמקום. השאלה הנשאלת היא, האם גורם חיצוני הוא שהביא לקרע.

גורם חיצוני הוא האידך גיסא של גורם פנימי. כאשר מדובר בסעיף 150 לחוק העוסק בגורם חיצוני, הכוונה היא לגורם חיצוני לגוף האדם עצמו שבו אירעה הפגיעה. מאמץ יתר הוא בדרך כלל גורם פנימי של פעולת הגוף עצמו ואיננו גורם חיצוני. מבחינה זו, אילו היינו משוכנעים שהקרע נגרם אך ורק כתוצאה ממאמץ יתר ללא נתונים נוספים, אפשר שהיינו דוחים את הערעור.

במקרה הנוכחי חברו יחדיו הגורמים הבאים: ריצה שהיא כשלעצמה מאמץ יתר לעומת תנועות אחרות של הגוף, שאינן כרוכות באותו מאמץ. מדרגות שהן כשלעצמן יכולות להחשב כגורם חיצוני להגברת מאמץ היתר, אך יכולות גם להוות מכשול, העלול לגרום לנפילה, מעידה או - כמו במקרה הנוכחי - השמטות הרגל תוך כדי דריכה על המדרגה אל מעבר המדרגה הנמוכה ממנה. כאן תנועה זו של שמיטת הרגל למדרגה הנמוכה יותר נבעה מקיומה של המדרגה שהיא, בנסיבות הקיימות, מהווה את הגורם החיצוני הנוסף שיכול להסביר את המתיחה ואת הקרע. כמו כן כאמור עצם הריצה על מדרגות מהווה גורם חיצוני המגביר את המאמץ".

