המבקשים הגישו בקשה בדרך של המרצת פתיחה למתן סעד הצהרתי, לפיו עמדו המבקשים בחיובם כלפי המשיבה, כמוסכם בהסכם הפשרה שנחתם בין הצדדים, וקיבל תוקף של פסק דין ביום 20/09/15, ובהתאם לכך, להורות על דחיית הבקשה לביצוע פסק דין שהוגשה בתיק הוצל"פ בלשכת ההוצל"פ בחיפה.

עוד עתרו המבקשים למתן פסק דין הצהרתי לפיו, ההסכמים המאוחרים שנחתמו בין הצדדים דינם להתבטל מכוח עילת הכפייה.

המשיבה הגישה תשובה, וטענה כי מדובר בהסכם פשרה שאושר על ידי בית המשפט בפסק דין חלוט, וכי המבקשים הפרו את הוראות פסק הדין, ולא שילמו את מלוא התשלומים שפורטו בסעיף 5 לפסק הדין במלואם ובמועדם, ועל כן יתרת החוב הבלתי משולמת, הועמדה לפירעון מידי. לעניין טענת הכפייה שהעלו המבקשים, טוענת המשיבה כי טענה זו נעדרת תשתית ראייתית מינימלית וחסרת אחיזה במציאות.

בדיון, טענו הצדדים את טענותיהם, וויתרו על חקירות המצהירים, ועתרו להגשת סיכומים.

בהחלטת יום 21/05/19, בדיון שהתקיים בנוכחות הצדדים נקבע:

"מדברי ב"כ הצדדים בדיון עולה כי אין מחלוקת בין הצדדים שתיק ההוצל"פ נפתח לצורך ביצוע פסק הדין שנתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה.

ב"כ המבקשים הודה בדיון שלא עמד במועדי התשלומים הקבועים בסעיף 5 להסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין.

תחשיבים שיש לבצע בתיק הוצל"פ, יש לקיים במסגרת לשכת ההוצל"פ אם כבקשה רגילה ואם כבקשה במסגרת סעיף 19 לחוק ההוצל"פ בטענת פרעתי.

לפיכך, נותרה בבקשה לדיון טענה שהעלו המבקשים לעניין הכפייה, ולעניין זה יגישו הצדדים סיכומיהם".

לאחר ששמעתי את טענות הצדדים בדיון, ועיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם ובסיכומי הצדדים, עולה כי דין הבקשה להידחות, מהטעמים הבאים:

1. מדברי ב"כ המבקשים בדיון, עולה כי תיק ההוצל"פ נפתח לביצוע הסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, ולא בגין ההסכמים המאוחרים שנכרתו בין הצדדים. כמו כן, עולה מב"כ המבקשים כי המבקשים לא עמדו במועדים הקבועים בסעיף 5 להסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, ועל כן בדין נפתח תיק ההוצל"פ.
2. על פי סעיף 2 להמרצת הפתיחה, טענו המבקשים כי ההסכמים המאוחרים שנחתמו בין הצדדים, דינם להתבטל מכוח עילת הכפייה. בדיון, טען ב"כ המבקשים כי טענת הכפייה מתייחסת גם להסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין, אלא שטענה זו לא בה זכרה בבקשה בדרך של המרצת פתיחה. הן בסעיף 2, והן בסעיפים 35-36 להמרצת הפתיחה, טוענים המבקשים לטענה של כפייה לעניין התוספות והסכמי הפשרה המאוחרים, ולא לעניין הסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין. לפיכך, מדובר בהרחבת חזית שהיא אסורה, מאחר ולא נטענה בכתבי הטענות.
3. לעניין טענת הכפייה, טוענים המבקשים כי מדובר בהליך משפטי שהתנהל בין הצדדים, במסגרתו ניתן למשיבה צו מניעה זמני, והסכם הפשרה נחתם בזמן שהמבקשים היו תחת לחצים כבדים, שכן עקב הסכסוך איימה המשיבה בעצירת המשך הבנייה, לאחר שכבר חל עיכוב זמנים בלוחות העבודה, ועל כן, בנסיבות אלה, בתוספת צו המניעה, הגיעו המבקשים למצוקה קשה, שלא יכלו להיחלץ ממנה, אלא בחתימה על הסכם הפשרה ועל ההסכמים המאוחרים. המבקשים טוענים כי נמצאו במצב של חוסר אונים וחוסר ברירה, ולא נותר להם, אלא להיענות לכל הדרישות שהמשיבה הציגה בנקודת הזמן, הן של חתימת ההסכם המקורי, והן של חתימת ההסכמים המאוחרים.

יאמר כי טענות המבקשים בעניין כפייה ככל שנוגע להסכם פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, לא הועלו בבקשה שהגישו המבקשים, אלא הועלו לראשונה בסיכומיהם, ואין מקום להיזקק לטענה זו, שכן, כאמור, מדובר בשינוי חזית, ובהרחבת חזית אסורה.