1. אכן אין הגדרה מדויקת למונח "גורם חיצוני", אך מהפסיקה עולה כי בסיטואציה בה נגרמה למבוטח תקלה פתאומית שניתן היה לראותה בעין (בשל הישמטות הרגל מהמדרגה להבדיל ממאמץ יתר פנימי בלבד), אשר גרמה באופן ישיר וברור לנזק פיזיולוגי - יש להכיר באירוע בכללותו כ"תאונה", וזאת מבלי לדקדק בשאלה מהו ה"גורם החיצוני" המדויק (ובשל כך צוינו מספר גורמים שחברו יחדיו ויכולים להיחשב כ"גורם חיצוני" כנדרש. ר' עב"ל (ארצי) 60596-10-10 אבוטבול – המוסד לביטוח לאומי, (9.6.2013) (להלן: עניין אבוטבול)).
2. דרישת ה"פתאומיות", הנקובה בסעיף 150 לחוק באופן מפורש, כלולה בהתאם להלכה הפסוקה גם בהגדרתה של תאונת עבודה כמשמעה בסעיף 79 לחוק, ונועדה להבחין בין "תאונה" שניתן להצביע על מועד ומקום ספציפיים בהם אירעה, לבין "מחלה" שדרך כלל "באה בדרך הדרגתית" (ר' דב"ע (ארצי) לא/0-5 אסתר ושדי - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ב' 200 (1971); דב"ע (ארצי) שם/0-96 המוסד לביטוח לאומי - אמנון וייל, פד"ע יב 225 (1981)).
3. הדרישה הנוספת הנקובה בסעיף 150 לחוק, המחייבת מעורבותו של "גורם חיצוני" - לא קיימת באופן מפורש בנוגע לתאונות עבודה, ועם זאת קיימת בהלכה הפסוקה דרישה דומה לכך, לקיומו של "אירוע תאונתי". דרישה זו מבהירה שלא די בהתנהלות שגרתית (דוגמת הליכה רגילה במישור) במהלכה חש המבוטח בכאב ללא סיבה נראית לעין, אלא נדרש שתתלווה לכך תנועה לא נכונה, דריכה על מכשול, זווית לא נוחה וכיו"ב (עב"ל (ארצי) 11011-06-12 שמעון כץ - המוסד לביטוח לאומי (30.12.13) [פורסם בנבו] ; עב"ל (ארצי) 37540-08-15 מישל ביטון - המוסד לביטוח לאומי (12.1.17)[פורסם בנבו]).
4. הרציונל של פסיקה זו הוא לוודא כי הנזק הפיזיולוגי אכן נגרם מ"תאונה", ולא כתוצאה של תהליך תחלואי ממושך שרק בא לידי ביטוי סימפטומטי ברגע נתון. בהתאם לרציונל זה נדחתה תביעתו של מבוטח לדמי תאונה לאחר שנקבע עובדתית כי חש בחולשה בידיו לאחר משחק כדורסל, אך ללא קשר למשחק או לתנועה כלשהי שביצע במהלכו (ר' דב"ע (ארצי) נו/0-262 דב ברון - המוסד לביטוח לאומי (13.3.97)[פורסם בנבו] ).
5. אזכור נוסף ל"גורם חיצוני" בהקשר של תאונות עבודה מופיע בסעיף 83 לחוק, הקובע כי "תאונה שאירעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שאירעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח ההיפך; אולם תאונה שאינה תוצאה של גורמים חיצוניים הנראים לעין, בין שאירעה לעובד ובין לעובד עצמאי, אין רואים אותה כתאונת עבודה אם הוכח כי השפעת העבודה על אירוע התאונה היתה פחותה הרבה מהשפעת גורמים אחרים" (ההדגשה אינה במקור). הסיפא לסעיף זה נדרשה בהתחשב בכך שתאונת עבודה, בהתחשב בתכליותיו הרחבות של ענף נפגעי העבודה, אינה רק "אירוע עובדתי פיזי המתרחש בעבודה בפתאומיות בנקודת זמן ברורה וגורר עמו תוצאה מיידית ונראית לעין" דוגמת כוויה או החלקה, אלא גם מיקרוטראומה ו"אירוע הבא על רקע קונסטיטוציונלי הפורץ בהקשר לתקרית בעבודה" דוגמת אוטם שריר הלב בו לוקה המבוטח כתוצאה מאירוע חריג (ר' בג"צ 4690/97 המוסד לביטוח לאומי נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נג(2) 529 (1999); להלן: בג"צ עובדיה כרם). בשני הסוגים האחרונים שאלת הקשר הסיבתי בדרך כלל אינה מובנת מאליה, ולכן נדרשה ההבהרה בסיפת סעיף 83 לחוק.
6. לענייננו ניתן ללמוד מכך שהביטוי "גורם חיצוני נראה לעין" בסעיף 83 סיפא נועד לצורך זיהויה של תאונת העבודה ה"קלאסית", בה "העין האנושית יכולה להבחין בעצם קרות האירועים שהובילו לפגיעה ובפגיעה עצמה" (ליאור טומשין, גלעד מרקמן וניר גנאינסקי, תאונות עבודה ומחלות מקצוע, בעמ' 119 (2011)), ובהתאם מתקיימת לגבי תאונת עבודה מסוג זה חזקה של קשר סיבתי.
7. עוד ראוי להפנות לדברי ההסבר להצעת החוק במסגרתה התווספה ההגדרה של "תאונה" לצורך ביטוח נפגעי התאונות, ובהם הוסברה ההגדרה במילים הבאות - "מאחר שמטרת החוק לשלם דמי תאונה רק למבוטח שאירעה לו תאונה, להבדיל ממחלה, מוצע להדגיש שהמדובר רק בתאונה שנגרמה כתוצאה מגורם חיצוני המביא לחבלה פיסית, ולא להשאיר עניין זה לכללים ומבחנים שייקבעו בתקנות" (ר' הצעת חוק הביטוח הלאומי (תיקון מס' 34), התשל"ט - 1979, ה"ח 1387 תשל"ט בעמ' 100 (12.2.79)).
8. כמו כן נפסק כי המקרים שעונים על הגדרה זו של "תאונה", להבדיל ממחלות המקננות בגופו של אדם, ולהבדיל מתאונות "פנימיות" הנובעות ממצב גופני קונסטיטוציונלי שהחמיר או הפך לסימפטומטי - הם המקרים שהמחוקק ביקש לדאוג לביטוחם במסגרת פרק ו' לחוק. בהתאם, ככל שמוכח מקרה כאמור יש לראותו כנופל בגדר סעיף 150 לחוק. עצם קיומה של תקלה פתאומית אובייקטיבית שניתן לראותה בעין ולהצביע עליה, ובהיבט זה היא "חיצונית" לאיבר שנפגע להבדיל מגורם פנימי-טבעי המצוי בגוף האדם, היא שתהווה את ה"גורם החיצוני" הדרוש בהתאם להגדרת החוק. לכן, למשל, אדם שבטעות פגע עם ידו בעינו וכתוצאה מכך נפגעה ראייתו הוא מי שנפגע ב"תאונה" ועשוי להיות זכאי לדמי תאונה אם יתר תנאי הזכאות יתקיימו בו. מאידך, אדם שהלך בהליכה רגילה ו"מתח" שריר ברגלו ייקבע, במקרה הרגיל, כי הוא לא נפגע בתאונה כאמור (ר' עב"ל (ארצי) 13853-06-15 מור יוסף – המוסד לביטוח לאומי, (2.9.2018); עב"ל 4955-10-16 המוסד לביטוח לאומי נ' אלמוני, ניתן ביום 31.12.18)

לגופו של עניין

1. בנסיבות המקרה שלפנינו, לא שוכנענו כי התובעת עמדה בנטל להוכיח "אירוע פתאומי שבו גורם חיצוני מביא לחבלה פיסית", להלן נבהיר טעמינו.
2. עיון בטופס התביעה שהגישה התובעת מעלה כי בתיאור הפגיעה ציינה התובעת: "הוקפצתי לנ"י מטעם המעבידה. ביום בו נחתתי בעיר, לאחר ארוחת ערב התעלפתי ברחוב , נפלתי על הפנים, נחבלתי ושברתי את הרגל" (ר' נ/1).
3. גם עיון בטופס ההצהרה שמסרה התובעת לפקיד התביעות של הנתבע ציינה את הדברים הבאים: "אני עובדת כדיילת אוויר באל על, לפי משמרות... ביום הפגיעה הוקפצתי לניו יורק לעבודה ונחתתי שם בבוקר ועד הערב הייתי במלון. בערב יצאתי לארוחת ערב עם מכר ישראלי שגר שם (לא מהעבודה). ולאחר ארוחת הערב עמדנו ודיברנו ברחוב ואז הרגשתי בחילה ופשוט התעלפתי על הרצפה ברחוב. קיבלתי מכה בראש ושברתי את רגל ימין. לפני שארעה הפגיעה באותו יום בניו יורק הרגשתי בסדר גמור, לא עשיתי שום דבר באותו היום, פשוט נחתי וישנתי ולא עשיתי שום דבר מיוחד, גם לא שתיתי. לאחר ההתעלפות פינו איתי לרופא החברה בניו יורק והוא עמר שהיה לי דופק נמוך וגם כמה ימים אחרי כן שארץ כשנבדקתי שוב אמרו לי שיש לי דופק נמוך... אני מעריכה שזה קרה בגלל שהיו לי חודשיים אינטנסיבית בעבודה, כי אין לנו שגרה מסודרת...." (ר' נ/ 2).
4. גם עיון בדברי התובעת בדיון המקדמי מעלה כי הבהירה בכל הנוגע לאירוע הנטען כמצוטט:

"....נפלתי בניו-יורק, הייתי בדרכי למלון מאורחת הערב במסעדה שבהייתה מחוץ למלון.

האירוע שכרגע אמנם כרגע מאירוע של התעלפות אבל אני טוענת שהוא קרה בגלל העבודה ובגלל תנאי העבודה. אופי העבודה שונה מאוד מכל עבודה אחרת: נמצאים בשעות לא שגרתיות, מושפעים מתופעות קוסמיות של חוסר חמצן ובמהלך אותו היום הייתי במהלך "סטנד ביי" כל היום והוקפצתי בשעה 21:00 לטיסה שעה אח"כ, לאחר שהייתי בכוננות מחצות הקודם.

כשנחתתי בבוקר נחתי במלון ואני טוענת שהעייפות והתשישות זה משהו שהוא מצטבר.

הפגיעה בשעון הביולוגי שלנו כן יכולה לגרום לאירועים מהסוג שקרה לי.