1. על פי החלטת יום 21/05/19, נותרה לדיון טענת המבקשים לעניין הכפייה בחתימת ההסכמים המאוחרים.
2. על פי סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973, משהתקשר צד בחוזה עקב כפייה שכפה עליו הצד השני בכוח או באיום, רשאי הוא לבטל את החוזה.
3. במקרה דנן, לא הוכח מטעם המבקשים כי מדובר בכפייה המצדיקה בטלות ההסכם בשל כפייה.

לטענת המבקשים, מדובר במצוקה שהמבקשים לא היו יכולים להיחלץ ממנה, אלא בחתימה על הסכמי הפשרה הנוספים אשר נחתמו לאחר הסכם הפשרה המקורי. המבקשים טוענים שלא יכלו לעמוד תחת איומי המשיבים לפגיעה בפרויקטים, לרבות עצירת הפרויקטים בזמן רגיש, בו החל להיווצר עיכוב זמנים בלוח העבודה, וזאת כאשר המבקשים הינם הגורם היחיד אשר חתום מול דיירי הבניינים בפרויקט, דבר שגרם למבקשים לחשש שיפרו את ההסכמים מול הדיירים. לטענת המבקשים המשיבה ניצלה את מצוקתם, במעשה שניתן לכנותו כסחיטה, ולולא היה מופעל על המבקשים מכבש לחצים ואיומים אדירים כל כך, לא היו חותמים על הסכמי הפשרה המאוחרים (סעיפים 31-36 לבקשה).

הלכה פסוקה היא כי לצורך הבחינה בדבר התקיימותה של טענת הכפייה, יש לבחון את הצורך לקיים חוזים מחד גיסא, ואת הצורך לשמור על רצון חופשי וחופש הבחירה, מאידך גיסא. לפיכך, יש לבחון את מערכת היחסים בין בעלי ההסכם, בהתחשב בצורך לקיים הסכמים יחד עם הצורך לכבד את חופש ההתקשרות. (ערעור אזרחי 1569/93, מאיה נ' פנפורד בע"מ, פד"י מח (5) עמ' 705).

במקרה דנן, מדובר בצדדים שהתקשרו בהסכם שותפות לביצוע פרויקטים מסוג תמ"א 38 שעלה על שרטון (סעיף 1 לסיכומי המבקשים). לפיכך, לא מדובר בצדדים שאינם שווים, אלא במערכת יחסים עסקית וכלכלית בין שני צדדים שווים, מה גם שהמבקש 2 הינו עו"ד המנוסה בתחום.

הלכה פסוקה היא כי כפייה בסעיף 17 לחוק החוזים, כוללת גם כפייה כלכלית בטיבה, כאשר אדם מתקשר בחוזה כדי להשתחרר מלחץ עסקי מסחרי בלתי חוקי המופעל עליו.

במקרה דנן, לא הוכיחו המבקשים כי המשיבה הפעילה לחץ בלתי חוקי, אשר פגע באוטונומיה של המבקשים בכריתת ההסכמים. לא מדובר בלחץ כלכלי או עסקי שכפתה המשיבה על המבקשים, אשר יש בו פגם מוסרי, חברתי או כלכלי שמצדיק ביטול.

מדובר במערכת יחסים עסקית, כלכלית, בין שני צדדים שווים, ובהסכמים שנחתמו במסגרת עסקית, מסחרית תקינה, כאשר המבקש 2 הינו עו"ד שמתמצא בתחום של עסקאות תמ"א 38.

ב"כ המבקשים אף הודה לפרוטוקול:

"אני לא טוען שהייתה סחיטה. אני טוען שהייתה חוסר ברירה. שאין ברירה ואתה לא רוצה לגרום לכך ששני פרויקט יעצרו, אז אין ברירה". (עמ' 6, שורות 29-31 לפרוטוקול מיום 21/05/19)

טענת המבקשים לחוסר ברירה כלכלי ולחשש ששני הפרויקטים יעצרו, איננו מגיע לכדי כפייה כמשמעותה בסעיף 17 לחוק החוזים, וכאמור לעיל, מדובר בעסקה כלכלית מסחרית לגיטימית בין שני צדדים שווים, אשר שקלו את השיקולים הכלכליים במהלך ניהול העסקה.

אשר על כן, לאור כל הנימוקים לעיל, הבקשה נדחית בזה.

המבקשים ישלמו למשיבה הוצאות ושכ"ט עו"ד, בסך כולל של 7,500 ₪ (כולל מע"מ) וזאת בתוך 30 יום מהיום.

המזכירות תשלח עותק פסק הדין לצדדים.

המזכירות תבצע סגירת תיק.

ניתן היום, ב' אלול תשע"ט, 02 ספטמבר 2019, בהעדר הצדדים.