אני בחורה בריאה, אני בחורה צעירה, אין לי שום אירועים בעבר.

ההיסטורי הרפואי שלי של בעיות לב, לחץ דם...

נשלחתי מהעבודה ומעל 5 חודשים ישבתי בבית".

1. גם עיון בתצהיר התובעת מעלה כי היא לא טוענת לגורם חיצוני כלשהו שגרם לאירוע הנטען ומציינת שוב כי אינה זוכרת את מנגנון החבלה:

"10. אני מצהירה בזאת כי אין לי כל ידיעה מה היה הגורם לנפילה וכן מה היה הגורם לשבר בקרסול .אין לי ידיעה האם הרגל נתפסה במכשול כל שהוא שהיה בדרך שכן הנפילה היתה פתאומית תוך כדי איבוד הכרה. 11. חשוב לציין כי אירוע התאונה קרה לאחר טיסה ארוכה לא מתוכננת, בעבודה מאמצת, עייפות מצטברת, בתנאים של סביבה פחותה בחמצן, חוסר שעות שינה וחציית איזור זמן שגורם לעייפות.....16. פרטי אירוע התאונה אינו ידוע לי באופן ברור וחד משמעי שכן איבדתי את ההכרה ואיני זוכרת במדוייק האם היה מכשול בדרך אשר גרם לשבר בקרסול רגל ימין....".

1. גם עיון בעדותה של התובעת (עמ' 5-6 לחקירתה) מעלה כי לא היה שום גורם חיצוני שגרם לנפילתה והדבר היה במסגרת שיחה עם מי שהיה עם התובעת במסעדה, כמצוטט:

" ש. לפי נ/2 יצאתם מהמסעדה, עמדתם ודיברתם ברחוב ואז הרגשת בחילה? ת. נכון ש. מה אכלת? ת. לא זוכרת ש. במסעדה זאת יש משהו אקזוטי? ת. אני לא זוכרת בדיוק מה אכלתי שם, יש שם מגוון דברים ש. לא חשבת שזה בגלל המסעדה? ת. לא, איבדתי את ההכרה, לא הקאתי או גרם לקלקול קיבה. לא היה דבר שגרם לחשד שזה היה מהאוכל. ש. מפנה לתיאור מה עשית במלון בנ/2. המילים מתייחסים גם למים? ת. לא, זה תייחס לאלכוהול ש. לפי 2 שורות למעלה בנ/2 אחרי שהרגשת את הבחילה ואז איבדת הכרה? ת. כן. ש. מה חבר שלך עשה? מדוע לא הזמין אמבולנס? ת. התעוררתי לאחר כמה דקות, הוא היה בהלם לא ידע מה קרה. לא קיבלתי תשובות מספקות ממנו זה היה ברחוב. גם קיבלתי מכה במצח והתעוררתי על הגב".

1. זה המקום לציין כי התובעת לא הביאה לעדות את מי שהיה איתה במסעדה ובאירוע כדי להבהיר מה היה מנגנון החבלה. משכך הדבר יפעל לחובתה.
2. מעדותה של התובעת בעצמה עולה כי היא בעצמה מודה כי לא היה כל גורם חיצוני שהביא לחבלה בגינה איבדה את ההכרה ונפלה. יתרה מכך התובעת אף לא טוענת כי מעדה בשל גורם חיצוני כלשהו, עובר לאירוע הנפילה.
3. משכך שוכנענו כי אין מדובר בפגיעה כתוצאה של גורם חיצוני או מחבלה.
4. לסיום נציין כי ערים אנו לטענת ב"כ התובעת בסיכומים מטעמו כי יש לפעול בהתאם לחזקת הסיבתיות בהתאם לסעיף 83 לחוק הביטוח לאומי הקובע: "תאונה שארעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שארעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח ההיפך, ואולם תאונה שאינה תאונה של גורמים חיצוניים הנראים לעין...". וכן לטענתו כי חזקת הסיבתיות על פי החוק קובעת כי כאשר ארעה נפילה בעבודה בשל סיבה לא ידועה, תעמוד חזקה כי הנפילה ארעה תוך כדי העבודה. ורק אם הנתבע הצליח להוכיח כי מדובר בנפילה אדיופטית שאינה קשורה לעבודה לא תעמוד לתובע חזקה הסיבתיות כאמור בסעיף 83 וכפי שנפסק בעב"ל (ארצי) 144/06 גוזלנץ נ' מל"ל (מיום 31.1.07).
5. עם זאת לא שוכנענו כי יש לקבל טענה זו שעה שבמקרה דנן, התובעת כלל לא התייחסה לגורם חיצוני כלשהו שיכול היה לגרום לה למעוד וזו בשונה מהתשתית העובדתית בפסק דין גוזלנץ בו נקבע: "נמצא שהמערער מעד בשל סיבה לא ידועה. אפשר שמעד בשל מפגע אחר כלשהו שהיה במקום ואפשר שמעד מסיבה עצמית הנעוצה בו, כגון- חולשה, סחרחורת, נטיה אישית למעידה וכיוצאים באלה מצבים (מעידה אודיופטית) שאינם קשורים לעבודה. לעניין זה קובע סעיף 83 לחוק –

"חזקת סיבתיות

83.תאונה שארעה לעובד תוך כדי עבודה רואים אותה כתאונה שארעה גם עקב העבודה, אם לא הוכח ההיפך; ואולם תאונה שאינה תוצאה של גורמים חיצוניים הנראים לעין,... אין רואים אותה כתאונת עבודה אם הוכח כי השפעת העבודה על אירוע התאונה היתה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים".

לפי זה, תאונה או פגיעה שארעה תוך כדי עבודה מקימה את החזקה הקבועה בחוק היוצרת את הקשר הסיבתי בין התאונה לעבודה, אף אם סיבותיה לא ברורות לאשורן. במקרה שכזה, עובר הנטל אל כתפי המוסד להוכיח כי התאונה נגרמה שלא "עקב" העבודה או שהשפעת העבודה פחותה בהרבה מהשפעת גורמים אחרים".

1. אולם במקרה שלנו התובעת כלל לא טענה שגורם חיצוני נראה לעין גרם לה למעידה, אלא ציינה דווקא כי "אירוע התאונה קרה לאחר טיסה ארוכה לא מתוכננת, בעבודה מאמצת, עייפות מצטברת, בתנאים של סביבה פחותה בחמצן, חוסר שעות שינה וחציית איזור זמן שגורם לעייפות....".
2. משכך המקרה דנן דומה דווקא לפרשת ליאורה כץ (ר' דב"ע שן/94-0; פד"ע כ"ד, 27). באותו מקרה המערערת חצתה כביש תוך כדי עבודה וכשירדה מהמדרכה מעדה ונפלה ונגרמה לה חבלה בקרסול. בית הדין הארצי התייחס להוראת החוק לפיה תאונה שארעה תוך כדי העבודה רואים אותה כתאונה שארעה גם עקב העבודה אך ציין כי המערערת עצמה ציינה בעדותה בפני חוקר המוסד כי הסיבה למעידתה היתה עייפות או טשטוש בנוסף על כך שלא היה גורם חיצוני הנראה לעין שגרם למעידה. בית הדין הארצי ציין כי הודאת המערערת כי לא היה גורם חיצוני נראה לעין או מכשול שגרם למעידתה, מספיקים לצורך הפרכת החזקה הקבועה בחוק.
3. בענייננו התובעת מודה כי לא היה מכשול חיצוני והיא ציינה מספר פעמים, כפי שפורט לעיל, כי התאונה ככל הנראה נגרמה בשל סיבה הקשורה אליה- עייפות, חוסר שעות שינה ועבודה מאמצת.
4. לנוכח המפורט לעיל, החלטת הנתבע לדחות את תביעתה של התובעת, בדין יסודה. לפיכך, גם התביעה שלפנינו - נדחית.
5. מאחר שעסקינן בהליך מתחום הביטחון הסוציאלי, אין צו להוצאות.
6. לצדדים הזכות לערער על פסק דין זה בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, בתוך 30 יום מקבלתו.

ניתן היום, א' תמוז תש"פ, (23 יוני 2020), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.